בחודש פברואר 2024, כארבעה חודשים לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, פרסם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית דו"ח הנושא את הכותרת "זעקה אילמת – פגיעות מיניות ומגדריות במלחמת 7 באוקטובר". הדו"ח, על פי הצהרת המחברים, "מציע ניתוח של עדויות ומידע על האירועים שהגיעו לידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית… אשר מהווים תשתית ראייתית ראשונית המעידה על ביצוע שיטתי של פשעי מין בהיקף נרחב". פרסום הדו"ח עורר הדים בישראל ובעולם, ואלה התעצמו כאשר כחודש לאחר מכן התפרסם דו"ח של האו"ם באותו נושא. דו"ח זה היה אחת ההתייחסויות הראשונות של ארגון בין־לאומי לסוגיית פשעי המין, שנחוותה בישראל למן הרגע הראשון ככואבת ביותר, וההתעלמות הבין־לאומית ממנה עוררה פליאה.
דו"ח האו"ם בנושא פגיעות מיניות ב־7 באוקטובר הוא פרי עבודתם של פרמילה פאטן, שליחת מזכ"ל האו"ם לענייני פגיעות מיניות באזורי סכסוך, וצוותה. כשהציגה פאטן את הדו"ח בפני הוועדה, היא ציינה שמטרתו של המסמך – התואמת את המנדט שניתן לה לצורך כתיבתו – אינה לערוך חקירה יסודית, אלא לאסוף, לנתח ולאמת עדויות של ניצולות ושל ניצולים בנושא תקיפות מיניות במהלך מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר וחטיפת החטופים וחטופות. הדו"ח מסכם את ממצאי שליחותה של פאטן לישראל, אשר לדבריה "שפכה אור על המתקפה חסרת ההבחנה של חמאס ושל קבוצות חמושות נוספות כנגד מספר מטרות צבאיות ואזרחיות, מתקפה שמטרתה להרוג, להתעלל ולחטוף את המספר הגבוה ביותר של גברים, נשים וילדים – חיילים ואזרחים כאחד – בזמן הקצר ביותר".
פרסום דו"ח האו"ם עורר בישראל תגובות שונות, הנעות בין הערכה לפאטן ולצוותה על כך שהציגו דו"ח המביע הקשבה לצד הישראלי בתוך אווירה עוינת, לבין תהייה על העיתוי המאוחר של פרסום הדו"ח ואף כעס על צביעותם של ארגונים בין־לאומיים למען נשים, שמשיקולים פוליטיים לא טרחו לסייע או לכל הפחות להביע תמיכה לא בנפגעות אונס ותקיפה מינית ישראליות במסגרת אירועי ה־7 באוקטובר ולא בחטופים ובחטופות.
שאלה זו נידונה בהרחבה במאמרה של איטה פרינץ-גיבסון, עיתונאית ותיקה המתמחה בחברה האזרחית הישראלית וחברה בקבוצת החשיבה “שלום מבוסס שותפות” במכון ון ליר, שפורסם במגזין Foreign Policy. במאמרה פרינץ-גיבסון מנסה לענות על השאלה מדוע איננו רואים יותר פמיניסטיות שמתקוממות כנגד הפגיעה המינית בישראליות ב־7 באוקטובר וכנגד החזקת החטופים?
עדויות וראיות לאלימות מינית
כדי לעשות כן, ראשית פרינץ-גיבסון מציגה את העדויות ואת הראיות השונות שפורסמו לאורך החודשים האחרונים, התומכות בכך שאירועי תקיפה מינית ואונס מאורגנים אכן התרחשו במתקפת הטרור של חמאס. הממצא הראשון שהיא מציינת הוא דו"ח האו"ם שנזכר לעיל. הדו"ח מבוסס על ראיונות עם 34 מרואיינים בסך הכול, שביניהם נכללים שורדי הטבח, עדי ראייה, משפחות חטופים, חטופים משוחררים, מגישי עזרה ראשונה שנכחו בזירה ועוד. לצורך איסוף העדויות, ביקר צוותה של פאטן בין היתר בבסיס הצבאי שאליו הובאו הגופות לזיהוי, באזורים בעוטף עזה שבהם אירעו תקיפות וכן בארגוני חברה אזרחית.
מחברת הדו"ח טוענת כי הוא מציג מידע ברור ומשכנע התומך בכך שחמאס ביצע זוועות, כגון עינויים וסוגים שונים של אלימות, כולל אלימות מינית. לדו"ח של פאטן קדמה הצהרה מטעם מומחי זכויות אדם של האו"ם, שנשלחה גם לחמאס, ותבעה לקיחת אחריות מלאה על הפשעים שנעשו כנגד אזרחים ישראלים ב־7.10. גורמים נוספים שפרסמו עדויות והצהרות בנושא הם כאמור איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, Human Rights Watch וה־BBC.
הארגון ששתיקתו הפליאה יותר מכול הוא אולי ארגון הנשים של האו"ם. ארגון זה מציג את עצמו כארגון העולמי הדואג לשוויון מגדרי, אך הוא כלל לא יצא מגדרו כדי להביא צדק לנשים הישראליות או לסייע לחטופות
סוג אחר של עדויות שפרינץ-גיבסון מזכירה במאמרה הוא עדויות של ניצולי הטבח או חטופים משוחררים שדיברו ישירות עם התקשורת. כך למשל, בסוף חודש מרס, פרסם הניו יורק טיימס לראשונה עדות לתקיפה מינית מפי החטופה המשוחררת עמית סוסנה בת ה־40. בעדותה, סוסנה מתארת כיצד קשרו אותה למיטה לצד שומר ששאל אותה שאלות על המחזור החודשי שלה. שבועיים לאחר שנחטפה היא הוכתה ונגררה בעודה עירומה, וכן הוכרחה לבצע אקט מיני באותו שומר תחת איומי אקדח. גם צה"ל וזק"א פרסמו עדויות על תקיפות מיניות על ידי חמאס במתקפת ה־7 באוקטובר. עם זאת, חלק מן העדויות הללו התבררו כשגויות – נקודה שתחזור בהמשך כאחד הגורמים שהובילו לפקפוק באמינות הדיווחים הישראליים ואף להכחשה כוללת של העובדה שפגיעות מיניות אירעו באותו יום.
התעלמות והכחשה – כנגד הזמינות של הראיות
ואכן, גם נוכח עדויות ופרסומים שונים אלה, קהלים וארגונים מסוימים מתמידים בעמדתם שב־7 באוקטובר לא התרחשו מעשי אונס ותקיפה מינית בהיקף נרחב ובאופן מאורגן כחלק מהתארגנות מכוונת. בעוד ארגונים מסוימים מכחישים זאת, אחרים מספקים הצהרות כלליות שאינן מתייחסות באופן ספציפי לישראל ולחמאס, והשאר פותרים את עצמם באמירה רפה שמקטינה את העוצמה ואת החומרה של הפגיעות ומצב החטופות.
דוגמה לכך היא המגזין The Intercept, אשר פרסם ביקורת נוקבת על דו"ח האו"ם. בין השאר נטען בביקורת כי "אונס אינו נדיר במלחמה", וכן שהטענות שהדו"ח מציג מבוססות באופן בלעדי על עדויות ראייה של אנשי ביטחון ושל מתנדבי זק"א ישראלים, ולפיכך אינן עומדות בסטנדרטים מקובלים של מהימנות.
הארגון ששתיקתו הפליאה יותר מכול הוא אולי ארגון הנשים של האו"ם (UN Women). ארגון זה מציג את עצמו כארגון העולמי הדואג לשוויון מגדרי, אך הוא כלל לא יצא מגדרו כדי להביא צדק לנשים הישראליות או לסייע לחטופות. בסוף נובמבר, מנכ"לית UN Women סימה באהוס אכן תדרכה את המזכיר הכללי של האו"ם לגבי מצבן הקשה של הנשים בעזה ושל החטופים, והצהירה כי היא קוראת ללקיחת אחריות על כל מי שנפגע ב־7 באוקטובר. באהוס גם גינתה את "ההרס חסר התקדים המומט על אנשי עזה" לצד קריאתה לשחרור החטופים. רק בסוף נובמבר פרסם הארגון גינוי על "המתקפה הברוטלית של חמאס ב־7 באוקטובר", גינוי שלאחר מכן נמחק והוחלף בהצהרה שמתמקדת בשחרור החטופים ובסיוע לעזה ואינה מזכירה את חמאס. מאז, ההצהרות של הארגון נוגעות רק להרס בעזה, ואינן מזכירות את החטופים ואת החטופות למרות העדות של חטופות כגון עמית סוסנה בנוגע לפגיעות מיניות.
כל העניין מטריד עוד יותר, הכותבת מציינת, לאור הקלות של השגת ראיות בימים אלה – ניתן בקלות להשיג הודעות, תמונות וסרטונים ברשתות החברתיות ששלחו אנשים ליקיריהם ברגע מצוקה וגם סרטונים שאנשי חמאס צילמו בהם את עצמם מבצעים את מעשיהם הנתעבים. תמונות אלה כוללות את תמונתה של נעמה לוי בעודה מדממת ונסחבת לתוך רכב, את נועה ארגמני מבועתת נחטפת על גבי אופנוע לעזה ואת תמונתה של שני לוק, עירומה כמעט לחלוטין, בחלק האחורי של טנדר. "זוהי אחת מהזוועות המתועדות ביותר בעולם", אומרת לפרינץ-גיבסון רות הלפרין-קדרי, מומחית במשפט בין־לאומי מאוניברסיטת בר־אילן, שהייתה חלק מוועידת האו"ם כנגד אפליה כלפי נשים. "הכחשת הפשעים כלפי נשים מהווה בגידה בכל הערכים שהארגונים הפמיניסטיים מייצגים", היא מוסיפה.
אילוז קושרת את סירוב הארגונים לגנות את חמאס בהקשר זה להשתייכותם למה שהיא מכנה "שמאל פוסט־קולוניאלי", המחלק את העולם לקורבנות ולתוקפים: מכאן קצרה הדרך לתפיסה פשטנית ומעוותת של מוסר שלפיה בלתי־מתקבל על הדעת שהפלסטינים – בתור הקורבנות – יהיו מואשמים כתוקפים
מה עומד מאחורי היחס המפלה לקורבנות האלימות המינית?
בעיני נשים ישראליות רבות, ארגונים אלה נכשלו בתמיכה בקורבנות הישראלים של תקיפות מיניות ובחטופות, מה שמעיד על אי־יכולתם למלא את תפקידם בהגנה על חיי נשים בכל מקום ובמנותק מהשתייכותן הפוליטית. בחלקו האחרון של המאמר, פרינץ-גיבסון מנסה לעמוד על הגורמים האפשריים לתופעה זו, ובכך להשיב למעשה על השאלה: מדוע ארגונים פמיניסטיים וגופים שאמורים לדאוג לרווחתן של נשים באשר הן מתקשים כל כך לבצע את משימתם כאשר היא נתונה בתוך הקשר פוליטי סבוך?
באופן לא־מפתיע, ההשערה הראשונה שהכותבת מעלה – והפתרון ה"קל" ביותר במובן מסוים – היא אנטישמיות. טענה זו הושמעה בין היתר על ידי התארגנויות כמו Me Too Unless You Are a Jew. פרינץ-גיבסון גם מציגה סיבות גאופוליטיות-היסטוריות אפשרויות, השערה הנתמכה על ידי דמויות אקדמיות בכירות וידועות, כגון הסוציולוגיות אווה אילוז. אילוז קושרת את סירוב הארגונים לגנות את חמאס בהקשר זה להשתייכותם למה שהיא מכנה "שמאל פוסט־קולוניאלי", המחלק את העולם לקורבנות ולתוקפים: מכאן קצרה הדרך לתפיסה פשטנית ומעוותת של מוסר שלפיה בלתי־מתקבל על הדעת שהפלסטינים – בתור הקורבנות – יהיו מואשמים כתוקפים.
סיבה נוספת להכחשות הבין־לאומיות מגיעה דווקא משיקולים טכניים ובירוקרטיים יותר. מקור בכיר בשירות הציבורי האמריקאי שהייתה קשורה בעבר ב־UN Women, טוענת שבניגוד לעזה ולגדה המערבית, מדינות מפותחות ומערביות כגון ישראל (וארה"ב) אינן נכללות באופן מסורתי כחלק מפעילות של הארגון מה שמוביל לכך שמנגנון בירוקרטי גדול ומסורבל כמו האו"ם אינו שוקל אפילו את האפשרות שישראל היא הקורבן של חמאס. טיעון זה הוא כמובן חלש מאוד, הגורם מודה בפני פרינץ-גיבסון, שכן למעשה הוא מודה בפועל בכך שהארגון אינו ממלא את תפקידו כהלכה. אותו גורם אף טוען כי היחס העוין שישראל נוטה להפגין כלפי האו"ם והחלטותיו אינו מקל את המוטיבציה של ארגוני האו"ם לסייע לה.
לבסוף, אין מנוס מלהודות בכך שחלק מן הראיות הרבות המוצגות הן אכן בעייתיות. דפנה הקר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ופעילה למען זכויות נשים, מודה שחלק מהראיות מה־7 באוקטובר אינן עומדות בסטנדרטים המקובלים של האו"ם. עם זאת, על פי הקר, "העוצמה והאופן שבו המעשים הללו בוצעו הם חסרי תקדים… חמאס רצחו וחטפו את רוב הקורבנות שלהם, החטופים לא שוחררו עדיין, וכחוקרים פמיניסטיים אנחנו יודעים שיש הרבה שורדים ועדי ראייה שלא יעידו בקרוב או אי פעם. אבל העדויות שכן יש הן מחרידות".
פרינץ-גיבסון מבקשת להזכיר כי העובדה שממשלת ישראל השתמשה באופן ציני בסבלם של קורבנות בשירות מטרות פוליטיות אינה הופכת את כלל הטענות של קורבנות תקיפה מינית לשגויות, ולא כל שכן אינה מעניקה למעשים הנפשעים לגיטימציה כלשהי
גם טל הוכמן, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל, מכירה בכך שישנם כמה קשיים עם העדויות, בין היתר בגלל טיפול בעייתי של זק"א, שהוא ארגון התנדבותי שמטרתו המרכזית היא דתית, ושמתנדביו אינם מומחים כלל ועיקר בחיפוש ראיות פורנזיות. אנשי זק"א כיסו גופות שנמצאו בעירום, והתמקדו בלהביא את הגופות מהר לקבורה אחרי זיהוין, כפי שמצווה ביהדות, מה שהוביל לאיבוד של חלק מן הראיות. בנושא זה התפרסם גם תחקיר הארץ, שמדגיש את הבעייתיות שבעירוב ארגון אזרחי-דתי כמו זק"א בזירת לחימה מורכבת.
בניגוד אליהן, אורית סוציליאנו, מנכ"לית המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, טוענת שהדו"ח של המרכז הוא אמין ועומד בכל הסטנדרטים הנדרשים, וזועמת על כך שלא מתייחסים לממצאים שבו רק משום שפוליטיקאים ואנשים פרטיים בישראל הפיצו סיפורים מוגזמים מסיבות פוליטיות, ובכך ניצלו לרעה את סבלם של הקורבנות. הטענה שממשלת ישראל מנצלת את הנושא של תקיפות מיניות למען מטרותיה הפוליטית וכדי למסך את הפעולות של צה"ל ברצועת עזה הושמעה גם במסמך מטעם קבוצת פעילות פמיניסטיות שנשלח לממשלת ישראל ולממשל האמריקאי.
אל מול כך, פרינץ-גיבסון מבקשת להזכיר כי העובדה שממשלת ישראל השתמשה באופן ציני בסבלם של קורבנות בשירות מטרות פוליטיות אינה הופכת את כלל הטענות של קורבנות תקיפה מינית לשגויות, ולא כל שכן אינה מעניקה למעשים הנפשעים לגיטימציה כלשהי. לדבריה, בעתיד כלשהו – קרוב או רחוק יותר – ייאבק האזור על בניית חברות חדשות המבוססות על חופש, ביטחון ושוויון הזדמנויות לכולם. כדי לעשות זאת, יש ללמוד להחזיק עמדות ונקודות מבט שונות, לעיתים סותרות, ולחוש בכאב ובאמפתיה עבור עצמנו ועבור אויבינו כאחד.
דוגמה יפה ומעניינת הממחישה זאת ניתן למצוא דווקא במסמך שפורסם על ידי קואליציית נשים ערביות בישראל. המסמך מגנה כל צורה של אלימות כלפי נשים (ובכלל), ונכתב בו במפורש שהארגון אינו מפקפק בעדויות של נשים ישראליות ושל בני משפחתן לגבי האלימות המינית שחוו ב־7 באוקטובר. המסמך מבקש מכלל הנשים המחזיקות בערכים פמיניסטיים באשר הן לגנות כל צורה של אלימות מינית מכל צד, ולצד זאת לגנות התעללות, הריסה, עקירה והרג של נשים בעזה. בתוך כך מסמך זה הוא הדוגמה הטובה ביותר למסר שהכותבת מנסה להעביר במאמרה.
