"פרחה", הסרט בהפקת נטפליקס, עורר סערה כשיצא לפני מספר חודשים. הסרט, שהופק על ידי במאית פלסטינית מצאצאי פליטי 48', מספר סיפור המבוסס על סיפור אמיתי שסיפרה לה אימה, ששמעה אותו, בתורה, משכנתה במחנה פליטים בסוריה.
הסרט מספר את סיפורה של פרחה, נערה חכמה ועקשנית ובת המוכתאר של אחד הכפרים הפלסטיניים ב-48'. פרחה מתעקשת שאביה יסכים לשלוח אותה ללימודים בבית הספר שבעיר. ביום שהוא נעתר לה, תוקפים הכוחות הציוניים את הכפר. אביה של פרחה נועל אותה במזווה שבבית הכפרי, ולמעשה כולא אותה שם – מפני שהוא אינו חוזר מן הקרב. מן המזווה, פרחה רואה כיצד הכוחות הציוניים, שמובלים אל הבית על ידי משתף פעולה כסוי ראש, מוציאים להורג משפחה שלמה בחצר ביתה – בעל, אישה וילדים. רק התינוק של האישה, שזה עתה ילדה, נותר בחיים מפני שהחייל שקיבל פקודה להורגו איננו מסוגל לבצע זאת – ובמקום זאת, מותיר אותו למוות איטי. לבסוף, פרחה מוצאת אקדח שאביה החביא במזווה ומשתמשת בו כדי לפרוץ החוצה – אך מאוחר מדי בשביל להציל את התינוק. הסרט מסתיים בכך שהיא יוצאת לבדה אל הגלות בסוריה.
בחברה היהודית-ישראלית, עורר הסרט, כמובן, תגובות חריפות המאשימות אותו בהגזמה פראית ואף באנטישמיות. באופן אירוני משהו, בקרב החברה הערבית, זכה הסרט זכה לביקורת מן הכיוון השני. לפי מבקריו, האופן שבו הסרט מציג את הנכבה בעייתי וחסר היבטים מרובים.
עיקר הביקורת נסוב על הדה־פוליטיזציה של הסרט. ביקורת זו עשויה להיראות במידת מה מופרכת לעין הישראלית; עבור הצופים הישראלים, ברור שהסרט "פוליטי" מפני שיש לו משמעויות מיידיות להצדקות המוסריות הקולקטיביות לקיומה של מדינת ישראל. עבור רוב הישראלים, הסרט מביע עמדה כה מסוכנת פוליטית עד שיש להדיר אותה באופן אקטיבי מן השיח הפוליטי. כפי שמציין מועיז כראג'ה ברשימת הביקורת שפרסם בפלטפורמת התקשורת העצמאית חיבר, למעשה גם עבור הצופה הערבי, שגדל על סיפורי הנכבה, הסרט ממוקם באופן ברור בתוך אופק פוליטי מסוים (והפוך לזה הישראלי). הדבר משפיע גם על הדרמה של הסרט – עבור הצופה הערבי, ברגע שמתגלה נוכחות המשפחה על ידי הכוחות הציוניים, כבר מובן שהיא כנראה תיהרג.
אולם, וכאן טמון הפח, הסרט מופנה באופן מובהק לא לקהל ערבי ולא לקהל ישראלי, אלא לקהל מערבי. בזה האחרון לא מוטבע אף אחד מן הנרטיבים, והסרט עבורו הוא מעין "חלון לנכבה". לאור זאת, מציין כראג'ה, החוסר ברקע פוליטי זועק לשמיים. הסרט מתמקד בדמותה של פרחה, ומשטיח לחלוטין את ההיבטים הפוליטיים והקולקטיביים. בכך יש לכלול הן את דמותו של הלוחם הפלסטיני והן את דמותו של האויב הציוני.
את הלוחמים הפלסטינים אנו רואים אך ורק בחטף, בביתו של אביה של פרחה, כשהם מבקשים ממנו סיוע. איננו שומעים דבר על מדוע הם מבקשים סיוע, על שאיפות לאומיות. כאשר הסרט כבר מראה אותם, הוא מתמקד לא בהם – אלא בנשק שהם נושאים; כאילו הנושא איננו הפלסטינים – אלא "המלחמה" באופן כללי והאסון שהיא מביאה על הפרטים, כלומר על פרחה. באותה מידה, באופן פרדוקסלי כמעט, הציונים נעדרים מן הסרט. השם "יהודים" או "ציונים" איננו מוזכר כלל; כאשר מתרחשת הפלישה לכפר, איננו רואים מי פולש, אלא רק שומעים את קולות הפגזים והיריות. רק בחצר הבית, כאשר החיילים הציונים משוחחים בעברית, אנו מגלים את זהותם, כמעט בדרך אגב. גם על מניעיהם איננו יודעים דבר – מהי זהותם? מדוע הם פולשים? האם הטבח בחצר הבית הוא רק פרי אכזריות אישית, או שמא חלק מפרויקט מכוון של טיהור אתני? הציונים עצמם אינם נוקטים שום שיח אידאולוגי כדי לנמק את מעשיהם – בפיהם רק פטפוטים מגוחכים מעט. גרוע מכך, מטעים כראג'ה, הם מוצגים בסוף גם כאינדיווידואליסטים בעלי רגש כאשר החייל מסרב להרוג את התינוק.
למעשה, את רוב ההתרחשות איננו רואים – מפני שבתחילת הקרב פרחה ננעלת במחסן, והסרט מלווה אותה. הבחירה של הסרט להציג את נקודת המבט מאחורי הדלת של המחסן מגלמת באופן סימבולי וממשי את הצטמצמותו לתחום הפרטי. בכך, לדעת כראג'ה, נכשל הסרט בלספר את סיפור הנכבה – הוא מספר סיפור פרטי בלבד.
רגד זגייר (رغد زغير), ברשימה באתר הלבנוני אל־אח'באר, מחרה מחזיקה אחר ביקורתו של כראג'ה. זגייר מצביעה על כך שההתמקדות בפרטי אופיינית לקולנוע המערבי המודרני (לכך יש להוסיף – לנטפליקס עצמה). היא מצביעה בהקשר זה על היבט חשוב נוסף באופיו הפרטי של הסרט. למעשה, מן הסרט אי־אפשר להבין דבר על הכפר של פרחה, על אופיו ועל הפרובלמטיקות החברתיות השוררות בו. הפרובלמטיקה היחידה המוצגת לנו היא זו של פרחה עצמה. אם הסרט כולו מבטא איזשהו מאבק, זהו מאבק אישי לחלוטין. לכפר, ועל כן לפלסטינים, אין "אישיות" קולקטיבית שעליה ניתן להיאבק – רק ליחיד ישנה אישיות כזו. כך נמחקות בעיות חברתיות ופוליטיות רבות – למשל, מציינת זגייר, הפלאחים (וביניהם, יש לשער, בני כפרה של פרחה), היו נתונים לקולוניאליזם כפול – הן זה הבריטי והן זה הציוני, ואיתו היו צריכים להתמודד; אך לצופה בסרט אין שום דרך לדעת זאת. הצופה איננו מסוגל לדמיין את החיים הפלסטיניים שלפני הנכבה כחיים של ממש – לא מבחינה חברתית ולא מבחינה פוליטית.
גם סופו של הסרט לוקה באותה בעיה ממש – הוא מציג את הטרגדיה של גלותה של פרחה כטרגדיה אישית, ומתעלם לגמרי מן המצב הקולקטיבי של הפלסטינים – הגלות הקולקטיבית, הכיבוש, הממשל הצבאי ומחנות הפליטים. בכך הוא נותן יד להבנת הנכבה כטרגדיה חד־פעמית שמקומה בעבר, בעוד עבור הפלסטינים היא רחוקה מכך. עבור הפלסטיני, הנכבה מגדירה לא רק את העבר אלא את ההווה; היא אסון מתמשך, בעיה דוחקת שפתרונה עוד רחוק. אם אנו שוכחים זאת, מציין זגייר, אנו תורמים להעלמת בעיה זו, דבר שיש בו נזק פוליטי רב עבור הסוגיה הפלסטינית.
מזווית אחרת, אחמד דיאא דרדיר (أحمد ضياء دردير), ברשימה שפורסמה גם היא באל־אח'באר מבקש לחשוף את מערכת היחסים המתקיימת בסרט בין ההיבט השיווקי שלו לבין דימויים אוריינטליסטיים. כפי שמציין דרדיר, מדובר בסרט נטפליקס, כלומר ביסודו בסרט שנועד לאסוף כמה שיותר צפיות, בייחוד צפיות מערביות. כדי לעשות זאת, הסרט משתמש בסט שלם של דימויים אוריינטליסטיים. הדבר מתחיל באופן שבו מוצג הכפר – נבער, מסורתי, פטריארכלי; למולו ניצבת "אישה אמיצה", כלומר כזו המשחרת לידע מערבי, שהחברה המסורתית מונעת אותו ממנה (את זאת מגלמת בייחוד דמות השיח', המבקש לשכנע את האב להשיא את בתו ולא לשלוח אותה ללימודים). הדרך המרכזית שבה אנו מתוודעים לחברה הכפרית היא סצנה אוריינטליסטית במובהק – החתונה הכפרית וטקס החינה, שכפי שדרדיר מעיר ביובש, הפך כבר לקלישאה של סרטים מערביים על המזרח, המבקשים להידמות ל"סרטי פסטיבלים". כאשר האב נותן לפרחה הכלואה סכין, איננו יודעים אם הוא נותן לה אותו כדי שתגן על עצמה או כדי שתתאבד ותשמור על "הכבוד" המזרחי המפורסם.
הדוגמה האחרונה מצביעה על כך שהאוריינטליזם בסרט עמוק יותר מאשר השימוש בכמה קלישאות שחוקות. הסרט כולו טבוע בעמדה המכוננת את האוריינטליזם – הלוא היא העמדה הקולוניאליסטית, שהיא גם עמדה ממוגדרת גברית במובהק. עמדה זו עוברת כחוט השני בסרט – החל בדאגה הפטריארכלית של הצופה הליברלי והנאור לשלומה של האישה המדוכאת על ידי החברה המסורתית, וכלה, בצד השני, בטופוס של האישה הכלואה – שיש בו יותר מריח של סדיזם גברי פרוורטי המייחל לראות את האישה כלואה.
דרדיר גם מצביע על ההקשר הפוליטי המובהק של ההתמקדות ברגש הפרטי-אוניברסלי תוך שלילת הקולקטיב – הלוא הוא ההקשר הליברלי. הליברליזם המערבי מבקש לראות כל פרט כפרט בפני עצמו; ככזה, ניתן להזדהות איתו רגשית בשל העובדה שהצופה והמוצג למעשה אינם נבדלים. בעולם האידאלי של הליברל, שהאיחוד האירופי הוא מעין דוגמה שלו, אין גבולות של ממש, והזהות הקולקטיבית על היבטיה ההיסטוריים היא בעיקר מעיקה. לכן, הסרט מותאם באופן מופלא כדי לקלוע לסנסיביליות הליברלית. אך זהו בדיוק מקור חולשתו – עבור הקורבן של הקולוניאליזם, האוניברסליזם האינדיווידואלי הליברלי הוא סם המוות. קורבנות הקולוניאליזם זקוקים לזהות קולקטיבית חזקה ככלי פוליטי – עליהם להתאחד מאחוריה ולהיאבק בדיכוי, האמיתי מאוד, שהם חווים. הליברלים המערביים נוטים לשכוח שמאחורי האפשרות שלהם לחיות חיי אינדיווידואליזם עומד המכשיר הפוליטי האפקטיבי (והחזק) ביותר בעולם המודרני – הלוא הוא מדינת הלאום. מה שהאירופים כבר הספיקו לשכוח, הם מבקשים לשלול מן הפלסטינים.
עיקר הביקורת נסוב על הדה־פוליטיזציה של הסרט. ביקורת זו עשויה להיראות במידת מה מופרכת לעין הישראלית; עבור הצופים הישראלים, ברור שהסרט "פוליטי" מפני שיש לו משמעויות מיידיות להצדקות המוסריות הקולקטיביות לקיומה של מדינת ישראל
מתוך תובנה זו, אני מבקש להציע מחשבה נוספת לסיכום. הספרויות הריאליסטיות של המאה ה־19, שהיו ביטוי מהותי של המעמד הבורגני העולה ושל מדינת הלאום – הצורה הפוליטית שלו – ביקשו לעשות משהו שאף יצירה ספרותית לפניהם לא ביקשה לעשות – להציג את החברה כולה, על הפרובלמטיקות המעמדיות והפוליטיות שלה. מובן שלא ניתן לתאר את החברה כולה באמצעות סיפור, שנוהג להתמקד בגיבורים היחידים. כדי לעשות זאת, התבססו ספרויות אלו על הכלי העתיק של הסינקדוכה – פרט יחיד (או כמה יחידים) המגלמים בתוכם את החברה כולה. כך יכלו ספרויות אלו לעמוד במרכז של בניין הלאום. במובן זה, "פרחה" ממשיך מסורת ארוכת שנים – ההתמקדות בפרטי אין בה כשלעצמה כדי להסתיר את הפוליטי או את הלאומי. להיפך, בספרות זו הפרט אמור לעורר את ההזדהות של הקורא; דרך הזדהות זו, הקוראים מרגישים עצמם כולם בני אותו קולקטיב לאומי מדומיין.
בין אם הייתה הכוונה לכך ובין אם לא, הדימוי של פרחה הכלואה/מסתתרת, המתבוננת בזוועה שבחוץ, מזכיר את אחד הדימויים המכוננים של החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה – דמותה של אנה פרנק, הכלואה בעליית הגג בשעה שעמה נרצח. אנה פרנק היא בעצמה "סינקדוכה של השואה". אולם כאן מתרחש שינוי חשוב – אנה פרנק היא בעיקרה דימוי מערבי-אוניברסלי, לא דימוי יהודי. אנה בעצמה בקושי יודעת שהיא יהודייה – מה שמעניין אותה הוא חיי היומיום הבורגניים השקטים שלה – טיולים, לימודים ובני המין השני. זה בדיוק מה שהופך את דמותה לקוסמת כל כך למוסר המערבי, המבקש לכונן עצמו על השואה. מוסר זה מצייר תמונה דיכוטומית – הלאומיות כזהות האמורה להניע את ההמונים, ועל כן היא כשלעצמה חשודה ומסוכנת, מפני שמוביליזציה של ההמונים עשויה להוביל לפשיזם. על הלאומיות להפוך למעין זהות מובנת מאליה; במקומה יבואו ערכי אינדיווידואליזם-ליברליזם – התפתחות אישית, השכלה, מימוש עצמי. הגזענות פסולה מפני שלכל אחד מגיעה הזדמנות שווה, אך לא מפני שהיא פוגעת בקולקטיבים מסוימים כקולקטיב. בדרך, כפי שהדגישו היסטוריונים כטימותי סניידר ואחרים, קריאה זו של השואה מוחקת כל הקשר היסטורי שלה – בייחוד את ההקשר האימפריאליסטי-קולוניאלי שלה, את האופן שבו הייתה תוצאה היסטורית של פרויקט קולוניאלי גרמני שכיוון לכיבוש המזרח, את האופן שבו היא ייבאה טכניקות קולוניאליות של אלימות והפנתה אותן לעבר אירופאים. בתהליך זה היהודי נעשה מעין קורבן אולטימטיבי, אך מופשט מזהותו הממשית. השואה, בתורה, הופכת לפרדיגמה ולקנה מידה לכל אלימות קולקטיבית – אמנת הג'נוסייד של האו"ם למשל קודמה על ידי יהודי רפאל למקין, שהמודל שלו היה בבירור השואה; אך אנו מאבדים כל יכולת להשוות אותה לאירועים אלו בתוך סיפור היסטורי ממשי, וההשוואה נעשית מופשטת לחלוטין. כך, מאבקים קולקטיביים של קולקטיבים שבדרך נעשים חשודים כנגועים בגזענות מצד אחד, ומצד שני מוציאים מהארון את השדים הישנים של הקולוניאליזם המערבי.
כאשר סט הדימויים של השואה מיושם על הנכבה, אנו מקבלים סתירה מעניינת: הנכבה הופכת בדיוק לאסון האוניברסלי, חסר השם, שהוא השואה בדמיון המערבי, ושבו אויב חסר מאפיינים קונקרטיים-היסטוריים רוצח, ללא סיבה, קורבן חסר מאפיינים לא-פחות. מאידך, כאן המבצעים הם בכל זאת היהודים. האם יהודים יכולים לבצע שואה? נדמה שאת התשובה אנו מקבלים כאשר החייל, שכיפה על ראשו (ולא סתם), מסרב להרוג את התינוק. כפי שמבקרי הסרט חשים היטב, זהו חיבוק דוב עבור הפלסטינים. אלו מקבלים אנה פרנק משלהם, סינקדוכה לסבלם; כך, מבקש המערב להגיד להם – אתם (גם) בני אנוש; אנו מכירים בכך; אנו מכניסים אתכם תחת הגנת הגג המוסרי-האוניברסלי שלנו; רק אל תכריחו אותנו להתמודד עם האי-נעימות של הלאומיות שלכם או עם העובדה שהדיכוי שלכם הוא השלכה ישירה של הקולוניאליזם שלנו; ממילא, עניינים כאלו הם הרי אסון, ומוטב להם שישקעו בתהום הנשייה.
