אין מי שאינו יודע שישראל מאז נסוגה מרצועת עזה בשנת 2007, יזמה מספר מלחמות וסבבי הסלמה, ארוכים וקצרים, כנגדה. בשל כך, מעל שני מיליון ורבע תושבי הרצועה עוברים חוויות הדומות מאוד למה שהם חוו לפני שישראל נסוגה מן הרצועה וכן לחוויות שאבותיהם וסביהם חוו במלחמות שהתחוללו בעבר ברצועה. היה זה נפוליאון שאמר במסע כיבושיו בארץ שרצועת עזה היא יעד מועדף למלחמות מפני שהיא השער לאסיה מצד אחד והכניסה לאפריקה מן הצד השני. לכן אין זה פלא שבפי תושבי עזה שגורה האמרה "כמה דומה היום לאתמול".
המתקפה הראשונה – או המלחמה הראשונה – כנגד עזה התחוללה בשנת 2008. הילדים שחוו את אירועי המלחמה הזו כבר הפכו נערים, אבל הזיכרונות שלהם מהימים האלו לא נמחקו, גם הפחד שלהם לא פסק. בשל כך הם מרגישים שהחיים שלהם אינם אלא מוות מעוכב. כך אומרת הסטודנטית רימאן סעיד בשנתה האחרונה באוניברסיטה: "בזמן המלחמה של שנת 2008 בעזה הייתי בכיתה בבית הספר כשהחלה המתקפה הראשונה. אימא שלי לא ידעה מאיזה בית ספר להתחיל כדי לאסוף את הילדים – אני ואחים שלי למדנו כולנו בבתי ספר של אונר"א, אבל אני הייתי בכיתה א' בבית ספר יסודי, והתיכון והחטיבה נמצאים בבניינים שונים מופרדים, וכך גם בתי הספר של הבנים ושל הבנות. בכל אופן, אימא שלי הגיעה, לקחה אותי ביד, ורצנו דרך הסמטאות של מחנה הפליטים כשהטילים שורקים מרחוק. חשבתי שאני בסיוט. הימים הבאים של המלחמה היו מתוחים, כמו סיוט שחוזר על עצמו שוב ושוב. לא האמנתי שהחיים שלי ימשיכו באותו אופן, שהסיוט הזה יחזור על עצמו שוב ושוב באופן קבוע – אבל התבדיתי".
רימאן נאנחת ומביטה אל השמיים, "אני כבר לא יודעת כמה מלחמות היו מאז", היא אומרת. "בכל אחת כזו אנחנו מאבדים קרובים וחברים. גם בפלישות קצרות אנו רואים מוות על כל סוגיו, גם אם הן אורכות כמה ימים, אולי אפילו לילה אחד. כשמגיע הבוקר, מפרסמים הודעה על הפסקת אש – מה שאומר שהמוות שלנו נדחה למועד אחר".
חברתה לאוניברסיטה בשם למיאא ג'וואד, הגדולה מרימאן בשנה, לוקחת את זכות הדיבור ומטעימה באירוניה: "נראה שהתרגלנו כבר. ברגע שאנחנו רואים בחדשות שמתקרב סבב חדש של הסלמה בין הצדדים, אבא הולך למאפייה, נעמד בתור ארוך וקונה כמות גדולה של לחם. לאחר מכן, הוא דורש מאיתנו 'לאוורר את החלונות', כלומר לא לסגור את החלונות עד הסוף כדי שלא יישברו כשהבית רועד כולו בגלל גלי ההדף. גם כשקר בחוץ אנחנו משאירים את החלונות פתוחים למחצה. אימי מבקשת מאיתנו לחבוש על ראשנו בגד הנקרא 'בגדי תפילה' – מעין בגד צנוע שמכסה את הגוף ואת השיער ומשמש לתפילה. אפשר ללבוש אותו במהירות ואסור לנו לברוח מן הבית בלעדיו, לא משנה מה הסכנה שעומדת בפנינו. כבר קרה שלבשנו אותו כשברחנו מהדירה לגרם המדרגות, לבושות בפיג'מות קיציות קלילות, לאחר ששכנינו בקומה העליונה קיבלו אזהרה שעומדים להפציץ את הדירה שלהם. אחרי זה התלוצצנו בינינו החברות שצריך לישון לבושות בבגדים האלו".
אום סעיד אומרת שהילד הגדול שלה כבר בן עשר, אך מרטיב את מיטתו שוב ושוב. הילדים הקטנים יותר מתעקשים לישון במיטתה אם הם רק שומעים שמועה על כך שעתיד להתרחש סבב מלחמה בקרוב בעזה
לצד הדברים שאנו מצפים להם כבר, כמו המקרים של שתי הצעירות הללו, אנו יכולים רק לתאר לעצמנו את הפחד שחווים ילדים צעירים יותר. שתי הנערות הללו כבר חוו את המלחמה הראשונה, וכיום הן כמעט כבר בוגרות אוניברסיטה – אך המלחמות והפחד מסרבים להסתיים. אום סעיד, אם לארבעה ילדים, אומרת שעצם שמיעת הקול של הרחפנים הצבאיים הישראליים למשך מספר ימים רצופים הוא כמו צפירת אזהרה לסבב מתקרב. היא מוסיפה שעימותים על הגבולות או חזרה על דיווחים על פיגועים בגדה המערבית ובירושלים משמעותם שעזה תשלם את המחיר בקרוב. אום סעיד מסבירה שהיא כבר התרגלה לעניין. בזמן ההתקפות שום דבר לא מעניין אותה, אפילו לא תיקון החלונות בביתה שנשברים פעם אחר פעם, מלבד הרצון להקל על ילדיה ולשכנע אותם שאלו חיים רגילים.
אום סעיד אומרת שהילד הגדול שלה כבר בן עשר, אך מרטיב את מיטתו שוב ושוב. הילדים הקטנים יותר מתעקשים לישון במיטתה אם הם רק שומעים שמועה על כך שעתיד להתרחש סבב מלחמה בקרוב בעזה. היא מתארת את הלילות הארוכים שבהם ההפצצה מתחילה מוקדם – בלילות האלו הילדים נשארים ערים, מבוהלים, מפוחדים ובוכים ומשתינים בבגדיהם שוב ושוב מפני שהם מפחדים ללכת לשירותים.
אבו סעיד, בעלה של אום סעיד, מוסיף לדברי אשתו ואומר שהוא מנסה לשכנע את ילדיהם שהקולות רחוקים, אך השקט של הלילה גורם להם לחשוב שהם קרובים. הוא מנסה לצחוק איתם ולהרגיע אותם על ידי כך שהוא אומר בעודו צוחק: "יש לנו שוב חגיגה הלילה", אבל זה אף פעם לא עובד.
לביב עבדאללה, מומחה לבריאות הנפש, מסביר כי בשל הפחד המתמיד שלהם ממלחמה מתקרבת, הילדים בעזה סובלים מרגשות שליליים ומדפוסי התנהגות הרסניים שקשה לתקנם. עבדאללה עובד במרכז טיפולי שבו הוא מטפל במקרים שכאלו בשיטות כמו טיפול בציור. במקרים מסוימים, ילדים המגיעים למרכז שלו סובלים מפחד, מאובדן תחושת הביטחון, אך גם מאינסומניה, מסיוטים, מתחושת אשמה, בדידות, הרטבה בלילה, תחושות של חוסר אונים, זעם, מחשבות שליליות על העתיד או על עצמם ודיכאון. דיכאון נפוץ במיוחד בקרב ילדים שחוו עצב עמוק בעקבות אובדן של אדם קרוב – כמו אב או אם.
עבדאללה מוסיף כי ילדים כאלו זקוקים לטיפול פוסט־טראומטי אינטנסיבי, אך הבעיה היא שהסכנה אינה פוסקת או נגמרת, והילדים, וגם המבוגרים, אינם יכולים לחיות בביטחון. הם נמצאים במצב מתמיד של חשש מפני סכנה, מצב שהופך את החיים של תושבי עזה כולם לרצף בלתי־פוסק של סבל.
ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. תרגם מערבית: אליצור גלוק
