האפשרות לכתוב ולחיות היסטוריה ומלחמת עזה

ההיסטוריה של עזה נידונה לא פעם כסדרה בלתי־נגמרת של מלחמות. על פי נרטיב זה, הייתה העיר העתיקה הזו כלואה משחר ההיסטוריה בצומת דרכים משולש בין המדבר מדרום, הארץ הנושבת מצפון והים במערב, ועל כן איתרע מזלה להיחרב פעם אחר פעם בידי כובשים מאז אימפריות המזרח הקדום ועד ימינו. תיאור זה איננו בהכרח שגוי. עזה אכן ראתה מלחמות רבות על השליטה באזור האסטרטגי שבו היא מצויה. ואולם חשיבה מסוג זה מתעלמת בה בעת מהעובדה שמלחמות הן בעצמן אירועים המחסלים את האפשרות לכתוב היסטוריות אחרות ואף להבחין בהן. וזה לא רק בגלל הקלישאה הידועה שהיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, אלא בעיקר מפני שהיא גם נמחקת על ידם. מלחמות הורסות או מפקיעות אתרים, אובייקטים ועדויות היסטוריות, ובכך מאפשרות "לשכוח" את העבר של הנכבש או להשאיר אותו נתון לפרשנות הבלעדית של הצד הכובש.

המלחמה הנוכחית בעזה מדגימה דינמיקה זו באופן חד וכואב. בזמן שעזה מושכת כעת התעניינות מקומית ובין־לאומית חסרת תקדים כאתר של מלחמה וחורבן, האפשרויות לספר היסטוריה אחרת של עזה הולכות ונהרסות באופן פיזי ממש. אתרים היסטוריים, מוזיאונים, ארכיונים, אוספי תמונות וסרטים נמחקו ונמחקים.

במאמר זה אמקם את המלחמה הנוכחית על רקע גלים קודמים של הרס בעיר ואצביע על המשותף ועל השונה. אבקש להראות כי למרות אירועים רבים של הרס בעבר, המצב כעת הוא חסר תקדים בהיסטוריה בשל שילוב של נסיבות חדשות: ראשית, התעלמות ישראל מאחריותה לגורל של עזה בעבר ובעתיד כתוצר של שני עשורים של בידוד מאז האינתיפאדה השנייה, ושנית, התכחשות משוועת לעושר האנושי והתרבותי בעזה ותפיסה אסטרטגית בקרב חלקים ממקבלי ההחלטות בישראל שיש להפוך את הרצועה למקום שאינו ראוי למגורים או להזדהות. ועם זאת, ככל שההרס ברצועה מתגבר ושרידי העבר הרחוק של עזה נמחקים, שני העשורים האחרונים בעזה נחשפים ביתר בהירות כעידן שבו דווקא תחת מדיניות הסגר הישראלית, ממשל חמאס והמלחמות התכופות, העניקו אנשי הרצועה תשומת לב חסרת תקדים להיסטוריה של המקום שבו הם חיים.

מלחמות הן בעצמן אירועים המחסלים את האפשרות לכתוב היסטוריות אחרות ואף להבחין בהן. וזה לא רק בגלל הקלישאה הידועה שהיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, אלא בעיקר מפני שהיא גם נמחקת על ידם

מאה שנות הרס בעזה

מבצע ההרס הראשון של אתרים ושל מסמכים היסטוריים שתועד בעדויות ובתמונות בעזה הוא מימי מלחמת העולם הראשונה, עת שימשה העיר שדה מערכה בין האימפריות העות'מאנית והבריטית. אין זה פלא שלא מעט מקרב אנשי הרצועה עצמה והיסטוריונים של האזור הקבילו בין ההרס כעת לזה של לפני מעל מאה שנה. כמו במלחמה הנוכחית, הייתה זו מערכה של חודשים רבים והעיר עצמה שימשה שדה קרב מרכזי אשר גם בוצר לעייפה מבפנים בשוחות ובעמדות וגם הותקף מבחוץ.

במאי 1917 החריבו הבריטים בהפגזה ארטילרית את המסגד הגדול של העיר ובו אוסף כתבי יד היסטוריים מהחשובים בארץ של אותו זמן. עשרות אם לא מאות עדויות כתובות לעולם התרבותי של עזה נהרסו או נלקחו בידי חיילים בריטים ועות'מאנים. הצצה קטנה אל העושר שאוסף שכזה יכול היה ללמד על תולדות העיר ניתן למצוא בשריד היחיד שנותר מרישומי בתי הדין של מחוז עזה העות'מאני – קודקס בן כמה מאות עמודים המכסה את התקופה הקצרה שבין השנים 1861-1857. המקרים המשפטיים השונים, ולו בשלוש שנים אלה, מעידים על מבנה העיר, על השכונות והמוסדות הציבוריים השונים, על קשרים משפחתיים ופוליטיים, מעמדות כלכליים והמתחים ביניהם בעיר, ולא פחות חשוב – על הקשר ההדוק שבין עזה לחברה הבדואית והכפרית בסביבתה הקרובה והרחוקה של עזה – מירושלים, דרך חברון ועד מעאן שבעבר הירדן, עקבה וערי החוף של הים האדום ואל־עריש בסיני.

אפשר רק לדמיין איזה מידע ענף היו הרישומים המלאים של בית הדין של עזה יכולים לספק כמו במקרה של ירושלים, שכם או טריפולי, שמהם למדו דורות של היסטוריונים על החברה ועל הכלכלה באזור לאורך מאות שנים, היסטוריה החורגת מעבר למלחמות בלבד. דפדוף מהיר בין תוצאות האזכורים של המונח "עזה" בכתיבה היסטורית או פופולרית במערב עד שנות החמישים של המאה ה־20 יעלה אינספור ניתוחים העוסקים בעזה כשדה מערכה של המלחמה הגדולה, ומעט מאוד, אם בכלל, פנו לחפש את ההיסטוריה שמלחמה זו הרסה.

לאחר 1948, דווקא רצועת עזה נותרה כמעין שריד לעבר הפלסטיני של הארץ. זאת למרות השינוי הדמוגרפי האדיר שעברה עזה עם הצפתה בפליטים. נוסף על כך, התלכדות של נסיבות היסטוריות הותירו בעזה שרידים אדריכליים מרשימים במיוחד

באופן מעניין, דווקא מלחמת 1948, האירוע הצבאי המשמעותי ביותר באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה אירוע של הרס בעזה. על שום השוליות הפוליטית של אזור עזה בתקופת המנדט, היא לא הייתה לשדה קרב מרכזי במלחמה ולא נכבשה על ידי ישראל. בדיוק מסיבה זו הפכו עזה והאזור סביבה למוקד לפליטים הפלסטינים של דרום מישור החוף וצפון הנגב אשר נכלאו לאחר המלחמה עם האוכלוסייה המקומית בתוך המובלעת של "רצועת עזה", שנותרה בידי הצבא המצרי.

כך, בשעה שהנוף הבנוי והנכסים התרבותיים של כל ערי החוף הפלסטיניות מעכו ועד מג'דל (אשקלון) נהרסו ונלקחו על ידי ישראל לאחר 1948, דווקא רצועת עזה נותרה כמעין שריד לעבר הפלסטיני של הארץ. זאת למרות השינוי הדמוגרפי האדיר שעברה עזה עם הצפתה בפליטים. נוסף על כך, התלכדות של נסיבות היסטוריות הותירו בעזה שרידים אדריכליים מרשימים במיוחד. בין המאות ה־13 וה־16 הייתה עזה בירה מקומית של האימפריה הממלוכית שנשלטה מקהיר, ועל כן נותרו בעיר ובסביבתה שרידים ממלוכיים רבים בהשוואה לערים אחרות.

בתקופת המנדט, העלו פקידי מחלקת העתיקות הבריטית את השרידים האלו על נס כעדויות לעבר מוסלמי מפואר במסגרת מאמצי השימור של מה שהם הגדירו כ"עיר העתיקה" של עזה. הייתה זו דרכם של הבריטים לנתק את עצמם מהשלטון העות'מאני שקדם להם, שאת שרידיו הם ביקשו להזניח במקרה הטוב או למחוק במקרה הרע. על כל פנים, דווקא הגורל השונה של עזה משל שאר ערי מישור החוף אחרי 1948 הותיר שרידים אלו על כנם. סוק אל־קיסריה, השוק המקורה בלב העיר עזה ההיסטורית (מכונה לעיתים גם שוק הזהב), או קלעת ברקוק, הח'אן המונומטלי המפורסם בלב העיר ח'אן יונס, הם שתי דוגמאות לשרידים ממלוכיים כאלה שנותרו על תילם עד המלחמה הנוכחית.

הפעם הראשונה אחרי מלחמת העולם הראשונה שבה העיר ממש נכבשה הייתה בחודש נובמבר 1956 במהלך מלחמת סיני, אז נותרה ישראל לשלוט ברצועה במשך ארבעה חודשים. כמו יובל שנים לפני כן, העלים הכיבוש הפיזי תשתית אדירה של מסמכים היסטוריים. הצבא תפס את מבני הממשל והמשטרה המצריים וכן שלל של מאות תיקים אדמיניסטרטיביים וארכיוניים. חלקים גדולים, בעיקר אלו של המשטרה המצרית, מצאו את דרכם לארכיון המדינה בירושלים ואף הועמדו לעיון הציבור. ואולם הרוב המוחלט של התיקים הועבר לארכיון צה"ל ועד כה נותר חסוי. אין לדעת אם תיקים אלו כוללים גם חומרים ארכיוניים מוקדמים יותר מתקופת המנדט הבריטי או אפילו לפני כן.

במשרדי הממשל המצרי ברצועה היו גם ספרים, אשר הגיעו לאגף המודיעין של צה"ל, ומשם הועברו ברבות השנים לספרייה הלאומית בירושלים. הם מצויים כיום באוסף הספרייה ועליהם העקבות שמעידים על המסלול שעברו. כותב שורות אלה למשל התבסס במחקרו על שני ספרים מתקופת השלטון המצרי ברצועה מאת הפדגוג וההיסטוריון הפלסטיני אבראהים ח׳ליל סכיכ. בעמוד הראשון של כל אחד מאלה מופיעה הקדשה בכתב ידו של המחבר לאחד מקציני הממשל המצרי באותו זמן. על העמוד הסמוך ניתן למצוא שתי חותמות בעברית: "שלל קדש" ו"מתנת אגף מודיעין".

החוקרת והאוצרת רונה סלע גילתה כי גם בתים פרטיים נבזזו באותה תקופה קצרה של כיבוש. כך אירע בביתו של רשאד א־שווא, מהדמויות הבולטות בעזה של שנות החמישים ובהמשך ראש העיר עזה תחת שלטון ישראל בשנות השבעים. על פי עדותה של בתו של א־שווא האומנית לילה א־שווא, נלקחו מבית המשפחה חפצים, אוספי תמונות משפחתיות וסלילי סרטים פרטיים ומסחריים (א־שווא ייסד את הקולנוע הראשון בעיר). למשפחה הובטח כי החומרים ייבדקו ויוחזרו, אך זה לא קרה מעולם. בארכיון צה"ל טענו בפני סלע כי החומרים אינם ברשותם.

ועם זאת, ראוי לשים לב כי כיבוש רצועת עזה במלחמת סיני לא כלל הרס פיזי שיטתי של הסביבה הבנויה. ישראל ביקשה להחליף את הצבא המצרי וראתה עצמה כאחראית החדשה לרצועה הן צבאית והן אזרחית. גם לאחר שאולצה ישראל לסגת מן הרצועה במרץ 1957, היא לא חשבה להשאיר אחריה הרס כדי להקשות על האוכלוסייה להשתקם מהכיבוש. המסמכים שנלקחו מעולם לא הוחזרו, ואולם מוסדות הציבור והאדמיניסטרציה של הרצועה נותרו על כנם על אף שגם בשנות החמישים הבינה ישראל את רצועת עזה כסוגיה ביטחונית דחופה.

טקטיקת ההרס עדיין נשענה בדיוק על הסלקציה של מה יש להרוס ומה לא. מוסדות חברתיים ופוליטיים, מבני דת ואתרים היסטוריים נתפסו באופן מובהק כחיוניים לשם שמירה על מרקם חיים תקין וכמה שמאפשר את השליטה הצבאית באוכלוסייה

הדבר נכון גם בנוגע לכיבוש רצועת עזה במלחמת 1967. ישראל הבינה את עצמה כאחראית החדשה ברצועת עזה ובתוך כך כמי שתצטרך ביום שלאחר המלחמה למשול בשטח שבו היא כעת נלחמת. אירוע מוכר בזיכרון ההיסטורי הפלסטיני בעזה הוא הריסת "החייל האלמוני" על ידי צה"ל ב־1967, אנדרטה שהוצבה בידי המצרים עשור לפני כן ב־1957. בזאת השמיד צה"ל את סמל השלטון הקודם בעיני התושבים, ואולם דווקא העברת השליטה לידי ישראל הצריכה בעיקר שמירה על הקיים והגבלת ההרס או לפחות מיקודו במה שראתה ישראל כצרכים טקטיים. זו הייתה גם התפיסה שהובילה את שנות הכיבוש ברצועה אחרי 1967, על אף שהייתה זו תקופה שכללה לא מעט הרס יזום.

המלחמה הברוטלית בהתנגדות החמושה במחנות הפליטים שהוביל אריק שרון כאלוף פיקוד הדרום בשנים 1972-1971 התבססה על הרס מסיבי של חלקים נרחבים ממחנות הפליטים ויצירת גל חדש של עשרות אלפי פליטים. בהמשך, הריסת בתים הייתה אמצעי ענישה מוכר ונפוץ בצה"ל כלפי מעורבים בהתנגדות הפלסטינית ובני משפחותיהם. ואולם טקטיקת ההרס, על אי־התוחלת שלה ואי־מוסריותה המשוועת כלפי אוכלוסייה כבושה, עדיין נשענה בדיוק על הסלקציה של מה יש להרוס ומה לא. מוסדות חברתיים ופוליטיים, מבני דת ואתרים היסטוריים נתפסו באופן מובהק כחיוניים לשם שמירה על מרקם חיים תקין וכמה שמאפשר את השליטה הצבאית באוכלוסייה.

הרס והיסטוריה שכנגד

תפיסה זו הלכה והשתנתה עם הנסיגה ההדרגתית של ישראל מרצועת עזה מאז הסכמי אוסלו, ההתנתקות ולאחר מכן עם עליית חמאס לשלטון. שינוי זה אירע דרך שני תהליכים מקבילים: ראשית, ישראל התנערה לחלוטין מהשאיפה לחזור ולשלוט ברצועה בעתיד והשלימה עם מעמדה של הרצועה כישות טריטוריאלית זרה שישראל מתייחסת אליה כאתגר ביטחוני בלבד (סקיוריטיזציה) תוך התנערות מנטל האחריות לגורל שנגזר על תושביה כתוצאה מצעדי ישראל. שנית, ישראל התנתקה מעזה גם מבחינה תודעתית. ההיכרות בין ישראלים ותושבי רצועת עזה שהתקיימה עד שנות האלפיים כמעט שאינה קיימת עוד במציאות שבה דור צעיר גדל משני צידי הגדר בהפרדה הרמטית. עבור בני העשרים ואף השלושים בעזה ובישראל, הצד השני הוא אינו יותר מאויב מר, וכל יכולת לייצר תפיסה מורכבת יותר כלפי חברה של מיליוני אנשים נתקלת בחומה של בורות והתעלמות שתוחזקו בקפידה במשך כשני עשורים.

על כן, מה שמבדיל את ההרס הנוכחי בעזה מזה של כיבושי 1956, 1967 או מהשנים שבהן שלטה ישראל ברצועה לאחר מכן, הוא ההתנערות המוחלטת מכל תחושת אחריות כלפי האוכלוסייה הנכבשת, גורלה וגורל היחסים בין ישראל והפלסטינים נוכח המלחמה ולאחריה. ישראל יצאה למלחמה זו ללא תוכנית איך לשלוט בשטח משעה שהוא נכבש משום ששליטה ללא אחריות עמדה בבסיס היחס של ישראל לעזה לפחות מאז 2007 אם לא מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. מבחינה זו, המלחמה ממשיכה את מבנה היחסים שהתקיים עד כה בין ישראל והרצועה ואינה משנה אותו.

מקריאת הדוחות השונים ניכר מייד כי הניסיון לעמוד על מספר מדויק של אתרים שנהרסו כלל איננו פשוט. הרשימות כוללות מבני ציבור ודת לצד מוזיאונים, אתרים ארכיאולוגיים, מבנים מודרניים, אוספי ספרים וחנויות ובתים פרטיים

ההרס חסר ההבחנה בעזה כמו יוצא מתוך הנחה לא־מדוברת כי האוכלוסייה האזרחית העזתית אינה באמת קיימת, כמו הייתה עדיין סגורה מעבר לגדר, ואין כל צורך להשאיר עבורה איזשהו עוגן אדמיניסטרטיבי, תברואתי, שלטוני או תרבותי להישען עליו. שנות הסגר הסירו בישראל כל מודעות לכך שמעשיה היום בעזה יהיו קריטיים ליחסים עם הפלסטינים מחר.

כאן נכנסים לסיפור אתרי המורשת, האוספים ההיסטוריים וחיי היומיום של עזה שנהרסו במלחמה הנוכחית. בחודשים האחרונים ביקשו גופים שונים ברחבי העולם לאמוד את מספרם של אתרי המורשת שנהרסו ברצועה. דוח של אונסק"ו עמד על 50 אתרים כאלה; המועצה הבין־לאומית למונומנטים ולאתרי מורשת (ICOMOS) מנתה 200 אתרים שנהרסו באופן מלא או חלקי מתוך 350 כאלה הרשומים אצלה; וקבוצת ״ארכיטקטורה פורנזית״ וארגון זכויות האדם אלחק הכינו דוח ממוקד יותר שבחן את ההרס של מספר אתרים ארכיאולוגיים על קו החוף של עזה. גם כותב שורות אלה השתתף בניסיון של ארגון עמק שווה לתעד מתוך עדויות שפורסמו ברצועת עזה אתרי מורשת שנהרסו.

מקריאת הדוחות השונים ניכר מייד כי הניסיון לעמוד על מספר מדויק של אתרים שנהרסו כלל איננו פשוט. הרשימות כוללות מבני ציבור ודת לצד מוזיאונים, אתרים ארכיאולוגיים, מבנים מודרניים, אוספי ספרים וחנויות ובתים פרטיים. ואכן, אל מול הרס מסיבי וחסר הבחנה כל כך, כיצד בכלל מגדירים איזה אתר, מונומנט או אובייקט ראוי לבדל משאר סביבתו ההרוסה או להכליל בתוך קטגוריית המבנים ההיסטוריים או המורשת התרבותית?

בהיעדר הגדרה חותכת שכזו, הדרך להבין מהו אתר בעל חשיבות תרבותית וחברתית בעזה היא פשוט להקשיב למה שאנשים בעזה מתארים. בניגוד להרס האתרים ההיסטוריים על ידי דאעש בעיראק ובסוריה, אשר קיבל תשומת לב מרובה כאובדן של מורשת עולמית שחורגת מההקשר המקומי, במקרה של עזה, תשומת הלב מופנית בראש ובראשונה למשמעות ההרס בתוך ההקשר של הפגיעה בתושבי הרצועה הפלסטינים כקבוצה תרבותית ולאומית ובאפשרות שלהם לחיות בעזה חיים בעלי משמעות. אנשי עזה טוענים מעל כל במה: השמדתם של אתרים אלה, על אף שלא ניתן להשוות אותה לפגיעה בנפש, נתפסת כנדבך נוסף בפגיעה ביכולת של אדם לחיות ולהרגיש שייך למקום שבו הוא חי. ככל שאתרים בעלי ערך סמלי וחברתי נחרבים בזה אחר זה, מרקם החיים התרבותי ברצועה אובד.

אתרים היסטוריים הם תמיד מקומות חשובים ליצירת רוח מקום, זהות מקומית וזיכרון קולקטיבי, ואולם בעזה הם גם סימלו כי המצב הקיים שבו עזה מסוגרת ומבודדת בגבולות הרצועה הוא איננו המצב הטבעי שלה כעיר היסטורית, וכי למקום זה יש משמעות רחבה הרבה יותר, שיום אחד היא תשוב אליו

התרבות בעזה בשנים האחרונות: מה נהרס?

מי שעקב אחרי המתרחש ברצועה בזירה התרבותית בשנים האחרונות יכול היה לחוש בקדחת של שימור מבנים עתיקים, פתיחה לציבור של אתרים ארכיאולוגיים לצורכי בילוי ופנאי, איסוף מסמכים וחפצים היסטוריים והפצעתם של מוזיאונים מקומיים שונים בחצרות ובבתים פרטיים. התפתחות מוסדות אלה בשני העשורים האחרונים בלתי־מנותקת מטרנד שימור עולמי ומזה הפלסטיני המבקש לטפח את המורשת הבנויה הפלסטינית לפני שזו נעלמת לחלוטין בתהליכי פיתוח והרס.

ועם זאת, בעזה הייתה לאתרים אלה משמעות נוספת: בתנאי הסגר ההרמטי מאז 2007, שתחתיו הרוב המוחלט של התושבים, בוודאי צעירים, לא יצא את גבולות הרצועה שנים או אולי מעולם, העניקו אתרים היסטוריים אלה לעזה עומק היסטורי ואופקים גאוגרפיים כחלק מעולם רחב יותר, בין אם כחלק מהאימפריות ההיסטוריות סביב הים התיכון, מהמרחב הערבי והאסלאמי הגדול כתחנת המעבר מהמדבר לארץ הנושבת, ובין אם זה בתוך ההקשר הפלסטיני כעיר אחות ליפו, חברון או באר שבע עד 1948. אתרים היסטוריים הם תמיד מקומות חשובים ליצירת רוח מקום (spirit of place), זהות מקומית וזיכרון קולקטיבי, ואולם בעזה הם גם סימלו כי המצב הקיים שבו עזה מסוגרת ומבודדת בגבולות הרצועה הוא איננו המצב הטבעי שלה כעיר היסטורית, וכי למקום זה יש משמעות רחבה הרבה יותר, שיום אחד היא תשוב אליו.

דרך שימור ולימוד, נעשו אנשים ברצועת עזה מודעים להיסטוריה הארוכה של עירם ותבעו אותה לאורך השנים האחרונות כתגובה לתנאי המצור והדיכוי של ממשלת חמאס. אל מול השרשרת הבלתי־נגמרת של מלחמות מול ישראל מאז 2007, אנשי עזה דווקא הבליטו את האתרים שמעידים על עזה אחרת בעידנים ארוכים של שלום.

בין יתר המוסדות והמבנים ששוקמו בשנים האחרונות ניתן לציין את מנזר סנט הילריון (תל אום אל־עמר), אתר ארכיאולוגי בעל חשיבות ראשונה במעלה מהתקופה הביזנטית ששופץ ונעשה לאתר פתוח לציבור; קסר אל־באשא, מבנה מפואר מהתקופה הממלוכית שהיה גם ביתו של המושל העות'מאני של מחוז עזה ונעשה למוזיאון העתיקות של עזה; חמאם אל־סמרא, בית מרחץ עות'מאני ששוקם והוחזר לפעילות ובתים היסטוריים פרטיים ששומרו על פי עיצובם המקורי ונפתחו מחדש כמסעדות, מלונות קטנים ואף כמוזיאונים חיים. בקטגוריה האחרונה אפשר לכלול בין היתר את אוסף העתיקות של איש העסקים ג'ודת ח'ודרי בשכונת א־רמאל, את המוזיאון הארכאולוגי בבית וליד אל־עקאד או את אוסף הפולקלור הפלסטיני בבית ריאד אל־עלמי.

בשעה שאוספים אדמיניסטרטיביים מהרצועה נלקחו ונהרסו לאורך השנים, היה ארכיון העירייה עד המלחמה האחרונה גוף הידע הגדול והשלם ביותר ששרד ללא פגע. הוא אחסן מעל 110,000 מסמכים מאז הקמת המועצה המוניציפלית של עזה בשנת 1892 ועד ימינו

כל אחד מהמוסדות הללו נהרס בחודשים האחרונים על כל תכולתו. ואכן, לצד המבנים ההיסטוריים, התכולה היא לעיתים קרובות האובדן המרכזי משום שחלק בלתי־נפרד מתזזית השימור שאחזה בעזה בשני העשורים האחרונים היא גם בליקוט אוספים ענפים של תעודות, מסמכים, ספרים תמונות וסרטים. ברשימה שפורסמה בכתב העת The Jerusalem Quarterly (ותורגמה בעיתון הארץ) תיאר כריס ויטמן עבד אל־כרים, היסטוריון חובב ומנהל פעילות ארגון Medico International בישראל-פלסטין, את חנות הספרים והעתיקות של סלים א־רייס בשכונת תל אל־הווא. עד שנהרסה במלחמה, שימשה החנות מאגר עצום של עיזבונות, תמונות ומסמכים היסטוריים של משפחות עזה, אשר נמכרו בידי א־רייס למי שהבטיח להשתמש בהם באופן ראוי לתיעוד ההיסטוריה של העיר. הודות לוויטמן עבד אל־כרים וההיסטוריון זאק פוסטר שקנה בכספו מאות מסמכים, משהו מתוך האוסף האדיר זמין כעת ברשת ובכך ניצל מכליה מוחלטת. השאר נהרס כליל בהתקפה על שכונת תל אל־הווא. א־רייס עצמו שוהה נכון למועד כתיבת שורות אלה בבית קרובים בדיר אל־בלח'.

רלי שהואן, חוקרת בארכיון החזותי של המרכז ליישוב סכסוכים של האוניברסיטה האמריקאית בבירות, תיעדה אף היא מספר רב של מוסדות כאלה שנהרסו כליל במלחמה במסגרת דפי המדיניות של המרכז ללימודים פלסטיניים בבירות. המרכזי שבהם הוא הארכיון ההיסטורי והתפעולי של עיריית עזה, שנשרף עד היסוד כתוצאה מהפגזה בתחילת המלחמה. בשעה שאוספים אדמיניסטרטיביים מהרצועה נלקחו ונהרסו לאורך השנים, היה ארכיון העירייה עד המלחמה האחרונה גוף הידע הגדול והשלם ביותר ששרד ללא פגע. הוא אחסן מעל 110,000 מסמכים מאז הקמת המועצה המוניציפלית של עזה בשנת 1892 ועד ימינו, בתוכם התכתבויות רשמיות, הסכמים, חוזים, מפות תכנון ובנייה, אישורי בנייה, תיקי מערכת ותשלומי מים, תעודות בעלות בקרקע, חוזי שכירות, תמונות היסטוריות ועוד.

הספרייה העירונית המרכזית של עזה סבלה גורל דומה. היא נוסדה בשנת 1999 במסגרת חוזה ערים תאומות בין עזה והעיר דנקרק בצרפת במימון הבנק העולמי. סמוך למלחמה היא הכילה 10,000 ספרים בערבית, אנגלית וצרפתית. ספרייה נוספת שנהרסה שכנה במרכז התרבות על שם רשאד א־שווא במרכז העיר עזה. המרכז שנחנך בשנת 1992 אירח פעילות תרבותית יומיומית, והכיל אולם מופעים, גלריות לתערוכות אומנות, מרכז כנסים, בית ספר ללימוד שפות וארכיון מקומי שנהרס גם הוא. במהלך שנות התשעים הוא שימש גם לביקורים בין־לאומיים. בן היתר התארחו בו נלסון מנדלה, ז'אק שיראק וביל והילרי קלינטון. בשנת 2016 אירח המרכז את הפסטיבל הבין־לאומי לסרטי זכויות אדם. אוצר הפסטיבל היה יוצר הקולנוע בן העיר ח'ליל אל־מזין. המבנה של מרכז התרבות היה בעצמו יצירת אומנות, מתחם בטון מודרניסטי שתוכנן בידי האדריכל הסורי סעד אל־מח'פל ונועד להדהד את נוף הבטון החשוף של מחנות הפליטים ברצועה.

התקפות ישראל פגעו גם באוספים קטנים יותר ברצועה אולם כאלה שחשיבותם איננה פחותה. מאז נהרס במלחמת העולם הראשונה, אוסף כתבי היד של המסגד הגדול של עזה לוקט מחדש באמצעות תרומות מרחבי העולם האסלאמי. בשנים האחרונות הוציא אל הפועל האוצר של האוסף המלומד העזתי החשוב עבד א־לטיף אבו האשם, סריקה של 200 הפריטים ההיסטוריים החשובים של האוסף במימון תוכנית Endangered Archives להצלת אוספים נדירים במצבי סיכון של הספרייה הבריטית והעלאתם לרשת דרך פרויקט HIMML. בזמן עריכת הדוח של שהואן, אבו האשם דאג מאוד לגורל המסגד והאוסף לאחר שנודע כי הופגזה סביבת המבנה. רק מספר שבועות לאחר מכן התברר כי החדר שבו היו כתבי היד אכן נהרס אף הוא עם המסגד. רק העותקים הדיגיטליים שעליהם עמל נותרו כזכר מהאוסף.

מלבד הספריות והאוספים האקדמיים שהיו במוסדות אלה, נהרסו גם הארכיונים והרישומים האדמיניסטרטיביים של מאות אלפי תלמידים בעבר ובהווה, התארים שלהם, תוכניות הלימודים, גיליונות ציונים, הכשרותיהם ועוד. אובדן מידע זה ידרוש שנים של שחזור, וספק אם ניתן יהיה אי פעם להשלימו

גורלו של אוסף המסגד הגדול שפר עליו לעומת האוספים של האוניברסיטאות ברצועה. מספר פעמים בשנים האחרונות נשקל להעביר את כלל הארכיונים והמידע השמורים בהם למאגרים חיצוניים או ברשת, ואולם המצב הכלכלי הקשה ברצועה דחה את ההחלטה פעם אחר פעם. במהלך המלחמה נהרסו שבע האוניברסיטאות המרכזיות ברצועת עזה וכן כמה מכללות לחינוך, אומנות וטכנולוגיה. בתוך אלו, האוניברסיטה האסלאמית שנוסדה בשנת 1978 ואוניברסיטת אל־אזהר שנוסדה ב־1991, מוסדות מרכזיים בהתפתחות הפוליטיקה ברצועה, אשר הכילו מידע שאין לו תחליף על ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית, לרבות נושאים כמו צמיחתו של ארגון חמאס.

מלבד הספריות והאוספים האקדמיים שהיו במוסדות אלה, נהרסו גם הארכיונים והרישומים האדמיניסטרטיביים של מאות אלפי תלמידים בעבר ובהווה, התארים שלהם, תוכניות הלימודים, גיליונות ציונים, הכשרותיהם ועוד. אובדן מידע זה ידרוש שנים של שחזור, וספק אם ניתן יהיה אי פעם להשלימו. כך גם במקרה של קצר אל־עדל (היכל הצדק), הקומפלקס המרכזי של בתי המשפט ברצועה אשר נהרס בדצמבר 2023. הקומפלקס נבנה ב־2018 ולמעט אולמות בתי המשפט שיכן אלפי תיקים משפטיים, חוזים, פסקי דין ועוד. שהואן כותבת בחשש כי ללא מידע זה יהיה בלתי־אפשרי לטעון לזכויות קיימות או להמשיך הליכים משפטיים במשך שנים רבות בעתיד.

כמומחית להיסטוריה חזותית, ליקטה שהואן גם עדויות על גורלם של מספר ארכיונים חזותיים פרטיים שאצרו חובבי היסטוריה, אומנות ותקשורת ברצועה בעשורים האחרונים. המפורסם ביותר שבהם הוא אוסף התמונות של הצלם הארמני כע'אם ג'ע'ליאן (Djeghalian). הסטודיו של ג'ע'ליאן נוסד בשנת 1944 ופעל עד שנות השבעים. הוא תיעד במאות תמונות את עזה בתקופה הגורלית שבה הפכה מהמחוז המנדטורי שקדם לה ל״רצועת עזה.״ לאחר מותו בשנת 1980, ירשו האחים מוריס ומרואן טרזי את אוסף הצילומים. בסרט התיעודי משנת 2020 "הצלם הראשון בעזה" בהפקת אל־ג'זירה, מרואן טרזי – "שומר התמונות של עזה" – משמש בתפקיד מרכזי.

במהלך המלחמה נטש מרואן בן השישים את הסטודיו בלב העיר העתיקה של עזה כדי למצוא מקלט מההפגזות בכנסיית פרופריוס הקדוש יחד עם אחרים בני הקהילה הנוצרית של העיר. הוא נהרג בהתקפה סמוך לכנסייה יחד עם אשתו ואחדים מבני משפחתו ב־17 באוקטובר 2023. ביתו בשכונת תל אל־הווא נהרס אף הוא, ונכון לעכשיו גורל הצילומים המקוריים של ג'ע'ליאן שנשמרו שם אינו ברור.

פאדי עבד אל־האדי, חוקר תרבות ויוצר, אסף גם הוא בשנים האחרונות אלפי תמונות, הקלטות מוזיקה, יצירות אומנות, מחזות תיאטרון וארכיון סרטים גדול. כל אלו נהרסו כשביתו והמחשבים שלו בתוכם נהרסו במלחמה עם ציוד הצילום שהיה בו. ארכיון סרטים נוסף שאבד במלחמה הנוכחית הוא זה של חברת מדיה טאון מייסודו של העיתונאי והדוקומנטריסט יליד עזה אשרף אל־משהראווי. מדיה טאון אספה לאורך השנים חומרים דוקומנטריים על הנכבה ועל רצועת עזה מאז האינתיפאדה השנייה ותחת שלטון חמאס. חומרים אלה, שגובו רק בחלקם הקטן, נהרסו כאשר המגדל שבו שכנו המשרדים של החברה הופל במלחמה הנוכחית.

פעולת ההרס מצמצמת את ההיסטוריה כולה לזמן המלחמה כאילו זו התקיימה תמיד ודבר אינו מתקיים מעבר לה. רשתות התקשורת בישראל ממשיכות גם תשעה חודשים אחרי ה־7 באוקטובר לצייר את החיים בעזה כמי שכל מעייניהם היו תמיד להשמיד את ישראל

האחריות הישראלית

שהואן טוענת כי חלק מהאחריות לאובדן החומרים ההיסטוריים החשובים האלה מוטל על הרשות הפלסטינית שלא נקטה אמצעים מתאימים ומדיניות עקבית של שימור, תיעוד והגנה. ואולם ההאשמה המרכזית היא כמובן כלפי ישראל. הרס אתרי המורשת, היא מזכירה, מנוגד לסעיף 53 לאמנת ז'נבה ולאמנת רומא (UNIDROIT) משנת 1995. בצה"ל טוענים כי ההרס ברצועה הוא תוצר של הלחימה עצמה בשטח עירוני צפוף ושל המנהרות התת־קרקעיות אשר הופכות כל מבנה לעמדה צבאית פעילה או פוטנציאלית. ואולם, במקביל לכך, במקרים מתועדים רבים, נראה לכאורה כי הצורך הזה מוטל בספק וכי ההרס נעשה כאקט של נקמה ללא שום הצדקה צבאית. עד כה, רק במקרה אחד שבו פלשו חיילים אל מחסני האוסף הארכאולוגי של בית הספר המקראי הצרפתי בעזה וכמעט הביאו לתקרית דיפלומטית, הקפידה ישראל לנקוט משנה זהירות בנושא. בשאר המקרים, נראה כי לפחות במה שנוגע למבנים או לרכוש מכל סוג, אין כל הבחנה בין מה שלגיטימי להרוס ומה שלא.

פוסטים של חיילים ברשתות החברתיות מעידים כי בקרב חיילים רווחו מנהגים של לבוש לבני נשים מתוך ארונות בגדים, הרס חפצים וספרים או שריפת בתים פרטיים לאחר שכוחות שהו בהם. ברשתות החברתיות מופיעות שלל "מתנות" שהביאו עימם חיילים משדה הקרב. יש אף שמזהים ניסיונות למכור אותן ב־ebay או facebook marketplace. גם אם קשה לשפוט לוחמים תחת תנאי קרב ומצוקה נפשית, הדבר מעיד על אווירה כללית של היעדר אכפתיות ואי־אכיפה והשגחה על מעשי הרס מכוונים.

ניכר כי בעולם הסגור שבו הצבא פועל, קיימת הנחה כי תושבי עזה שנעקרו מבתיהם ושחוסים כעת במחנות אינם קיימים עוד. אך זו הנחה שגויה השואבת מההתעלמות הגורפת בישראל מההשפעה של מעשיה על הפלסטינים. עדויות של מעשי הרס נפוצות ברשתות החברתיות בקרב פלסטינים ובעולם כולו, ובעלי הבתים והרכוש הפלסטינים מזהים את בתיהם ואת חפציהם. הדבר נכון בנוגע לרכוש פרטי ולאתרי מורשת כאחד.

והינה כאן בדיוק מתגלם פרדוקס ההיסטוריה של המלחמה. פעולת ההרס מצמצמת את ההיסטוריה כולה לזמן המלחמה כאילו זו התקיימה תמיד ודבר אינו מתקיים מעבר לה. רשתות התקשורת בישראל ממשיכות גם תשעה חודשים אחרי ה־7 באוקטובר לצייר את החיים בעזה כמי שכל מעייניהם היו תמיד להשמיד את ישראל, כפנטים מוסלמים או כלאומנים פלסטינים אדוקים. המלחמה לכאורה תמיד הייתה ותמיד חיכתה לקרות. הרס האתרים ההיסטוריים, אוספים ארכיוניים ומוסדות יאפשר להמשיך לטעון כי לעזה אין ולא הייתה מעולם היסטוריה. לעזתים ולישראלים לא יהיו עוד חומרים לכתוב על קורות עיריית עזה, על צמיחת תנועת חמאס באוניברסיטה האסלאמית או על התפתחות הצילום, הטלוויזיה והקולנוע של עזה במאה ה־20.

ואולם, תיעוד של מעשי ההרס עצמם מייצר לפחות היסטוריה אלטרנטיבית של שני העשורים האחרונים. לא כזו של הכנה אחת ארוכה למלחמה אלא כזו של חברה שחרף שני עשורים של בידוד מתמשך ומלחמות תכופות סירבה להפוך את הסביבה שלה לבית כלא מנותק מגיאוגרפיה או היסטוריה, והעלתה על נס – עבר, תרבות, פנאי ומורשת עשירים.