ב־22 ביולי 2024 כתבה וַעְד אבו זאהר מעזה פוסט פומבי בפייסבוק עם בקשה לעדויות: "מה היה באותו לילה שבו איבדת את משפחתך? איפה היית?" תוך יומיים צבר הפוסט יותר מעשרת אלפים שיתופים, כמעט עשרת אלפים לייקים ויותר מארבעת אלפים תגובות, ואף סוקר באתר אל־ג'זירה. ליקטתי מקבץ קטן מהעדויות שכתבו בשרשור נשים וגברים מתושבי עזה, ולהלן תרגום שלהן.
ב־25 ביולי הפוסט ירד מהרשת ליומיים, אולם אז שב ועלה. אשתדל להוסיף מדי פעם תגובות חדשות לשרשור, בצמוד לתאריך כתיבתן.
איה וליד שָמְעה:
"בלילה ההוא של ה־15 בינואר 2024, אני וארבע אחיותיי שכבנו על הרצפה בין הילדים הקטנים שלנו שישנו סביבנו במרכז המבנה שאליו נמלטנו. ברחנו לשם כי חשבנו שזה האזור היחסית בטוח יותר בסביבה, כי הוא היה הכי רחוק מפיצוצי הפגזים של הטנקים. לצידי היו שלושת הבנים שלי – אלימאן, נאצר והתינוק ריאן, שהיה רק בן 51 יום ושאותו ילדתי בהפסקת האש הזמנית. אחיותיי שכבו מולי. אחותי עליה השלום ראמא התעקשה שנישאר ערות, בניגוד לשאר הלילות, והכינה לנו כוס נס קפה. ישבנו ודיברנו, עודדנו זו את זו ואפילו צחקנו, מה שלא עשינו כל המלחמה.
שנייה אחת הפרידה בין החיים שלפני ואחרי. שנייה אחת שהבליחה בתוך רצף הזמן והותירה אותי הלומה מאימה. כל מה שאני זוכרת זה שרגע אחד עוד הבטתי בעיניים של אחותי עליה השלום ראמא, ואז עצמתי את העיניים מאותו אור אדום שצרב את החדר, ואחר כך הגיעו הקולות ופקחתי את העיניים ומצאתי את עצמי בקבר שחבק אותי מכל הכיוונים, חול ואבנים ממלאים את פניי ואת פי.
באותו רגע היה לי ברור שאני הולכת למות. התחלתי להתפלל עליי ועל משפחתי וביקשתי מאלוהים שיקבל אותנו לגן עדן. לא צעקתי ולא מאוד פחדתי, הרגשתי שלווה משונה שאלוהים השרה על ליבי ברחמיו – עד לרגע שבו שמעתי פתאום את הקול של הבן הקטן שלי נאצר בן השש, היחיד שנשאר בחיים מהבנים שלי.
ברגע שבו שמעתי אותו בוכה וצורח והרגשתי איך הוא מנסה להיאחז בקצות אצבעותיי, שהיו הדבר היחיד שהוא ראה ממני – נפלתי לקומה התחתונה והתקרה נפלה עליי, ונאצר מעליי נכלא תקוע על התקרה, מעוך מתחת לחלקי רהיטים. התחלתי לדבר איתו, להרגיע אותו ולהגיד לו שאני בסדר – וחצי שעה אחר כך אחי והשכנים שמעו את הקול שלו וחילצו אותו, ואז הוא הראה להם בדיוק איפה אני.
יצאתי מבין ההריסות בנס אלוהי אחרי שכבר התחלתי להיחנק וכשהחול כבר כמעט ממלא את הבור שהייתי לכודה בו. ברגע האחרון הרגשתי ביד שחופרת בחול, ואז היד נחתה לי על הפה והאף ושמעתי אותם אומרים 'תשמרו לה על נתיב הנשימה'. ככה חולצתי משם, אבל בחוץ חיכו לי עוד טראומות.
הדבר הראשון שנודע לי זה שאיבדתי את שתי אחיותיי האהובות רובא וראמא, ואז קיבלתי את המכה הגדולה שמתו בני הבכור אלימאן בן השבע, הצחוק והנשמה של הבית, והתינוק שלי ריאן, שאחר כך הבנתי שנפל דרך הקיר של החדר לבית של השכנים.
ריאן היפה ישן לילה שלם בזרועותיי כשהוא גופה צוננת וחסרת חיים. עטפתי אותו עם יתרת הבגד שלבשתי, כי הגוף הקטן שלו היה כל כך קר. ככה ישבנו 12 שעות שנדמו לי כמו לילות וחודשים ארוכים, וחיכינו לאמבולנס שייקח אותם לבית החולים. אחותי הקטנה ראמא נשארה 12 שעות מתחת להריסות כי היה קשה לחלץ אותה מתחת לעמוד שנפל על ראשה, הוציאו אותה רק למוחרת והפרמדיקים מצאו לה בפה חתיכת קשיו שהחיים שהתקצרו לא הספיקו לה כדי לבלוע אותה, שלפו לה אותה מהפה מגואלת בדם.
חצי שנה עברה מאז אותו לילה עקוב מדם, ואני עדיין רואה את כל מה שקרה לפרטי פרטים כאילו שזה מתרחש עכשיו, כמו חלום שאנחנו מחכים להתעורר ממנו ביום מן הימים. מי ייתן שאלוהים יאמץ את ליבנו ויעניק לנו אורך רוח עד ליום שבו נצטרף אליהם לגני החסד העילאי".
"מאז עברו יותר משישה חודשים. אני רואה את המראות מרגעי ההפצצה בכל לילה, אני רואה אותם בעיניים שלי בכל פעם שאני עוצמת אותן. אני רואה את החשכה המוחלטת, את הריסות הבית ואת גלי האבנים"
סוזאן אל־עמאסי:
"נמלטתי לאזור א־שפא אחרי שלא יכולתי כבר להישאר בבית שלי ולא באף בית של המשפחה או של הקרובים שלי. הקשר העיקרי שלי עם שאר המשפחה היה כשבן דודה שלי היה בא ומביא לי מים מתוקים מתל אל־הווא, כי באזור א־שפא ניתקו לנו לחלוטין את מי השתייה – ולא יכולתי ללכת לתל אל־הווא כי שם כבר שלוש פעמים נקברתי מתחת להריסות וחילצו אותי. נפשית לא יכולתי להתקרב למקום הזה. באותו שלב כבר הרבה זמן שלא היה אצלנו מים, אבל המים לא היו הדאגה העיקרית שלי אלא הפחד שיקרה להם משהו.
אבא שלי היה מגיע בתדירות קבועה בכל כמה ימים כדי לעדכן אותי ולהרגיע אותי שהם בסדר, הוא אף פעם לא איחר. אבל בפעם ההיא הוא איחר, איחר מאוד. בסוף הוא בא רק שבוע אחרי המועד ושאל אותי אם אחי פואד היה אצלי, ואני אמרתי לו שלא. הוא ניסה ככל יכולתו שלא להדאיג אותי. נתן לי להבין שהם פשוט הלכו ממקום למקום ברגל ואיבדו קשר זה עם זה. בסוף נודע לי שאחי יצא להביא מים למשפחה שלי ונעלם ליומיים – אז הם חשבו שאולי הוא אצלי.
אחר כך התברר שמה שקרה זה שצלפים רצחו אותו. הם ירו לו בחזה. הוא נשאר שוכב על האדמה ליד אחד המגדלים ואף אחד לא ראה אותו כי זה היה בשיא הקור של דצמבר. ככה נהרג אחי, אהובי, פואד.
אבא שלי בישר לי את זה בפעם הבאה שהגיע, שבוע אחר כך – 'אחיך הקדים אותנו בגן עדן', הוא אמר – ולי לא הייתה אפילו הזדמנות לראות אותו, להיפרד ממנו או לעמוד על הקבר."
עַז לולו:
"הייתי נצור בתוך בית החולים שיפא שבו התנדבתי לעזור כסטודנט לרפואה בטיפול נמרץ. תוך כדי המצור ניתקו לנו לגמרי את התקשורת והאינטרנט וכל דבר אחר, רוב הזמן לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. ביום שני בתשע בלילה העבירו לי הודעה מד"ר פאדל נעים מבית החולים הבפטיסטי: 'אמן שתזכה לצאצאים, מצטער לבשר לך, הפציצו לכם את הבית – אבא שלך, אחיך, אשתו, הבת שלהם, סבתא שלך, הדודים שלך, נשותיהם וילדיהם, כולם קבורים מתחת להריסות – אימא שלך היא היחידה שניצלה אבל היא פצועה, הצליחו להוציא אותה מההריסות והיא כאן בבית החולים'".
מוחמד עוואד:
"היינו עקורים וקיוויתי להצליח לסדר אוהל למשפחה שלי, לקנות משהו עם מעט החפצים ששווים משהו ושלא שווים – לנו, לאחי ולילדיו. סגרתי שיחת טלפון עם אחי בהבטחה שמחר אני מארגן לו אוהל, אבל הוא הקדים אותי והם הסתדרו על תכריכים – לו, לילדיו, לאשתו ולכל משפחתה. קיבלתי את הבשורה מהניצול היחיד, הילד הקטן שלו מחמוד, שאמר לי שהכיבוש הפציץ אותם ושכולם נהרגו והוציאו את נשמתם לנגד עיניו. שתקתי, לא הצלחתי להגיד שום דבר."
אסמאא נעים:
"אני, אחיותיי וילדיהן – ישנו ביחד בחדר קטן, זו ליד זו. סמאח והילדות שלה לארה ושיימאא והבן שלה תייסיר, לצידן באתול, מולה שאר אחיותיי, וצמוד לקיר אני ובנותיי ליה ורימא, שהיו בזרועותיי.
מאז עברו יותר משישה חודשים. אני רואה את המראות מרגעי ההפצצה בכל לילה, אני רואה אותם בעיניים שלי בכל פעם שאני עוצמת אותן. אני רואה את החשכה המוחלטת, את הריסות הבית ואת גלי האבנים. אני רואה את האש מתפשטת אף על פי שעיניי התמלאו בעפר ואבק. רואה את הבנות שלי ליה ורימא כאילו הן עכשיו כאן, שרועות מולי, ואני חסרת אונים, איני מסוגלת לזוז ולהגיע אליהן.
באותו רגע הבנתי שהופצצנו, שמעתי את דפיקות הלב שלי שכמעט התפוצץ. צרחתי בלי הכרה – 'אין אל מבלעדי האלוהים, אין אל מבלעדי האלוהים' – צרחתי בפה מלא עפר, עד אפיסת כוחות, לא ידעתי מה אני עושה ופשוט המשכתי לחזור ולצרוח, חשבתי שאולי אלו המילים האחרונות שלי ושתכף עוד מטוס יבוא ויגמור גם אותי.
ברגעים האלו, במבחן הכי קשה שיכול לעבור על אדם כלשהו, את יודעת מה הדבר הראשון שעולה בדעתך? אני חשבתי לעצמי – 'הלהבות האלו, החורבות האלו, אין מצב שזה גן עדן, זאת אומרת שאני נשארתי בעולם הזה. למה?! למה אני? למה אני בחיים ולא מתתי? למה ראיתי אותן מתות ולא נהרגתי ביחד איתן? אני לגמרי לבד עכשיו? איפה הם, איפה כולם? איך אני אספר את זה לאימא שלי?!'
ואז את מבינה ומנסה להתפלל שבכל זאת מישהו יינצל, שהנזק יהיה רק לרכוש ולא בנפש, לא הילדים. מתפללת להצלה ולרחמים.
ואז מודיעים לך, מגיעה הוודאות, זה אחרי זה. כל שם מנפץ את קירות חדרי הלב. לארה, את שיימאא לא מוצאים, וגם באתול, ואיפה תייסיר? ואז הבשורה המרה שליה בתי לא שרדה.
לא מצאנו את שיימאא עד עצם הרגע הזה, ואת תייסיר זיהינו רק לפי המכנסיים הכחולים.
198 לילות עברו, ובכל לילה אני רואה את רגע ההפצצה כשאני עוצמת את עיניי ומנסה לישון. הלוואי שיכולנו לישון!
מה שבטוח זה שהניצולים היחידים כאן הם מי שנהרגו."
"רצינו להישאר כל הזמן ביחד ולא להיפרד כדי שאם נחיה נחיה כולנו ביחד ואם נמות נמות כולנו ביחד, אבל הגורל בחר לנו סוף אחר – צלף ירה בנו"
אשתו של אחמד עלי:
"היינו ארבעתנו יחד – אני, בן־זוגי, בתי והבן שלי – נצורים במצור הראשון על א־שפא. היינו לבד בבניין שבפאתי א־שפא. רצינו להישאר כל הזמן ביחד ולא להיפרד כדי שאם נחיה נחיה כולנו ביחד ואם נמות נמות כולנו ביחד, אבל הגורל בחר לנו סוף אחר – צלף ירה בנו. היינו בחדר המדרגות של הבניין כשניסינו לצאת להביא מים אחרי 12 יום של מצור. חשבנו לנסות כי פתאום היה שקט והרגשנו שהטנקים נסוגו. נפצעתי ביד ובתי נפצעה בכתף, אבל את בן־זוגי והבן שלי הוא צלף בקפדנות עם כדורים ללב ולראש. הם נהרגו ואנחנו נשארנו מתות מהלכות. הרגע ההוא היה כל כך קשה, זה שלא יכולתי להציל אותם. בן־זוגי נהרג במקום, אבל הבן שלי גסס מולי שעתיים. צעקתי 'הצילו, אלוהים, הצילו', אבל לא הייתה ישועה".
אימאן עודה:
"ב־6 בדצמבר בשש בערב ישבתי בבית עם האחיות שלי. אבא היה בבית החולים ואימא הייתה איתו. מובן שהיו הפצצות כל הזמן, המצב היה זוועה והלב שלי השתגע מרוב דאגה להם ולנו כי ידעתי שאין מקום בטוח, גם לא בבית חולים. ואז פתאום בן דודה שלי התקשר לאבא שלו ואמר לו שאבו אחמד, שזה אבא שלי, מת. הוא היה חולה כבר ארבע שנים, תמיד מצבו היה מידרדר ואז משתפר מחדש. בכל פעם היינו אומרים תודה לאל שהוא איתנו – בסוף הגורל שלו היה למות במלחמה.
כששמענו את זה בכינו נורא כולנו, ובאותו רגע רציתי ללכת ישר לבית החולים כדי להיפרד ממנו אבל זה היה מסוכן והחלטנו שנלך מוקדם בבוקר, רק שגם בבוקר לא היינו יכולים ללכת כי היו קרבות וזה שוב היה מסוכן מדי. אמרתי לאימא שלי 'חכו, אל תקברו אותו בלעדיי', אבל היא אמרה לי 'כבר קברנו אותו, עשו לו טקס רחצה מכובד והפנים שלו היו כל כך יפות'. גם אחר כך לא הייתה לי הזדמנות להיפרד ממנו ולבקר את הקבר שלו כי אפילו את הקבר הם הרסו, גרפו אותו עם הבולדוזרים".
נור רדואן:
"הודיעו לי שהפציצו את הבית שקרוביי העקורים עברו לגור בו. משהו בי ידע שכולם נהרגו אבל ניסיתי להיאחז בתקווה שלפחות אחד מהם נשאר ועוד יהיה לי מישהו בעולם הזה. רציתי כל כך ללכת לישון ושכשאתעורר יבוא מישהו ויגיד לי מה קרה איתם וירגיע אותי שהם בסדר, לדעת שהם לא יעזבו אותי, אבל מאז ועד היום אני מתעוררת בכל בוקר שבורה לחלוטין. הם נהרגו כולם, 25 אנשים, ברגע אחד."
מנאר מנורה:
"היינו לכודים מתחת להריסות כשבן־זוגי נשם את נשימותיו האחרונות לצידי ומת, ואני כל הזמן המשכתי לקרוא לו ולתת לו יד בתקווה שישמע אותי. זה לא היה בלילה, אבל זה סיוט שילווה אותי עד שאשוב ואפגוש אותו."
מרים מאזן:
"ביום השביעי למלחמה רציתי לדבר עם המשפחה שלי שבצפון הרצועה ולראות שכולם בסדר, כי אני לא גרה איתם אלא עם בן־הזוג שלי במרכז הרצועה. הם התאספו כולם ביחד כדי שנוכל לעשות שיחת וידאו. עשינו את שיחת הווידאו בבוקר, ניסינו לעודד זה את זה – ופתאום נפל עליהם טיל, האורות כבו, נהיה חושך. אף אחד מהם לא ניצל."
"לפני שאני הולכת לישון אני תמיד בודקת את החדשות, ופתאום אני רואה שהפציצו את הבית של דוד שלו. ברגע הראשון לא האמנתי למראה עיניי אבל אחר כך התחלתי לצעוק מפחד, ניסיתי להתקשר אליו אבל הוא לא ענה, עד עכשיו הוא לא עונה"
אסראא רמלאווי:
"היינו עקורים בח'אן יונס ונפלה עלינו פצצה. נחלצנו מהעפר ומהחורבות ואלוהים הציל אותנו בנס. למוחרת יצאנו לכיוון רפיח, וכשהיינו בדרך אבא התקשר אלינו ולכל המשפחה כדי לראות שכולם בסדר, אבל לא הצליח לתפוס את כולם. אחר כך הוא נעלם, חודש שלם לא שמענו מאבא שלי ומבן־הזוג של אחותי. חיפשנו, בדקנו, דיברנו עם כל מי שאפשר היה לשאול, עם כל מי שראה אותם וגם עם מי שלא – היו ימים שאיבדנו תקווה והיו ימים שגייסנו תקווה. בסוף נודע לנו שאבא ועלי נהרגו ממתקפה של ארבעה טילים שנורו ממטוסי אף־16 ומחקו לא רק את הבית שלהם אלא את כל האזור כולו."
אבו יוסף:
"הלב לא מפסיק לכאוב. ראיתי את הטיל נופל עליהם. זוגתי והבנות שלי, אחותי ובן־הזוג שלה והילדים שלהם – כולם נהרגו."
אלאא מוחמד:
"הנקתי את הקטנה שלי שהייתה רק בת 5 ימים, ותוך כדי דיברתי איתו בטלפון. הדבר האחרון שהוא אמר לי היה: 'אל תפחדי, תשמרי על שרה'. מסתבר שכמה שעות אחר כך הוא הלך לבית של דוד שלו. לפני שאני הולכת לישון אני תמיד בודקת את החדשות, ופתאום אני רואה שהפציצו את הבית של דוד שלו. ברגע הראשון לא האמנתי למראה עיניי אבל אחר כך התחלתי לצעוק מפחד, ניסיתי להתקשר אליו אבל הוא לא ענה, עד עכשיו הוא לא עונה. באותו לילה לא ישנתי, הרגשתי שהנשמה יוצאת לי, היה לי חם נורא בכל הגוף. בבוקר שלמוחרת לא הפסקתי לבכות וכולם בכו מסביבי, הלב שלי כאב כל כך. הם לא הצליחו לחלץ אותו מבין ההריסות, התפללתי לאלוהים כל הימים והלילות שיצא מזה בחיים אבל הגורל שלו היה אחר. שלושה ימים אחרי שידענו שהוא מת הצליחו להוציא אותו וקברו אותו. מאז כל הזמן זולגות לי דמעות באמצע היום בלי שליטה, אני עדיין מרגישה כאילו שהוא בחיים ושאנחנו בקשר, וכשאני מזכירה את השם שלו קשה לי להגיד עליו 'זכרו לברכה'. אני ממשיכה להתפלל בשבילו כמו שהתפללתי בשבילו כשהיה בחיים."
