עשורים של מלחמות הותירו רבבות מתושבי הרצועה עם צלקות בנפש ובגוף. תושבי הרצועה שנפצעו בסבבי האלימות הקודמים התמודדו לאורך השנים עם אתגרים משמעותיים בניסיונם לחזור ולהשתלב בחיים הרגילים. זאת אחת הסיבות לכך שבשנים האחרונות הפכו ענפי ספורט שונים של קטועי גפה למרכזיים ברצועת עזה. ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל קטועי גפה למשל נוסדה ב־2018 על ידי פואד אבו רליון.
במאמר שפרסמו לאחרונה באתר חבר הירדני העצמאי, הכותבות רחמה חוסין ורזאן אל־ח'וואג'א עוסקות בקטועי הגפה ברצועה ובמצבם לפני ומאז המלחמה המתמשכת, שהוסיפה אלפים למספרם בקרב תושבי הרצועה. קטועי גפה הם אחד מסימני ההיכר של המלחמה הנוכחית, שהובילה לקריסה של מערכת הבריאות בעזה ולהחמרה במצבם של קטועי גפה ממלחמות קודמות ומהמלחמה הנוכחית.
הכותבות מביאות את סיפוריהם הכואבים של מספר קטועי גפיים ומתמקדות בסיפורו של רוכב האופניים התחרותי עלאא א־דאלי בן ה־27 מעזה. סיפורו של עלאא מתחיל לפני פרוץ המלחמה הנוכחית בסוף שנת 2018, אז אליפות אסיה במשחקים באינדונזיה נראתה לו לראשונה חלום העומד להתגשם. החלום להשתתף בטורניר מחוץ לרצועת עזה היה דבר כמעט בלתי־אפשרי עבור ספורטאי אופניים עזתים.
הפרט והכלל: רוכב האופניים עלאא וקטועי גפיים ברצועה
לאחר המתנה של שנים, אישרו הרשויות הישראליות לעלאא לנסוע כדי לייצג את פלסטין בחו"ל. מתחילת אותה שנה החלו עלאא ועמיתיו להתאמן מדי יום באופן אינטנסיבי, נוסף על עבודתו בבניית רשתות ביוב ברצועה. אולם ביום האדמה ב־30 במרץ 2018 התקיימו צעדות השיבה הגדולות בערים פלסטיניות רבות, ובראשן עזה. אלפים הפגינו בסמוך לגבול המזרחי של הרצועה בצעדות שבהן נפצעו מאות פלסטינים מאש הצבא הישראלי, וביניהם עלאא שהשתתף בצעדות אלו מאז ראשיתן.
עלאא לקח את אופניו והצטרף לצעדה במחאה על המצור המוטל על עזה שמנע ממנו להגשים את חלומו הספורטיבי לייצג את פלסטין בחו"ל. הוא היה אף מנוע מלצאת לגדה המערבית. עלאא נפגע מכדורי דום-דום של הצבא הישראלי, שנועדו לפגוע ברקמות ובכלי דם רבים ככל האפשר ולגרום נזק רב. הוא נפגע בירכו והועבר לבית החולים האירופי ברפיח. הרופאים הופתעו מהיקף הפציעה. הם ניסו להציל את רגלו אך לשווא. הם הגישו בקשות להעביר אותו לבית חולים ברמאללה או בירדן, אולם השלטונות הישראליים דחו את שתי הבקשות. כעבור שבעה ימים החליטו הרופאים לקטוע את רגלו מעל הברך. הם נאלצו לעשות זאת מחוסר ברירה שכן האמצעים הדלים שעמדו לרשותם לא אפשרו להם לנהוג אחרת ולנסות לשמור על רגלו.
לאחר שאיבד את רגלו, הכניס את עצמו עלאא לבידוד מהעולם החיצון למשך חודשיים. הוא הרגיש שחלומו מאז שהיה בן 14 הלך לאיבוד.
התפרסמו עדויות של צלפים בצבא שהעידו שהם קיבלו הוראות מהפיקוד לכוון את הירי לברכי המפגינים כדי לגרום להם נכות לצמיתות. 156 ניתוחים של קטיעת גפיים בוצעו, ולפחות 94 מקרים מתוך 156 עברו ניתוח קטיעה חוזר מאוחר יותר עקב דלקת בעצמות
עד שנת 2009 עמד מספר קטיעות גפיים ברצועת עזה על כחמשת אלפים, רובם נגרמו במהלך המבצע הצבאי של ישראל נגד עזה ב־2008 ובהתקפות בתקופת האינתיפאדה השנייה. על פי דיווח של האו"ם, מלחמת 2014 הותירה 100 מקרים חדשים של קטיעת גפיים, שהתווספו ל־300 מקרים שהותיר הכיבוש בין השנים 2009 עד יולי 2014. בתקופה שבין 2016-2006 היה הגיל הממוצע של קטועי גפיים בעזה בעת הפציעה 25.6 שנים. 92% מהם היו גברים ובעלי תארים אקדמיים, ו־63% מהם היו המפרנסים היחידים של משפחותיהם.
באותן תהלוכות שנמשכו עד סוף 2019 פתח הצבא בירי חי ובירי של כדורי גומי על המפגינים, כשברוב המקרים הירי כוון לגפיים שלהם. התפרסמו עדויות של צלפים בצבא שהעידו שהם קיבלו הוראות מהפיקוד לכוון את הירי לברכי המפגינים כדי לגרום להם נכות לצמיתות. 156 ניתוחים של קטיעת גפיים בוצעו, ולפחות 94 מקרים מתוך 156 עברו ניתוח קטיעה חוזר מאוחר יותר עקב דלקת בעצמות.
על פי דיווח של ארגון הבריאות העולמי, בעקבות הצעדות האריכה ישראל את תקופת ההמתנה לקבלת אישורים לחולים ל־23 ימי עבודה, לעומת 10 ימי עבודה שהיו נהוגים ב־2017. בקשות אלה נדחות לרוב. מתוך 604 בקשות להיתרים שהוגשו לנפגעים במהלך צעדות השיבה, רק 17% אושרו, 28% נדחו, ו־55% לא קיבלו תשובה עד מועד הביקור במוסד הרפואי.
חיפושו של עלאא אחר רגל תותבת
חודשיים לאחר פציעתו וטרם הסרת התפרים מרגלו, החליט עלאא לרכוב שוב על אופניו. לעיתים אחזה בו המחשבה להיכנע, אולם רצונו העז לחזור ולרכוב על האופניים גבר על תחושת הייאוש. הוא תיאר את המצב החדש שנקלע אליו באומרו: "התחלתי לנטוע בנפשי את המחשבה כאילו נולדתי עם הקטיעה הזו, וכאילו אני רוצה לרכוב על אופניים לראשונה בחיי". בעת הרכיבה, תוך כדי ניסיונו לייצב את עצמו בשיווי משקל, הוא נפל פעמים רבות ונפגע. התותבת שהוא קיבל חצי שנה לאחר הפציעה סייעה לו במידה מסוימת, על אף שהיא מתוצרת מקומית והיא חסרה את הטכנולוגיות המצויות בגפיים חכמות. לאחר שנה אחת של אימונים הוא הצליח שוב להתאזן על אופניו.
מוחמד אל־ח'אלדי פתח מפעל לייצור תותבות ברפיח ב־2016, אך עמד מול מציאות מסובכת שמנעה ממנו לייצר תותבות בהתאם לסטנדרטים המוכרים בעולם מכיוון שישראל אסרה להכניס לעזה את מרבית החומרים הדרושים לייצור
עלאא השיג את התותבת מהמרכז לתותבות, שיתוק ואורתוטיקה, שהיה המרכז היחיד שעסק בייצור גפיים מלאכותיות ברצועת עזה עד שנת 2019 וטיפל בחולים בחינם. מלבד מרכז זה, ישנן כמה מעבדות שהוקמו בידי יחידים ובהן יוצרו איברים מחומרים פשוטים יותר הנמצאים בשוק. המרכז הוקם כעמותה בשנת 1974. לאחר מכן קיבלה על עצמה עיריית עזה את ניהולו, אולם בשל ההגבלות והסיבוכים שישראל מטילה על הכנסת הציוד ומכונות הדרושים לעבודתו של המרכז, הייצור מתבצע בבתי המלאכה של המרכז במכונות בנות יותר משלושים שנה.
הוועד הבין־לאומי של הצלב האדום התערב בשנת 2007 כדי לסייע למרכז להשיג את החומרים הדרושים. הוא רכש חומרים אלה ותיאם עם הגורמים הישראליים את הכנסתם לרצועה לאחר פרוצדורה ארוכה ומסובכת.
בעקבות המספר העצום של מקרי קטיעה ואי־יכולתם של קטועי גפיים להשיג תותבות בשל היעדר שירותים בתחום זה, פנו חלק מהרופאים לפתרונות פשוטים שעלותם נמוכה יותר. בין אלה היה מוחמד אל־ח'אלדי, שפתח מפעל לייצור תותבות ברפיח ב־2016, אך עמד מול מציאות מסובכת שמנעה ממנו לייצר תותבות בהתאם לסטנדרטים המוכרים בעולם מכיוון שישראל אסרה להכניס לעזה את מרבית החומרים הדרושים לייצור. לכן הוא נאלץ להשתמש בחומרים הקיימים בשוק המקומי, הדומים לחומרים רפואיים, כמו גבס אמריקאי, צינורות נחושת וסיליקון. הוא השתמש גם בנעליים רפואיות כתחליף לתותבת.
אל־ח'אלדי נתקל בבעיית מימון עבור הפרויקט שלו. הוא השיג מעט שסייע בידיו להציע את מוצריו במחירים זולים. למרות זאת, לא מעט אנשים התקשו לרכוש אותם בשל מצבם הכלכלי הקשה, כאשר מחירה של תותבת מגיע לאלף דולר.
בשנת 2019 נפתח בית החולים שיח' חמד לשיקום ולתותבות מלאכותיות במימון ובניהול של קרן קטר לפיתוח, ועסק בין היתר בקטיעות גפיים. בתחילת המלחמה הנוכחית הפציץ הצבא הישראלי את בית החולים כחלק מניסיונותיו להקריס ולהחריב את מערכת הבריאות ברצועה.
תותבת אחת בלבד לשתי רגליים קטועות
מקרה נוסף שמופיע במאמר הוא של אבראהים עבד א־דיים בן ה־34. אבראהים נפגע במלחמת 2014 (מבצע צוק איתן) ושתי רגליו נקטעו כתוצאה מהפצצה ישראלית על בית הספר שאליו נמלטו הוא ובני משפחתו. אביו נהרג, אימו איבדה את עינה, ובתו (בת 9 חודשים) נפצעה בעינה גם היא.
אברהים קיבל טיפול בשכם שבגדה המערבית. הוא שהה שם חודש וחצי וחזר לעזה לאחר מכן, אך מצבו הבריאותי לא אפשר לרופאים להשלים את ההליכים לסגירת קצוות העצבים של החלק הנותר ברגליו, לדבריו. הוא סבל מכאבים במקום הקטיעה והיה צריך לחזור לשכם כדי להשלים את הטיפול, אך הרשויות הישראליות סירבו לאשר את יציאתו מעזה. רופאי המרכז לתותבות אמרו לו שהם לא יוכלו להתקין תותבות כל עוד הוא סובל מכאבים. מנגד, לא היה לו כסף לבצע את הניתוח על חשבונו. הוא איבד את התקווה לחזור ללכת על רגליו ונאלץ לחזור לעבוד בחקלאות ובבנייה עם רגליים קטועות.
גם לאחר פתיחת בית החולים חמד הוא לא הצליח להשיג תותבת. הרופאים אמרו לו שם שהם יכולים לספק לו תותבת אחת, אך עליו לשלם 3,000 דולר עבור תותבת נוספת. הוא לא יכול היה לשלם את הסכום הזה, לכן החליט שלא להמשיך בטיפול, במיוחד מאחר שהתקנת רגל תותבת אחת תשפיע לרעה על שיווי המשקל שלו. הוא נאלץ להחליף את כיסא הגלגלים שלו מדי שנה ולשלם 50 דולר למרכז הגפיים המלאכותיות בגלל תשתית לקויה באזור שבו הוא גר.
סבלו של אברהים גבר מאוד לאחר המלחמה. אשתו וארבע בנותיו נעקרו בשבוע הראשון של המלחמה מביתם. הוא הגיע לחאן יונס בדרום, וכיום הוא מתגורר עם משפחתו באוהל קטן ללא אפשרות לקיים בו את צורכי חייהם הבסיסיים, והוא נסמך במידה רבה על סיוע.
בתקופה שבין 2016-2006 היה הגיל הממוצע של קטועי גפיים בעזה בעת הפציעה 25.6 שנים. 92% מהם היו גברים ובעלי תארים אקדמיים, ו־63% מהם היו המפרנסים היחידים של משפחותיהם
קטועי גפיים במלחמה הנוכחית
באשר לרוכב האופניים עלאא א־דאלי, הוא קיבל במהלך חמש השנים האחרונות גפיים תותבות מבית החולים חמד באופן זמני. התותבות היו מתקדמות יותר וטובות יותר מבחינת נוחות וקלות התנועה. הן עזרו לו לחזור להתאמן על אופניו על בסיס קבוע מאז 2019. הוא הקים קבוצה של קטועי גפיים ללימוד רכיבה על אופניים אשר היו לנבחרת הפלסטינית הראשונה של קטועי גפיים, המונה 25 אנשים.
בסוף 2020, השיג עלאא רישיון והכרה בנבחרתו מהאיחוד האירופי. בפרוץ המלחמה הנוכחית הגישו עלאא ונבחרתו בקשה להשתתף במרוץ אופניים לאנשים עם מוגבלות בבלגיה ובאיטליה. הם קיבלו סיוע כספי ושילמו כ־30 אלף דולר כדי לנסוע דרך מעבר רפיח. הם הגיעו למצרים בתקווה שאחרי ההשתתפות במרוץ תינתן להם הזדמנות נוספת להצטרף לטורניר הפאראלימפי בספטמבר הבא, אבל הם אינם יודעים מה יעלה בגורלם לאחר מרוץ זה, ואם יוכלו לחזור לעזה בקרוב.
במלחמה הנוכחית ישנה עלייה חסרת תקדים במספר קטיעות גפיים. אגודת הסהר האדום הפלסטיני העריכה שבמלחמה הנוכחית ועד סוף דצמבר אשתקד כ־12,000 בני אדם, ובהם כ־5,000 ילדים, איבדו איבר אחד או יותר כתוצאה מהמלחמה. האגודה לא יכולה הייתה לעדכן את מספריה השנה עקב הרס של מערכת הבריאות בעזה.
הבעיה בביצוע קטיעת איבר של ילד אינה מסתיימת בשלב הקטיעה שכן במהלך הזמן העצמות של הילד גדלות, ולכן הוא יזדקק לקטיעה שנייה בהגיעו לבגרות
לפי הנתונים של ארגון "הצילו את ילדינו", יותר מ־10 ילדים בממוצע איבדו את אחת מרגליהם או את שתיהן מדי יום בעזה תוך שלושת החודשים הראשונים של המלחמה. לעיתים קרובות בוצעו כריתות איברים ללא הרדמה כאשר גם משככי כאבים לא היו בנמצא. בהיעדר אנטיביוטיקה ואמצעי סטריליזציה, יש סיכון שהחולה יצטרך לעבור קטיעה נוספת עקב דלקת וזיהום. הבעיה בביצוע קטיעת איבר של ילד אינה מסתיימת בשלב הקטיעה שכן במהלך הזמן העצמות של הילד גדלות, ולכן הוא יזדקק לקטיעה שנייה בהגיעו לבגרות. אולם לאור הקריסה המוחלטת של מערכת הבריאות ברצועת עזה, לא ניתן לעקוב אחר מקרים של קטועי גפיים או להעניק להם את הטיפול הדרוש.
לדברי אחמד אל־עביסי, ראש מחלקת גפיים תותבות בבית החולים חמד, במצבים רגילים קטיעת גפיים מתבצעת תוך שמירה על אמצעי בטיחות, דבר שאינו מתאפשר בזמן מלחמה. רוב מקרי הקטיעה במהלך שבעת החודשים האחרונים של המלחמה הצריכו קטיעה נוספת. היו מטופלים שהגפיים שלהם נקטעו לפני שהגיעו לבתי החולים, מצבים שהיו קשים יותר לטיפול בגלל כוויות וזיהומים.
האני בסיסו, כירורג אורתופדי בבית החולים א־שיפא, מציין כי היה ניתן להימנע מכריתת איבריהם של נפגעים רבים אילו מערכת הבריאות תפקדה כראוי. הרופאים נאלצים לקטוע איבר של נפגע כדי להציל את חייו. הוא מציין כי נאלץ לבצע קרוב ל־50 ניתוחי כריתה מתוך 500 פצועים שהיו מאושפזים בבית חולים א־שיפא במהלך המצור שהוטל עליו לפני שיצא משירות בכלל.
המחסור החמור בחומרי הרדמה ברצועת עזה, הכותבות מזכירות, גורם למטופלים למות עקב כאבים במהלך הקטיעה ללא הרדמה או בגלל דימום. לדברי בסיסו, ביצוע ניתוחים ללא הרדמה: "אינו נתפס ברמה האנושית או ברפואה המודרנית, אבל לפעמים הרופא נאלץ לעשות דברים שהם מחוץ לתחום האנושי". שכן הברירה היא או להותיר את החולה למות או להמשיך עם הניתוח.
ד"ר בסיסו מתאר את החוויה המזעזעת שנחשף אליה כאשר אחייניתו עהד בת ה־18 נפצעה ברגלה במהלך המלחמה. הבית היה מוקף בטנקים, ולכן נאלץ בסיסו לקבל החלטה קשה ולקטוע את רגלה של עהד כדי להציל את חייה. בשל היעדר אמצעים לביצוע ניתוח בבית שימש השולחן כמיטה, ובסיסו כרת את הרגל ללא הרדמה.
בסיסו מספר כי היה לעהד מזל, מכיוון שהסיפור שלה זכה לתשומת לב תקשורתית, ובעקבות זאת תוך זמן קצר התאפשר לה לנסוע לארצות הברית לקבל טיפול רפואי. עם זאת, ראוי לציין כי ישנם מאות פצועים קטועי גפיים שעדיין אינם יכולים לצאת מרצועת עזה והם עדיין ממתינים להפניה לטיפול בחו"ל. הוא מציין שיציאה לטיפול בחו"ל תלויה במזל וביחסיו האישיים של המטופל. רק אחוז קטן של הנפגעים יצאו לחו"ל לטיפול במהלך המלחמה.
