בעקבות הזהב השחור: איזה מקום ממלא הנפט במערכת הבינלאומית?

בואו נחשוב לרגע על כוחו של הנפט. הנפט הוא סחורה, מקור אנרגיה, שיקול ביטחוני, וכמובן, כלי פוליטי. מה היה מקומו של הנפט בשיחה הציבורית שלנו בעשרים השנים האחרונות? כידוע הנפט הוא משאב מתכלה (כאן, בכתבה מ־2004, מזהיר מומחה שבתוך 20 עד 30 שנה תצטמצם כמות הנפט ומחירו יהיה בלתי נסבל, ובתוך 40 עד 50 שנה ייגמר הנפט; אחרים הציעו מחשבות על היום שבו ייגמר הנפט הערבי, וכן נגזרות תכנוניות ומדיניות של ההבנה הערבית שהנפט עתיד להיגמר, לרבות השפעת ההבנה הזאת על הסכמי הנורמליזציה; האינדפנדנט הבריטי הזהיר ב־2011 שאנחנו שועטים לעבר קטסטרופה אנרגטית, וכך גם פורבס, בכתבה מ־2015). בואו נחשוב על הכוח הפוליטי של נפט – על מלחמה שקטה, יותר או פחות, בין סין לארצות הברית על שליטה בזרימת הנפט ובצורכי האנרגיה. וכמובן, על מלחמתה של ארצות הברית בעיראק ב־2003, שנועדה להבטיח זרימת נפט זול לארצות הברית.

 

המלחמה בעיראק היא אולי הדוגמה המובהקת להיותו של הנפט סחורת־על המניעה תהליכים גלויים וסמויים. הימין האמריקאי, במיוחד בשנות כהונתו של טראמפ, קיבל והודה בפה מלא, ואף ראה זאת באור חיובי, שהנפט הוא שעמד בבסיס המלחמה (לאחר שהטענות על נשק להשמדה המונית הופרכו כבר בראשית המלחמה), ואלן גרינספן, מי שעמד בראש הבנק הפדרלי בין 1987 ל־2006, כתב בזיכרונותיו ש״[הוא] נעצב להודות שלא נוח פוליטית להכיר במה שכולם יודעים: מלחמת עיראק הייתה על נפט״. לעומת זאת, השמאל האמריקאי (והעולמי) מאשים את ארצות הברית שנכנסה למלחמה ארוכה ויקרה שגבתה את חייהם של מאות אלפי בני אדם רק בשביל נפט. אולם, האומנם אנו באמת בפתחה של קטסטרופה אנרגטית (אם נניח לרגע את הקטסטרופה הסביבתית המוחשית מאוד שהעולם חווה בשל צריכת נפט)? הרי נשיא ארצות הברית ג׳ימי קרטר דיבר כבר בשנות ה־70 על הצורך של ארצות הברית לפתח מקורות אנרגיה חלופיים כדי להתמודד עם משבר הנפט כשיגיע. כבר עשרות שנים אנחנו שומעים תחזיות שבעוד 20 שנים ומשהו ייגמר הנפט, שמחירו יהיה בלתי נסבל, או שהפקת הנפט תצטמצם, ובינתיים – תפוקת הנפט עולה בהתמדה, ומחירו יציב, למעט זינוקים תחומים בזמן שתוקנו על ידי השוק לאחר מכן.

 

ספרו החדש של רוברט ויטליס, R.Vitalis, Oilcraft: The Myths of Scarcity and Security that Haunt U.S. Energy Policy  (Stanford University Press, 2020), בוחן מחדש את כל המיתוסים הקשורים בנפט שהניעו את מדיניות החוץ של ארצות הברית והסבירו אותה. ויטליס, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת פנסילבניה, מפרק לגורמים את התהליכים שבהם נוצרו המיתוסים האלה, ומראה כיצד קיבל הנפט, אף ש״התנהג״ תמיד כסחורה ככל הסחורות, סביב שנות ה־20 של המאה הקודמת, מעמד מיוחד. למעשה, כבר במסע הבחירות ב־1920 הואשם הנשיא וילסון שבמשמרתו נפגע ביטחונה הלאומי של ארצות הברית, ושהיא הפסידה את השליטה על הנפט העולמי לבריטניה ה״שולטת כעת ב־90 אחוזים מאספקת הנפט בעולם דרך שליטה בקולוניות ובפרוטקטורטים״. אלא שכבר אז דיווח הוול סטריט ז׳ורנל שהטענה הזאת שגויה ושארצות הברית שולטת ב־82 אחוזים מהנפט בעולם, ובריטניה רק ב־2.5 אחוזים, וחברות אמריקאיות רוכשות זיכיונות רבים לקידוח נפט והפקתו בחצי הכדור הדרומי. אולם, כמו שוויטליס מראה, שקר המודפס מספיק פעמים הופך למיתוס, והשלכותיו אמתיות למדי. בשורה התחתונה, לובי הנפט, החזק פוליטית, דוחף למדיניות יקרה והרסנית. למעשה, לובי זה שואב את כוחו מטענה שקיבלנו כאמת שהנפט הוא משאב מדלדל וששליטה בו חשובה לקיומנו. אך מעולם לא שאלנו אם הטיעונים שבבסיס כוחו של הנפט הם אכן בעלי אחיזה במציאות.

 

בשנות המלחמה הקרה, בתוך מאבקי הדה־קולוניזציה, נאבקו העמים המשתחררים על זכותם לכלכלה לאומית ולשליטה במשאבי הטבע שבשטחם. עמדתה של ארצות הברית הייתה לרוב בוטה פחות משל בריטניה או צרפת, אך גם היא ראתה סכנה בכך. ויטליס משווה את הפחד משליטתם של העמים במשאביהם לגזענות – פחד לא רציונלי שאינו מבוסס על שום בסיס עובדתי, אך מכתיב אג׳נדה סדורה. בתוך כך פעלה ארצות הברית לדיכוי כלכלות לאומיות ורגשות לאומיים מחשש שיפריעו לזרימת הנפט לארצות הברית, אף שלא הייתה שום ראיה שמדינה הפסיקה למכור נפט לארצות הברית בפרט, או למערב בכלל, לאחר שקיבלה שליטה על מאגריה, שהרי זה היה ועודנו האינטרס הכלכלי של כל מדינה. אם היה משהו שהפריע בעקביות ליציבות הספקת הנפט היו אלו המלחמות והסנקציות שהטילו ארצות הברית או בנות בריתה על איראן, על עיראק, או על ונצאולה, לדוגמה, שקיצצו בכמויות הנפט הזמין בשוק העולמי. המלחמות ואכיפת הסנקציות ממומנות מכספי המיסים והופכות את הנפט הזול ליקר הרבה יותר.

 

פרופ' סמואל הנטינגטון מאוניברסיטת הרווארד, מחבר הספר ״התנגשות הציוויליזציות״ ומתאם המועצה לביטחון לאומי בממשל קרטר, חזה בסוף שנות השבעים שכוחה של ברית המועצות במפרץ הפרסי יעלה בעקבות המהפכה באיראן, הפלישה לאפגניסטן וחוסר היציבות בסעודיה, והיא תפריע לזרימת הנפט לארצות הברית. תחזית זו לא התממשה, כידוע, והנטינגטון המשיך להפחיד באותה הרוח כמעט עד קריסת ברית המועצות. השינוי הבולט בתחזיותיהם של מומחים מסוגו של הנטינגטון לאחר קריסת הגוש הסובייטי היה שסין תתפוס את מקומה של ברית המועצות, והיא שתפגע בזרימת הנפט לאמריקה. העובדות, אפעס, מציגות תמונה אחרת. ארצות הברית מייצרת בעשורים האחרונים את רוב הנפט שהיא צורכת ומייבאת רק כ־18 אחוזים, ולא 60 אחוזים כפי שחזו מומחי אנרגיה ומדיניות, ואם כך, היא אינה תלויה בנפט מזרח־תיכוני, וגם בתקופות של אי־יציבות היא ידעה להעביר את רכישות הנפט שלה למדינות אחרות בחצי הכדור המערבי.

 

מיתוס אחר שוויטליס מפרק הוא המיתוס על ״היחסים המיוחדים״ בין ארצות הברית לסעודיה. מיתוס זה מסביר כי שוררת ברית של ״ביטחון תמורת נפט״ בין המדינות, והוא עוד מיתוס שהימין והשמאל האמריקאיים מאמינים באמיתותו – בעיני הימין הוא הישג או צורך ממשי, ואילו השמאל רואה בו חטא קדמון של האימפריאליזם האמריקאי במזרח התיכון. ויטליס מראה שבמסגרת מערכת היחסים הזאת, מערכת משומנת של יחסי ציבור אמריקאיים ״מלבינה״ כל שליט מבית המלוכה הסעודי. כל נסיך או מלך מאז אבן סעוד מוצגים בניו יורק טיימס כרפורמטורים שהצעידו או יצעידו את סעודיה מהמאה ה־12 היישר אל המאה ה־20 או ה־21. בין מקדמי המלכים הסעודים שמור מקום מיוחד לתומס פרידמן.

 

למעשה, היחסים ביניהן מורכבים הרבה יותר. אם העסקה היא ביטחון תמורת נפט מוזל, ארצות הברית אינה מקבלת את תמורה שהובטחה לה. ארצות הברית אינה קונה נפט זול יותר, היא אינה מקבלת אספקה שאין למדינות אחרות, ובעיתות משבר לא ניתנה לארצות הברית שום ״הנחה״. ידוע כי אחת הטראומות המכוננות היא התורים לתחנות הדלק בארצות הברית בעקבות האמברגו של אופ״ק (OPEC – Organization of Petroleum Exporting Countries) ב־1973 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אמברגו הנפט מתואר באין־ספור ספרים ומאמרים. לארצות הברית הוכיח המשבר הזה שעליה להגיע לעצמאות אנרגטית. אולם מה שוויטליס מראה באותות ובמופתים, ובעיקר על בסיס מחקר יסודי, הוא שלא היה אמברגו נפט של אופ״ק. היה אמברגו של OAPEC (Organization of Arab Petroleum Exporting Countries) – כלומר, מדינות ערב הכריזו שלא ימכרו נפט לארצות הברית והולנד בגין תמיכתן בישראל, ושהחרם יימשך עד שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה ב־1967. אחר כך נוספו לרשימת המדינות המוחרמות גם פורטוגל, דרום אפריקה ורודזיה. אבל בעת החרם רק 7 אחוזים מהנפט שנצרך בארצות הברית הגיעו מהמזרח התיכון. אומנם מדינות אופ״ק תיקנו מחירים, אבל האספקה לא הופרעה. לוב ואלג׳יריה, לעומת זאת, העלו תפוקה, עיראק הגבירה את היצוא לאירופה, וכל החרם נגמר בתוך כמה חודשים. בסופו של דבר סייע אופ״ק לזרימת הנפט התקינה, ואם מדינה אחת ניסתה להרוויח מצמצום הפקת נפט, מדינות אחרות הגבירו ייצור. סעודיה, רוסיה, ונצואלה, ושאר המדינות החברות בארגון, אינן יכולות לפעול עצמאית כי הן פועלות בתוך מערכת של שוק סחורות נתון. אופ״ק מנהל את מסחר הנפט וקובע את המחירים כמו שמתנהג השוק של כל הסחורות, כמו נחושת, סוכר, גומי או מינרלים אחרים.

 

עם זאת, לצד הצגת האסלאם הווהאבי והקשר שלו לטרור, סעודיה הוצגה בתקשורת המרכזית האמריקאית כמדינה פרוגרסיבית שמתחוללת בה רפורמה חברתית, והיא נתונה כל הזמן בתהליכי מודרניזציה, ומציינים תמיד שסעודיה מפיצה גרסה מתונה של האסלאם. אם מחפשים את שורשי מערכת היחסים הזאת, הפגישה שהכול מציינים היא פגישת הנשיא רוזוולט עם המלך אבן סעוד ב־1945 על סיפון היו־אס־אס קווינסי. ויטאליס מראה ששום דיווח מזמן הפגישה ושום ניתוח לאחריה לא הזכיר את ההבטחה לביטחון תמורת נפט שצצה יותר מחמישה עשורים לאחר מכן. הסעודים אהבו את הסיפור הזה ופמפמו אותו. אבל גם במקרה הזה המיתוס מסתיר משהו אחר לגמרי. אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר, שבהם היו טרוריסטיים סעודים שקועים עד צוואר, נחרדה סעודיה מהנזק התדמיתי שייגרם לה ופעלה לתיקונו. הסיפור מתחיל במאמר בוושינגטון פוסט ב־2002, אז הופיעה בפעם הראשונה כתבה בשלושה חלקים על ההסכם משנת 1945. עיתונאים אמריקאיים הוזמנו לסיורים בממלכה ודיווחו על האסלאם המתון, על הרפורמות שסעודיה מתכננת, ועל הגישה הפרו־אמריקאית הבולטת כל כך בסעודיה. בית המלוכה אף מימן מרכזי מחקר ומכונים באוניברסיטאות. מאז 2002 הופיע סיפור ההסכם הסודי בסרטים תיעודיים, בהפקות איכות של רשות השידור האמריקאית, בספרים ובעיתונים. אבל שוב, עד אותו רגע שפל לא סיפר שום דיווח על ההסכם הזה.

 

ספרו של ויטליס הוא קריאת השכמה לציבור הרחב, וגם כתב אישום נגד האקדמיה והעיתונות שחזרו על מיתוסים ואימצו אותם בלי להבין את המחיר האמיתי שלהם ובלי לאתגר אותם. המלחמה בעיראק היא הדוגמה הכואבת ביותר לציבור האמריקאי, ויותר מכך לציבור העיראקי. אם מטרת המלחמה הייתה לאפשר לחברות אמריקאיות להיכנס לשוק הנפט העיראקי, כל מה שהיה צריך לעשות היה להסיר את הסנקציות האמריקאיות שמנעו מהחברות האמריקאיות להיות בעיראק – הן ולא המשטר העיראקי.

 

ואם נרצה ללמוד מהספר גם על הנעשה אצלנו, חובה עלינו לשאול מהם המיתוסים שאנחנו בטוחים שהם אמת צרופה המשפיעים על קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל – בין בעניין איראן (ופרויקט הגרעין), בין בעניין הפלסטינים (אין פתרון לסכסוך, או כל פתרון בינארי אחר), בין בעניין מצרים (אחרי ניצחון האחים המוסלמים צפו פרשנים ומומחים שחורות ליחסי ישראל–מצרים), בין בעניין הקרדיט לנתניהו שהביא את החיסון נגד קורונה (הוא הביא? האם יש מדינה ששילמה ולא קיבלה?) ועוד ועוד. האקדמיה והעיתונות צריכות לאמץ דרכי פעולה שיאפשרו להן להביט במבט רענן בנושאים שהן עוסקות בהן, וימנעו מהן ליפול לסחרור של קיבוע מיתוסים והמצאת עבר שיסביר אותם.

 

---