האם התת-מודע שלנו הוא אך ורק שלנו? בסגנון הקלאסי של הפסיכואנליזה, הלוא הוא הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, התשובה היא כן מהדהד. הדבר טבוע כבר בצורה של הטיפול הפרוידיאני – שיחה יחידנית בין האנליטיקאי לבין המטופל, שמבודדת את המטופל מסביבתו. אך מעבר לכך, האנליזה הפרוידיאנית נוטה למצוא את שורשי הלא-מודע של האדם בקרב הסביבה הראשונית והאישית ביותר שלו, הלוא היא המשפחה – וביתר שאת, יחסיו עם הוריו. בטיפול הפרוידיאני אמור להתרחש התהליך של העברה והעברה נגדית – קודם המטופל מזהה את המטפל עם אחד מהוריו, ולאחר מכן, בעקבותיו, מזהה המטפל את המטופל עם הוריו. לדעתו של פרויד, זהו השלב המסוכן ביותר בטיפול. על המטפל להיות מודע להעברה הנגדית ולא לתת לה לשבש את דעתו או לגרום לו לפעול בצורה לא-שקולה בחדר הטיפול.
פרויד פעל בתוך השכבה הבורגנית של וינה של תחילת המאה שעברה – חברה אינדיווידואליסטית בצורה קיצונית, שהעלתה על נס את הטעם האומנותי ואת המהוגנות בין השאר משום שהודרה מן הפוליטיקה כמעט לחלוטין על ידי המונרכיה ההאבסבורגית. במקומות ובזמנים אחרים, לקיר שפרויד הציב בין הפסיכה לבין החברה לא הייתה ברירה אלא להתערער. את זאת בוחן מאמרה של ע'דיר מחאג'נה, שפורסם באתר המגזין הערבי-ישראלי ערב 48' בהקשר ספציפי – זה של הכיבוש הישראלי. מחאג'נה מזכירה את ביקורתם של ז'יל דלז ושל פליקס גואטרי על האינדיווידואליזם הפרוידיאני ועל התעלמותו מן ההשפעות של החברה ושל המעמד על המטופל. דלז וגואטרי, יש לציין, פעלו בתוך חוג של אינטלקטואלים צרפתים שעירב את הפסיכואנליזה הפרוידיאנית בתוך קוקטייל של מרקסיזם ורדיקליזם חברתי שמאלי. לעירוב זה היו השלכות לא רק על הפוליטיקה שלהם אלא גם על חדר הטיפול – גואטרי היה פסיכואנליטיקאי בקליניקה אקספרימנטלית, שביטלה את הטיפול הפרוידיאני הפרטני וביקשה ליצור אינטראקציות בין מטופלי הקליניקה כמפתח לטיפול. דלז בריאיון שלל את הדעה שהלא-מודע הוא "במה שעליה מופיעים המלט ואדיפוס שוב ושוב". לדעתו, "אדם הוזה על העולם, לא על משפחתו הקטנה, אלא על היסטוריה וגאוגרפיה, על שבטים, על המדבריות ועל עמים".
ומה לגבי הסצנה המקומית שלנו? כאן מחאג'נה מנגידה שני מקרים של טיפול בפלסטיני – אחד של פסיכואנליטיקאי יהודי המטפל בפלסטיני ואחד של פסיכואנליטיקאית פלסטינית המטפלת בפלסטיני. הפסיכואנליטיקאי היהודי הוא הפסיכולוג הידוע יורם יובל. יובל מתאר מקרה שבו טיפל בנער פלסטיני בשם הבדוי אמין ח'ורי. אמין היה התלמיד הערבי היחיד בכיתה שבה שאר התלמידים היו יהודים, וחווה קשיים שגרמו לו לפנות ליובל. עם זאת, בטיפול היה אמין עוין כלפי יובל, והתעקש להתייחס אל "אתם היהודים". אמין לא הסכים לספר דבר על חייו האישיים, והתעקש לתלות את כל צרותיו בהיותו ערבי. בסופו של דבר, הדבר גרם ליובל להחליט להפנותו למטפל אחר. כאשר יובל בישר זאת לאמין, משהו בשריונו נסדק – ולראשונה הוא בכה, וסיפר ליובל שהוא בן מאומץ, ושהוא חושד שהוא למעשה יהודי, מה שגורם לו להזדהות עם היהודים, שאותם הוא מזהה כאויביו. אם כן, יובל רואה כנקודת הפריצה בטיפול את הרגע שבו המטפל מרפה מן ההקשר החברתי ומסכים לצלול אל תוך עולמו המשפחתי והאישי של המטופל. יותר מכך, האנטגוניזמים הנובעים כביכול מן ההקשר הפוליטי (למשל בין אמין הערבי לבין יובל היהודי) הם למעשה רציונליזציות של אנטגוניזמים הנובעים מן המישור האישי. כך מנוטרל הפוליטי על ידי האישי.
כמו בשנות השישים בצרפת, עובדת השפעת הכיבוש על הנפש צריכה להוביל למחשבה מחדש על הטיפול הקלאסי, הפרטני – שמייצג את העמדה ההגמונית, הישראלית ומנטרל את הפוליטיקה
אל מול כל זאת מחאג'נה מעמידה את המקרים המובאים בספר "פסיכואנליטיקה תחת הכיבוש" (2023) בעריכת לארה ואסטבן שיהי. הספר מספר על הצלחות טיפוליות של מטפלים פלסטינים שחיפשו את עקבות הקולוניאליזם ההתיישבותי בנפשם של מטופליהם. היא מתארת את המקרה של יועאד גנאדרי שטיפלה באמג'ד, פועל במפעל ישראלי בתוך הקו הירוק, המתגורר עם אשתו ועם שלושת ילדיו בכפר בקרבת קלנדיא שסופח לירושלים המערבית. אמג'ד הגיע לטיפול משום שהרגיש מעין "כדור" בגרונו בכל פעם שכעס. לאחר בדיקות גופניות שלא העלו דבר, הפנה אותו רופא לטיפול נפשי. גנדארי, שקיבלה את אמג'ד לטיפול, עבדה תחת מדריכה ישראלית, וזו התעקשה שניתן לטפל באמג'ד רק באמצעות טיפול תרופתי – ולא הסכימה להכיר בקשיים הייחודיים שאמג'ד חווה כפלסטיני.
אך יועאד התעקשה לגעת דווקא בקשיים אלו. במהלך הטיפול, התגלה שאמג'ד חווה תחושת חנק תמיד ברגעים הקשורים למצב הפוליטי שלו כפלסטיני המתבטאת בעיקר בכך שהוא נאלץ לעבור בכל יום את מעבר קלנדיא. במהלך הטיפול, חזר אמג'ד והתעקש – "מדוע קוראים לו מעבר? זה חיפוש, זה חיפוש!" בהמשך, כאשר גנדארי הזכירה לאמג'ד שהם לא דיברו על הכדור שבגרונו, הוא ציין שהוא אינו מרגיש "כדור" בגרונו אלא שנאה עצמית.
אמג'ד תיאר גם מקרה מזעזע במיוחד שקרה לו במעבר. יום אחד, בתו בת השבע נסעה איתו בבוקר אל העבודה כדי לפגוש חברה המתגוררת בירושלים. היא הייתה שמחה מאוד ולבשה בגד חדש. כל הנסיעה היא שרה שיר משונה מעט – "כדורים, כדורים קופצים מעל הגדר". בדרך חזרה, כאשר הוא נסע לעבר המעבר עם בתו ברכב, הוא ראה שהתפתח עימות בין הצבא לבין מפגינים פלסטינים – מה שגרם לצבא לסגור את המחסום ולעצור את המכוניות במקומן. לאחר שבתו חשה צורך דוחק לעשות את צרכיה, הוא יצא איתה מן המכונית העומדת – מה שגרם לחיילים לרוץ לעברו ולכוון אליו את נשקם. אמג'ד ובתו חזרו מפוחדים אל הרכב, והוא ביקש ממנה לעשות את צרכיה במכונית. כאשר התפשט ריח השתן במכונית, נזכר אמג'ד בשיר שבתו שרה בבוקר – ומייד הרגיש את הכדור בגרונו. כשסיפר את הסיפור בטיפול הוא מירר בבכי.
המקרה של אמג'ד, לדעת מחאג'נה, מוכיח את החשיבות של הפוליטיקה בחדר הטיפול ואת הקשר העמוק שלה לנפשם של המטופלים. כמו בשנות השישים בצרפת, עובדה זו צריכה להוביל למחשבה מחדש על הטיפול הקלאסי, הפרטני – שמייצג את העמדה ההגמונית, הישראלית ומנטרל את הפוליטיקה. במובן זה, היא מדגישה, הטיפול שמכוון לשים את הפוליטיקה על נס ולתת לה את מקומה הוא כשלעצמו צורה של התנגדות.
