באמצע חודש אוגוסט נאם מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, בגרמניה. כאשר נשאל על ידי עיתונאי אם הוא מצטער על טבח מינכן ב-1972, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים בידי אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור", השיב לו אבו מאזן כי ישראל הורגת פלסטינים מדי יום, וכי חמישים מעשי טבח של פלסטינים שקולים לחמישים שואות. מטבע הדברים, עוררו הדברים סערה פומבית בישראל ובגרמניה, וקנצלר גרמניה, על אף שלא הגיב במקום, התנער בחריפות בטוויטר מדבריו ה"מזעזעים" של עבאס. אף נפתחה חקירה במשטרת גרמניה כדי לברר אם בדברים יש משום "ליבוי שנאה" האסור במסגרת החוק הגרמני.
הדברים עוררו ברשות הפלסטינית תגובות שונות שהתייחסו אל ההתבטאות בהבנה גדולה יותר או פחות. מוען אל-ביארי, במאמרו באתר אל-ערבי אל-ג'דיד, ביקר בחריפות את האמירה – אך בעיקר מכיוון שעבאס הראה בה, לדעתו, חוסר הבנה דיפלומטי וחוסר כושר מנהיגות משווע. עבאס השיב לשאלה, לדעתו, כאילו שכח שהוא נמצא בבמה בין-לאומית, ובייחוד – במה גרמנית, וענה כאילו הוא משוחח עם חבריו בכירי הרשות. אילו היה מנהיג אמיתי, היה עבאס משיב תשובה דיפלומטית אך תקיפה – מתנער מהרצח ומן הטרור מצד אחד, אך מסב בנחישות את תשומת הלב של הנוכחים לכך שישראל מבצעת פשעים נתעבים הרבה יותר על בסיס יומיומי.
במקום זאת, בחר אבו מאזן להתנסח באופן אומלל – ובכך, בסופו של חשבון, פשוט גרם נזק לאינטרס הפלסטיני. אנחנו יכולים להסכים, מוסיף אל-ביארי, שבסופו של דבר פירשו את דבריו של עבאס שלא כשורה והוציאו אותם מהקשרם; אנחנו יכולים להסכים שהקימו עליו "עליהום" תקשורתי החורג מסדר הגודל של מה שאמר, כולל העלאה מן האוב של הדוקטורט שלו, שבו טען שההערכה של שישה מיליון מתים בשואה היא מוגזמת; כל זאת עשוי להיות נכון, ובכל זאת, על אבו מאזן היה לדעת היכן הוא נמצא. היה עליו לדעת שבבמות הבין-לאומיות המשחק "מכור" לטובת ישראל. גם אם מה שנעשה לו איננו הוגן – התוצאה הסופית הייתה שנגרם לפלסטינים נזק בין-לאומי.
בסופו של חשבון, מסכם אל-ביארי, הדבר מראה עד כמה נמוך מעמדו של עבאס בקרב הפלסטינים, ועד כמה מצבם גרוע. שיאה של האימפוטנטיות של עבאס התבטא בכך שעם שובו מגרמניה, סוכנות הידיעות הפלסטינית וופא הפיצה ידיעה שלפיה קבלת הפנים שנערכה לנשיא הייתה "חמה ורבת-משתתפים", כאשר "קהל רב עמד סמוך לכניסה הצפונית לאל-בירה, בצידי הדרך שבה עבר הנשיא בשובו מהביקור הרשמי בגרמניה. הקהל הביע תמיכה בעמדתו של כבוד הנשיא, המבטאת את שאיפותיהם של בני עמנו ואת חלומותיהם". המציאות, מציין אל-ביארי, הפוכה מן הידיעה הגרוטסקית – הנשיא איננו מייצג את העם, אין לו תמיכה ואין לו לגיטימציה לשלוט – והוא מזיק.
לסוגיית השכחה של הפלסטינים יש קשר עמוק, לדעתו של עטאללה, עם שאלה של זיכרון אחר – זיכרון השואה
לעומת אל-ביארי, הביא אכרם עטאללה במאמר שפרסם בעיתון אל-איאם הפלסטיני, עמדה אמפתית הרבה יותר כלפי דבריו של הנשיא. בסופו של דבר, הוא מסכים שאין ברירה לפלסטינים אלא למצוא שפה תקשורתית אחרת – אולם, כיצד ניתן להאשים את הקורבן, הזועק את העוול שלו אל מול עולם ששוב ושוב מסרב להקשיב לו? סירוב זה של העולם להקשיב לפלסטינים ולחוש כלפיהם אמפתיה, הוא מדגיש, רק נעשה ניכר יותר ויותר לאור האירועים האחרונים במלחמת רוסיה-אוקראינה. המוני הפליטים זכו לקבלת פנים חמה במדינות אירופה ולכותרות במהדורות החדשות – בעוד הפליטים הפלסטינים נשכחים מלב.
לסוגיית השכחה של הפלסטינים יש קשר עמוק, לדעתו של עטאללה, עם שאלה של זיכרון אחר – זיכרון השואה. לכל עם, הוא מדגיש, ישנו הזיכרון הטראומטי שלו – ליפנים ישנם הירושימה ונגסאקי; לארמנים – את רצח העם שלהם על ידי הטורקים; לאירופה – את שתי מלחמות העולם, שזרעו הרס אדיר ברחבי היבשת, החריבו ערים על יושביהן, והקיזו את דמם של מיליונים; ובוודאי, ליהודים יש את השואה, שאין להפחית בחומרתה. ההיסטוריה מלאה בנהרות של דם ובערמות של גופות; היא חרוטה על העור, טבועה בעצמות ובגולגולות המתים – ותמשיך להיות כזו, כל עוד האנושות לא תבין את לקחה.
שכן השאלה החשובה היא, מטעים עטאללה, מה עלינו לעשות עם ההיסטוריה. הלקח מן המשרפות של הנאצים צריך להיות, אם כבר, מה גדולה הסכנה שבגזענות; ואירופה הסיקה את הלקח הנכון משתי מלחמות העולם, בכך שהקימה מדינות רווחה שייטיבו עם אזרחיהן כדי למנוע את המלחמה הבאה. אך השימוש בפועל שעושים היהודים בשואה הוא אחר לגמרי – הם מצדיקים בעזרתה את העוול הנורא שאותו הם עושים יום יום בפלסטינים. והעולם? העולם מקבל זאת ושותק, גם הוא בגלל הזיכרון, שכובל את ידיו. היותו של אדם קורבן בעבר אינה מעניקה לו זכות-יתר להיות מקרבן בהווה. השואה התרחשה באירופה ולא במזרח התיכון – והפלסטיני אינו צריך להיות הקורבן של קורבנותיה. ההזדעזעות האירופית לנוכח דבריו של עבאס אינה אלא צביעות והצטדקות שמאפשרות לה להתעלם מן העוולות האמיתיות מאוד שאותן ישראל אכן מבצעת באופן יומיומי. רק לפני ימים אחדים, הוא מזכיר, ישראל הודתה שטיל שלה הרג חמישה ילדים בג'באליא לעיני אביהם – מכך, כמובן, לא טרח הקאנצלר להזדעזע. אפשר להיזכר גם, בהקשר זה, במאמר "בזכות השכחה", שכתב ההיסטוריון יהודה אלקנה בשנת 1988. במאמר זה הוא מאבחן באופן דומה את האופן שבו "מיתוס השואה" הפך חלק אינטגרלי מן התודעה הפוליטית הישראלית – כך שהיא הפכה להצדקה העליונה של הכיבוש ושל האלימות הישראלית כלפי הפלסטינים. זיכרון הקורבנות, הזכיר אלקנה, היה חלק אינטגרלי מן התודעה הפוליטית הפשיסטית – תודעה שאפשרה את פשעיהם האיומים. אלקנה קורא לישראלים לשכוח – רק כך, לדעתו, יוכלו להתבונן נכונה במציאות של ההווה.
