בימים אלה מתנהל משא ומתן בעניין הפעלה מחודשת של שדה הגז שנמצא מול חופי עזה ("עזה מרין"). השגרירות האמריקאית בירושלים אישרה שלשום את המידע, והביעה את תקוותה להגיע בקרוב להסכם בעניין שדה הגז, בהמשך לדיונים שנערכו בעקבה ובשרם א־שיח'.
בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים זה היה בדיוק החלום שלנו: התכוננו לייסוד מדינה משלנו שתהיה לה כלכלה עצמאית, אך החלום נגוז יחד עם החלום לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה. המשקיעים חזרו בהם והגז נותר במעמקי הים של עזה. אנחנו עדיין עול המוטל על כתפי המדינות התורמות ועל האזרח הפלסטיני המשלם את הוצאות הכיבוש שהפך למציאות קבועה. על פי אמנת ז'נבה הרביעית, יש לזכור, הכיבוש הוא שאמור להבטיח את רווחת העם שעליו הוא שולט.
מדהים לגלות שישראל כבר הודיעה שלא יהיה סימון גבולות ימיים בינה לבין לעזה, בניגוד למה שקרה עם לבנון. יתר על כן, ישראל סבורה שניהול שדות הנפט והגז בים וניצולם הם בסמכותן של מדינות. לאור העובדה שלפלסטינים אין מדינה, ישראל מציעה שמצרים תיקח על עצמה את הפיקוח, הניהול והביצוע בכל הנוגע לעזה מרין. בהעדר פיוס פנים־פלסטיני, העלאת נושא זה ללא ספק תדרדר את המצב אל פי תהום.
לצד זאת, נודע על חשדות לליקויים באמינות של חשבוניות הסליקה שהרשות הפלסטינית מגישה לישראל במטרה לקבל החזרי מס על סחורות פלסטיניות מיובאות. ידיעה זו הופצה באמצעי התקשורת בישראל, ובראשם החינמון ישראל היום הממומן בידי בעלי הון התומכים בימין. העיתון טוען כי סוחרים פלסטינים מייבאים סחורות דרך נמלי ישראל ומגישים חשבוניות סליקה לרשות כדי שזו תקבל בחזרה את המיסים מישראל, אולם מאחר שהם מוכרים את הסחורות בשטח ישראל ולא בשטחים הפלסטיניים, המיסים שייכים לישראל ולא לרשות. עוד נטען בעיתון כי סוחרים פלסטינים קונים דלק מישראל במחיר מופחת במסגרת המכסה המגיעה לרשות הפלסטינית, ולאחר מכן מוכרים אותו לתחנות דלק בישראל, עוד דבר שיש בו משום הונאה וגניבת מיסים המגיעים לישראל.
השיח סביב הפעלה מחדש של שדה הגז מול חופי עזה בצמוד לסירוב לסמן את הגבולות הימיים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, שרצועת עזה היא חלק בלתי-נפרד ממנה, מזכיר לנו את הפתרון שהוצע בעבר להנהגה הפלסטינית ונדחה על ידה: מדינה פלסטינית ללא סימון גבולות
איני סבור שידיעה זו מקרית. נותר רק לשאול מי עומד מאחוריה. ממשלות ישראל לדורותיהן העניקו תירוצים מתירוצים שונים להשתלטותן על הכנסות הרשות הפלסטינית על בסיס פרוטוקול פריז. הן מנכות מיסים בסך מאות מיליונים מהכספים המגיעים לרשות בטענה שבתמורה הן מעניקות לרשות מים וחשמל, ומנכות חובות של תושבי הרשות לבתי החולים בישראל. תירוצים נוספים הם שכספים אלה משמשים למימון פיצויים שנפסקו בבתי משפט בישראל לקורבנות פיגועים שעשו פלסטינים בישראלים, או מנוכים מקצבאות למשפחות של השהידים ושל האסירים ועוד. ממשלות ישראל אינן מסתפקות במיליארדים מכספי הפלסטינים שהצטברו בקופת המדינה, והן תרות אחר אמצעים "לשדוד" מיסים מכספים נוספים המגיעים לרשות הפלסטינית. דרך אחת לעשות זאת היא הטלת ספק באמינותם של המסמכים שהפלסטינים מגישים לישראל.
השיח סביב הפעלה מחדש של שדה הגז מול חופי עזה בצמוד לסירוב לסמן את הגבולות הימיים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, שרצועת עזה היא חלק בלתי-נפרד ממנה, מזכיר לנו את הפתרון שהוצע בעבר להנהגה הפלסטינית ונדחה על ידה: מדינה פלסטינית ללא סימון גבולות. השם שניתן להצעה היה "גבולות זמניים", דהיינו מכירת אשליה של מדינה לפלסטינים. אך הדרישה הראשונה והעיקרית של הפלסטינים שהשתתפו בסבבי המשא ומתן בעבר, שהאחרון בהם היה במהלך מסעותיו של ג'ון קרי (2013—2014), הייתה סימון הגבולות בין ישראל לפלסטין קודם לשיחות על נסיגה ישראלית ופינוי התנחלויות. ישראל כמובן סירבה בתוקף להגיש מפות או הצעות כלשהן לגבולות בינה לבין שטחי פלסטין מכיוון שאין לה כל כוונה להגיע לפתרון או לסגת מהשטחים. כל מבוקשה הוא להרוויח עוד זמן כדי לבסס את הסיפוח ואת ההתנחלויות.
לצד כל זאת, השיח על אודות שיפור המצב הכלכלי של הפלסטינים ומצבה הכספי של הרשות תוך השקעת מאמץ במציאת משאבים כספיים עצמיים לשם כך, למשל באמצעות הפעלת שדה הגז על חוף ימה של עזה, עומד בדיוק במוקד ה"פתרון הכלכלי" או "צמצום הסכסוך". מדובר בניסיונות מחפירים לניצול מצוקתנו הכספית כדי לגרור אותנו בהדרגה, מבלי משים, אל עבר מדרון המדינה המדומיינת, נטולת הגבולות, שלא תטיב עם מצבנו הכלכלי וגם תתעלם לחלוטין מהזכויות המדיניות והלאומיות של העם הפלסטיני.
אנו מצויים בתקופה רגישה ומסוכנת ביותר, שבה מבוצע חיסול של הסוגיה הפלסטינית ושל רוח ההתנגדות, תוך ביצוע מעשי רצח יומיומיים והעמקת הקרע הפנימי בין הפלגים השונים בתוכנו. האזרח הפלסטיני נדרש להחליט, דרך הצבעה בקלפיות, מי יהיו קובעי המדיניות שיכריעו את גורלו, ובתוך כך ידאגו למשאבים הכלכליים. אחרת לא תהיה כל לגיטימציה להסכמים מדיניים או כלכליים, ונהיה תקועים בתוך מעגל של חשדות והאשמות בנסיבות פוליטיות של העדר שקיפות, בקרה ופיקוח פרלמנטרי.
זיאד אבו זיאד הוא עורך דין, עיתונאי ופוליטיקאי פלסטיני. המאמר המלא פורסם בעיתון הפלסטיני אל־קודס ב־7.5.2023. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: דולי ברוך
