ב־25 באוקטובר התפרסם באתר רשת החדשות הקטארית אל־ג'זירה מאמר מאת ד"ר מחמוד ג'ראבעה, חוקר המתמחה בנושא הפלסטיני. הכותב מציג את השלכות העימות האחרון בין חמאס וישראל על תהליך השיקום ברצועת עזה. הוא מנתח את השיקולים ואת האינטרסים של כל אחד מהשחקנים המדיניים באזור, ומציע תרחישים אפשריים.
ג'ראבעה פותח את הדיון בקביעה כי חמישה חודשים לאחר מה שהוא מכנה "המלחמה" בעזה, שהותירה למעלה מ־250 הרוגים (66 מהם ילדים) והֶרס בהיקף נרחב, "לא נבחר מסלול ברור לשיקום מה שנהרס, ולא הושגה הסכמה על הגורם האחראי לשיקום. כמו כן, לתושבי הרצועה הנצורים מ־2007 נחוצה עזרה הומניטארית דחופה. שליש מהאוכלוסייה, המונה שני מיליון בני אדם, חיה ללא ביטחון תזונתי." במתח הביטחוני שנותר, ולאור נחישותה של ישראל לשנות את המשוואה הצבאית מול עזה וכן לאור שינויים מדיניים בקרב הפלסטינים ובאזור, קיבלה על עצמה מצרים (בפעם המי יודע כמה) את המשימה להשיג הפסקת אש ארוכת טווח ולקדם פיוס פלסטיני.
ג'ראבעה סוקר את שלבי ההסלמה שהובילו לעימות שחמאס מכנה "חרב ירושלים" ("מבצע שומר החומות" בישראל). הוא מצטט מקורות ולפיהם 11 ימי העימות הותירו ברצועה נזק כלכלי כולל המסתכם ב־479 מיליון דולר. קטאר ומצרים התחייבו לתרום 500 מיליון דולר כל אחת מהן. במקרה של מצרים הענייה והשקועה בחובות אין זה דבר של מה בכך. עם זאת, עדיין לא ברור כיצד יתבצע השיקום כיוון שכל אחד מהשחקנים בזירה המדינית האזורית דבק באינטרסים שלו בעניין.
מנהיג חמאס יחיא סינוואר הודיע שאין בכוונת התנועה לגזול "אפילו גרוש אחד המיועד לשיקום עזה". בשל ניסיונה המצטבר בסבבי האלימות הקודמים, ישראל אינה מסתפקת בהתחייבות הזאת, והיא דורשת להקים מנגנון מדויק ומורכב לניטור של כספי הסיוע. המנגנון אמור לעקוף את חמאס או לשתף פעולה איתה בנושא השיקום.
גם מצבה של הרשות הפלסטינית (הרש"פ) מורכב: מצד אחד, מסביר הכותב, ישראל והקהילה הבין־לאומית מכירות בה "כפטרנר עיקרי ולגיטימי לניהול ענייני הרצועה". מצד שני, הרש"פ אינה הגוף הריבוני בשטח מאז השתלטה חמאס על הרצועה ב־2007, וחמאס מסרבת להניח לה לנהל את השיקום. נוסף על כך, חמאס סבורה שהרש"פ השתמשה בעבר בחלק מכספי הסיוע לכיסוי הגירעון התקציבי שלה.
לטענת הכותב, האו"ם ואונר"א ממלאים תפקיד מפתח בנושא העזרה ההומניטארית לתושבי הרצועה, ובכלל זה במאמצי השיקום. הוא מזכיר כי בשנת 2012 הזהיר האו"ם שאם יוותר המצב ברצועת עזה ללא שינוי, בשנת 2020 היא תהפוך לא־ראויה למגורי אדם. כיום חייהם של 80 אחוזים מהתושבים תלויים בסיוע הומניטארי, ושיעורי האבטלה והעוני מרקיעים שחקים. ג'ראבעה כותב: "צפוי שהאו"ם יהיה שותף בשל אחריותו לפליטים, וימלא תפקיד בשיקום, כפי שהיה בפעמים הקודמות. זה יתבצע באמצעים מורכבים העוקפים את חמאס, כפי שהיה לאחר המלחמה ב־2014. פעולות השיקום היו איטיות מאוד בשל הבירוקרטיה הסבוכה הזאת. יומיים לאחר סיום המלחמה (23 במאי), הודיע סלאמה מערוף, מנהל משרד ההסברה הממשלתי בעזה (המנוהל על ידי תנועת חמאס) כי הושגה הסכמה לאומית על הקמתה של מועצה לאומית לשיקום עזה. מועצה זאת תהיה הגוף הרלוונטי הרשמי האמון על פעולות השיקום ועל הפיקוח עליהן… אולם עד עתה לא הוקמה המועצה הזאת, וקשה להאמין שהיא תזכה באמונם של הגופים המממנים. אלה מעדיפים להעביר את כספי הסיוע דרך הרש"פ או דרך מוסדות בין־לאומיים."
נוסף על מאבקי הכוח הפלסטיניים הפנימיים, גם שיקוליהן המורכבים של ישראל ושל מצרים משפיעים לרעה על השיקום.
הכותב קובע שישראל הגיעה לשתי מסקנות עיקריות בעקבות המלחמה: האחת, שהמדיניות המכונה "שקט ייענה בשקט" נכשלה. הכוונה לתפיסה המחייבת את חמאס להימנע ולמנוע התקפות על ישראל בתמורה להעברת סיוע הומניטארי קבוע באדיבות קטאר. רעיון זה לא הוכיח את עצמו.
המסקנה השנייה, הקשורה לראשונה, היא שחמאס הצליחה לשנות את כללי המשחק. מדיניות השקט ההדדי לא כירסמה במוטיבציה של חמאס להתחמש ולהילחם בישראל, והעימות במאי 2021 הוכיח שהתנועה יכולה לזכות בהישגים תודעתיים שונים (הגדלת הפופלאריות שלה, חיזוק מעמדה כמנהיגת הפלסטינים והחלשת ההרתעה הישראלית) תוך שהיא משלמת מחיר נסבל מבחינתה.
ישראל ניצבת אפוא בפני מלכוד: מצד אחד יש לשקם את הרצועה ולהקל את הסגר. המצב ההומניטארי הקשה עלול להביא שוב להסלמה. מצד שני, ישראל אינה מעוניינת שהשיקום וההקלות יחזקו אף יותר את מעמדה של חמאס ואת כוחה הצבאי. מצב זה גרם לכך שישראל ניסתה תחילה לקשור את שיקום עזה לנושא שחרור האסירים. ישראל מתירה כעת כניסת סחורות ומעבר בגבול, אך עודה מתנגדת להתחלת פעולות השיקום.
באשר למצרים, ייתכן שהנהגתה חשה שהסכמי אברהם דחקו אותה הצידה. משום כך, יש הטוענים שמצרים חזרה לפעול במרץ לטובת הפסקת האש ושלחה ציוד הנדסי לרצועה כדי למצב את עצמה מחדש כשחקן אזורי משמעותי.
נוסף על כך, הנשיא א־סיסי מעוניין לשפר את קשריו עם ממשל ביידן, ויוזמת הפסקת האש סיפקה הזדמנות מתאימה לכך. גם שיתוף הפעולה עם קטאר ועם טורקיה במאמצי הפיוס הפלסטיני והפחתת המתחים בין מצרים לחמאס לאחר שהאחרונה התנתקה מתנועת האחים המוסלמים במצרים, תרמו ככל הנראה לכך שמצרים שבה לתפקידה המסורתי כמתווכת אזורית. ג'ראבעה מציין שעל אף שנראה שמצרים מעוניינת בעסקה כוללת עבור השיקום, הפסקת האש וחילופי שבויים, עד כה לא הושגה התקדמות של ממש בנושא שיקום הרצועה.
הרש"פ נמצאת במצב בעייתי במיוחד. טענתה ההיסטורית כי היא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני הפכה ריקה מתוכן, אף שישראל והעולם מכירים בה רשמית ככזאת. העימות האחרון עם ישראל הוכיח למעלה מכל ספק שחמאס קובעת את סדר היום, וכך גם סבורים מרבית הפלסטינים. רובם מאמינים שהסכמי אוסלו נכשלו, ושאפסו הסיכויים להקמת מדינה פלסטינית בת־קיימה. במצב זה מובן מדוע התחזקה התמיכה בחמאס, למרות המחיר הנורא שגובים סבבי האלימות עם ישראל. מצד שני, מובן גם שהרש"פ אינה מעוניינת להניח לחמאס לנהל את מאמצי השיקום ולרשום לזכותה הישג מדיני נוסף.
בסיכום דבריו קובע הכותב שהעובדה שמצרים התגייסה באופן רציני למאמצי השיקום והתיווך עשויה למנוע הידרדרות והסלמה מחודשת, ולו רק באופן זמני. לעומת זאת, השאיפה המצרית לעסקה כוללת צפויה להיתקל בסרבנות קשה מצד חמאס, המעוניינת תמיד בהתחמשות ובשימור היכולת הצבאית, ומצד הרש"פ, שתנסה בכל מחיר למנוע מחמאס להפוך לחלופה ממשית לשלטונה. ג'ראבעה עומד על התרחישים האפשריים: הסתבכות והידרדרות מחודשת ללחימה או התמשכות המתח עד שישראל תבחר באחת משתי חלופות: שיקום ההרתעה שלה בכוח או הצעת הקלות הומניטאריות ושיקום תמורת התחייבות חמאסית לרגיעה ארוכת טווח, כמוצע בתוכנית לפיד. ג'ראבעה מציין שאחד המכשולים בפני השיקום הוא חששן של המדינות התורמות מפני התחדשות האלימות ומפני מהלומה צבאית ישראלית שתהרוס את כל מה שנבנה מחדש. ככלות הכול, כך קרה כבר כמה פעמים. ישראל לא חדלה מפעילותה הצבאית נגד חמאס, וממה שג'ראבעה מכנה "המאמץ לייהד את מסגד אל־אקצא". מצד שני, ההתעכבות של מאמצי השיקום עלולה לדחוף את הפלגים הפלסטיניים ליזום הסלמה מול ישראל, והתוצאה תהיה זהה. במצב זה ישראל עשויה גם להחליט שפניה לעימות בקנה מידה רחב, בדומה לאלה שהתרחשו ב־2008 וב־2014, במטרה להנחית על חמאס מהלומה שתקנה לישראל שקט ארוך טווח. אין טעם להכביר מילים על מאמצי השיקום הנוספים שיידרשו לאחר מלחמה כזאת.
ישראל יכולה גם לבחור בתוכנית שיקום מהסוג שמציע שר החוץ יאיר לפיד. במקרה זה תידרש מחמאס גמישות רבה ונכונות לשקט ארוך טווח על בסיס המשוואה "כלכלה תמורת ביטחון".
עם כל הרצון הטוב, במצב הנוכחי קשה לייצר נוסחת הסכם בחסות מצרית מהסוג שג'ראבעה רואה כמוצא מהסבך. נוסף על הקשיים שהוא מתאר, ישראל, כמו הרש"פ, אינה מעוניינת שחמאס תהפוך לגוף לגיטימי. ישראל תוכל אולי לחיות עם הסיכון הזה בתנאי שיעלה בידה לכפות על חמאס הפסקת אש ארוכת טווח. חמאס, מצידה, תתקשה מאוד לחתום על מסמך הקובע סייגים, אבני דרך ותאריכים שיגבילו את מאבקה החמוש בישראל, ומה עוד שהאלימות היא שהעלתה את קרנה של חמאס בקרה הציבור הפלסטיני. האירוניה היא שחמאס שתחתום על מסמך כזה ותקבל את תנאי הקוורטט כפי שדורש לפיד – חמאס כזאת לא תהיה עוד חמאס, ואז גם לא יהיה ברור לציבור הפלסטיני במה היא עדיפה על הרש"פ.
