"כשאתה בכלא, אתה מתנגד לעצמך. אתה נאבק עם הנפש שלך, אתה מנסה להגן עליה ממה שאתה רואה וחווה מדי יום, שלא תאבד צלם אנוש. אתה מנסה להתגונן: מהשיגעון, מהגסיסה האיטית, מהידיעה שאתה זרוק בתא כלא כבר שנתיים, שנשכחת ושאין לך מושג מתי תצא. אני מתמודד עם כל זה לבד, והחברים שיש לי – או שהם מפחדים לכתוב עליי, או שהם מאמינים שאשתחרר גם בלעדיהם. אני מתמודד עם הכול לבדי, ואני גוסס. אני זקוק לכם".
אלו הן כמה מהמילים האחרונות שכתב הבמאי המצרי שאדי חבש, והן מופיעות במכתב ששיגר באוקטובר 2019 מכלא "טורה" שבקהיר. חבש נעצר במרץ 2018 לאחר שמתח ביקורת עקיפה על משטרו של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. כחצי שנה לאחר כתיבת המכתב, בגיל 24, הוא מת במרפאת הכלא "בעקבות הרעלת אלכוהול", לטענת התובע הכללי של מצרים.
בבתי הכלא במצרים מוחזקים כיום כשישים אלף אסירים פוליטיים כמו שאדי חבש. מאז ההפיכה הצבאית ביולי 2013, שבה תפס הגנרל א-סיסי את השלטון, מתו 1,057 מהם מאחורי הסורגים. בטור שפורסם באתר היומון אל-ערבי אל-ג'דיד, חוקר מדע המדינה המצרי סיף אל-אסלאם עיד מציג תמונת מצב עגומה של גורל האסירים הללו. ואולם, יוזמה עכשווית שמגיעה דווקא מתוך בתי הכלא עצמם מותירה, בעיניו, פתח לתקווה. להלן עיקרי המאמר.
בעבר היה אפשר להעריך שברשימות האסירים הפוליטיים במצרים מופיעים בעיקר פעילי תנועות האסלאם הפוליטי, אך לדעת עיד לא זה המצב היום. אומנם, ההפיכה הצבאית ב-2013 הביאה להדחת הנשיא המכהן מוחמד מורסי ממפלגת האחים המוסלמים, וכך התנועות האסלאמיות סומנו מייד כאופוזיציה הראשית למשטר החדש. אלא שעד מהרה הרחיב א-סיסי את מעגל הרדיפות. בניסיון לגדוע באיבּה כל ביקורת שעלולה להתעורר, מנגנוני הביטחון החלו לעצור ולדכא גם פעילי תנועות שמאל חילוניות, פעילי אסלאם מיליטנטי, ואפילו בעלי ברית ותיקים של א-סיסי שחינם סר בעיניו: מחשש שמא הם יצברו כוח ויתחרו בו, הוא ביקש לסלקם מהזירה הפוליטית. בקצרה, בניסיונו לבלום כל התפתחות – פוליטית או לא פוליטית – שעלולה להתנגד לו או לקרוא תיגר על משטרו השברירי, א-סיסי עוצר כל מה שנקרה בדרכו.
כך, אל בתי הכלא במצרים מגיעים אנשים מעולמות רבים ומגוונים. מרגע שדלתות הברזל נסגרות מאחוריהם האסירים הפוליטיים נמצאים יחד, ביקום אחר. מניעה שיטתית של טיפול רפואי, כליאה בתנאים לא ראויים, עינויים, צפיפות (באחדים מבתי הכלא שיעור התפוסה הוא פי שלושה מהשיעור המרבי) – כל אלה ועוד הופכים את החיים בכלא למאבק הישרדות יומיומי. גם לסיוע מבחוץ האסירים אינם יכולים לקוות: ארגוני זכויות האדם הבין-לאומיים אינם עושים די למענם; והאופוזיציה המצרית הגולה חסרת השפעה ואיננה מצליחה להתגבר על המחלוקות הפנימיות שמשסעות אותה. גם מדינות המערב אינן פועלות למענם, כדי שלא להתעמת עם משטר א-סיסי: הן מוכנות "לשכוח" לרגע את מחויבותן לזכויות אדם ולחופש הביטוי כדי להבטיח שבעל בריתם המצרי ימשיך לרכוש מהן נשק במיליארדים, להיאבק למענן בארגוני האסלאם הפוליטי, ולעצור את ספינות המהגרים בטרם יגיעו לחופיהן.
בתנאים אלה, חלל הכלא הסגור הופך לגיהינום עלי אדמות – אך גם לזירה של פעילות פוליטית ערה. הוא מזמן מפגש של עמדות פוליטיות מגוונות, משמש במה לדיונים סוערים, ואף מציב זה מול זה פעילים מארגונים שונים – וכך מעודד צמיחה של סביבת מחשבה מקורית וחדשנית. עד לא מזמן, כך מלמדת ההיסטוריה של מאסרים פוליטיים במצרים, דינמיקה זו נותרה בתחומי הכלא. אם היה אפשר לדבר על שינויים בהשקפתם הפוליטית של האסירים, שינויים אלו הסתכמו בדרך כלל בהקצנה אידיאולוגית ובפנייה לאלימות – או לחלופין ב"חזרה בתשובה" ובאימוץ מלא של האידיאולוגיה של המשטר. אסירים אמנם התנערו מהדעות הפוליטיות שבגינן נכלאו לכתחילה, באופן אותנטי יותר או פחות. אולם בעת האחרונה, לדעת עיד, השתנתה התמונה.
באוגוסט 2019 הודיעה קבוצת אסירים צעירים מבתי כלא במצרים כי אנשיה שיגרו מכתבים אל דמויות מפתח בזירה הפוליטית במדינה. המכתבים, כך נאמר, מייצגים אלפי אסירים מרחבי מצרים ומשקפים חודשים ארוכים של דיונים שנתנו ביטוי למגוון קולות. לדעת עיד, השפה שבה כתובים המכתבים מעידה שמחבריהם שייכים לדור הצעיר של התנועות האסלאמיות, שהתנער מהמוסדות הפוליטיים של התנועות. המכתבים, לשיטתו, מלמדים על קיומם של "דיונים נוקבים ומלאי ביקורת עצמית שבחנו את ההתרחשויות מאז ינואר 2011, החודש שבו יצאה בשורת המהפכה מכיכר תחריר, ובפרט את המחדלים והמשגים שהביאו להפיכה ב-2013". גם בלי לנתח את תוכן שמונת המכתבים שפורסמו עד היום, טוען עיד, אפשר ללמוד מהם ש"השיח בכלא אינו חייב להוביל לרדיקליזציה. הוא יכול להביא להתמתנות או לאימוץ שיח פתוח, דמוקרטי, מכיל ולא אלים, ואפילו לבחינה מחדש של האידיאולוגיה הפוליטית ושל היחס למי שדתו והשקפתו שונות".
אם האמור לעיל נשמע מעט עמום, אין זה מקרי. לדברי עיד, הן המכתבים הן מחבריהם לא זכו לחשיפה מספקת בתקשורת – אם משום שברשימת המחברים אין אף שם אחד שמוכר לציבור, אם משום שהנהגת האחים המוסלמים הגולה האשימה אותם בשיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון במשטר א-סיסי, ואם משום שתנועות שמאל חילוני מסוימות השתמשו בהם נגד יריביהן. לקבוצת האסירים הזאת אין כל אזכור במרשתת, מלבד במאמרו של עיד, והמכתבים אינם זמינים לעיון הציבור. למעשה, מניסוחיו של עיד אף לא ברור אם לו עצמו הייתה גישה אליהם. אשר על כן, לאמיתו של דבר קשה לעמוד על טיבו של השיח בקרב האסירים הפוליטיים בבתי הכלא במצרים, על היקפו ועל משמעויותיו. נותר רק לקוות, כפי שעושה עיד, שהאסירים הפוליטיים במצרים יזכו לחזות בשינוי – בין שמקורו בבתי הכלא עצמם, ובין שמקורו בציבוריות המצרית או בסביבה הבין-לאומית. מי יודע, אולי דווקא מתוך בתי הכלא תצמח מדינה מצרית חדשה כמו זו ששאדי חבש המנוח ייחל לה – דמוקרטית, סובלנית, מכילה ומשגשגת.
