סיפורה של עזה לא התחיל עם טילי חמאס, הג׳יהאד האסלאמי ושאר הארגונים, אלא הוא עמוק ומורכב יותר ומתפרס על יריעה רחבה של מאורעות ושל גורמים אשר הפכו אותה למין פצצה מתקתקת. לא ניתן להבין את המצב הנוכחי בעזה במנותק מן המאורעות שפקדו אותה במשך תקופת זמן ארוכה. לכן, סקירה תמציתית של ההיסטוריה של עזה היא הכרחית כדי להגיע למסקנות נכונות לגבי ההווה ולגבי העתיד.
החברה העזתית כוללת בתוכה פליטים שגורשו מכפריהם ומעריהם בשנת 1948, אז שטף את הרצועה גל של קרוב ל-200,000 פליטים, כאשר צאצאי הפליטים מהווים כיום כ-65% מתושבי הרצועה. תחילה שוכנו הפליטים באוהלים ואחר כך בבתים עלובים שנבנו בסיוע של אונר״א בשמונה מחנות פליטים. תנאי הדיור השתפרו בחלוף הזמן, אך תנאי העוני והצפיפות הרבה החריפו כתוצאה מגידול האוכלוסייה ומהיעדר מקורות הכנסה. עזה נחשבת לאחד המקומות הצפופים ביותר בעולם, כאשר בשטח של 365 קמ״ר חיים כיום למעלה משני מיליון אנשים.
כידוע רצועת עזה נשלטה בידי מצרים במשך תשע עשרה שנה (1967-1948) עד שנכבשה על ידי ישראל ב-1967. בניגוד לגדה המערבית, שסופחה לירדן בשנת 1950 ושתושביה קיבלו אזרחות ירדנית, הפליטים ברצועת עזה ומספר קטן של פליטים פלסטינים שחיו במצרים קיבלו מעין דרכונים שהונפקו על ידי "ממשלת כל פלסטין" שהוקמה ברצועת עזה בספטמבר 1948, וזאת כדי לתת מענה לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני.
הפליטים הפלסטינים ברצועת עזה מצאו את עצמם מחוסרי כול ונאלצו להיאבק על פת לחם. הסיוע של אונר״א והתמיכה של מצרים עזרו במידה רבה לאוכלוסייה שם במיוחד בתחומי הבריאות והחינוך, שהיה בחינם לכל הגילאים. משאת נפשו של כל פלסטיני אז הייתה השלמת לימודיו האקדמיים והצטרפות לשוק העבודה, במיוחד במדינות המפרץ, כדי להבטיח מקור הכנסה למשפחתו. לכן, אחוז ההשכלה בקרב הפלסטינים ברצועת עזה היה בין הגבוהים בעולם.
בהתאם למדיניות המשטר המצרי בראשותו של ג'מאל עבד א-נאצר, השלטון המצרי בעזה תמך ככל הניתן ברעיון השיבה של הפליטים הפלסטינים לאדמתם ולבתיהם שמהם גורשו: חינוך לאומני, הכוונה ותעמולה תקשורתית, הדרכה ואימונים צבאיים, הקמת יחידות הפדאיון בהנהגת קצין מודיעין מצרי בשם מוסטפא חאפז (ישראל התנקשה בחייו מאוחר יותר). יחידות הפדאיון ביצעו פשיטות בתוך ישראל, דבר שגרר לא אחת תגובות נקם מצד ישראל, והוביל גם להקמת אש״ף וצבא שחרור פלסטין.
תושבי עזה לא חשבו ולא העריכו נכונה שהכיבוש הישראלי הפעם יימשך שנים ארוכות. הם סברו שזה עניין של מספר חודשים דוגמת הכיבוש שלאחר מבצע סיני בשנת 1956
האווירה הייתה רוויית שנאה לישראל וחלומות על שיבה לפלסטין עד לתבוסת צבאות ערב במלחמת 1967, אשר הכתה בתדהמה את הציבור הערבי כולו ובמיוחד את הציבור הפלסטיני. עזה נכבשה כמות שנכבשו הגדה המערבית, סיני ורמת הגולן. תושבי עזה לא חשבו ולא העריכו נכונה שהכיבוש הישראלי הפעם יימשך שנים ארוכות. הם סברו שזה עניין של מספר חודשים דוגמת הכיבוש שלאחר מבצע סיני בשנת 1956. בזמן השלטון המצרי הייתה ההתארגנות הפוליטית בעזה די דלה. השלטון הפעיל יד קשה נגד האחים המוסלמים ונגד הקומוניסטים. יחס סלחני ניתן רק להתארגנויות אשר יישרו קו עם השלטון במצרים. בעת הכיבוש הישראלי לא נמצאו מנגנונים צבאיים ברצועה; שרידי צבא שחרור פלסטין התאדו, ורוב אמצעי הלחימה הושמדו או הוחרמו על ידי הצבא הישראלי.
התפנית התרחשה כאשר קמו ארגונים פלסטיניים והתחילו לפעול בפומבי. ארגונים אלה, שאימצו לעצמם את התורה של לחימת גרילה וחרטו על דגלם את המאבק המזוין כדרך היחידה לשחרור פלסטין, התרכזו בירדן, ופעולותיהם בוצעו בעיקר מעבר לנהר ירדן. המוני פלסטינים, כולל היושבים בשטחים הכבושים ובפזורה, ראו בתופעה שנקראה ״המהפכה הפלסטינית״ תשובה לתבוסה וניסיון להחזיר את הכבוד ואת הזכויות שאבדו כתוצאה מהנכבה. ההתרחשות לא פסחה על הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא שניסיונות לבסס את הנוכחות של הארגונים בגדה לא צלחו. לעומת זאת התנאים ששררו ברצועת עזה טרם כיבושה סייעו בידי הארגונים האלה, בעיקר פתח והחזית העממית, להתבסס שם.
מה שאפיין את התופעה הזאת בעזה הוא הנכונות רחבת ההיקף בקרב סקטורים רבים להיות מעורבים בפעולות ההתנגדות, הן באופן ישיר תוך מעורבות אישית והן על ידי סיוע לחוליות הצבאיות. למרות ההתגייסות הרחבה, היה מחסור באמצעי לחימה, האנשים לא היו מוכשרים ולא מאומנים צבאית, לא הייתה היררכיה או פיקוד, כמעט כל הפעולות היו ספונטניות, ונעשו לא-מעט טעויות.
בשנות השבעים, עם התגברות פעולות ההתנגדות, הוחלט בישראל לפתוח במבצע נרחב ברצועת עזה. המשימה הוטלה על אריאל שרון, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום. סיירת שקד וסיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן הופעלו באופן אינטנסיבי. המבצע נמשך כשנה, ומבחינתה של ישראל הוא הוכתר כהצלחה. לפי מקורות הצבא הישראלי, נהרגו 180 איש ונעצרו כ-2,000 מאנשי הארגונים השונים ומסייעניהם. במסגרת המבצע נהרסו בתים רבים, ומספר רב של משפחות הועתקו ממקום מגוריהם למקומות אחרים. למרות המורכבות של מבצעים צבאיים מן הסוג הזה, שבהם הצבא נדרש לפעול בתוככי אוכלוסייה עוינת ולנהל מרדפים בסמטאות צרות של מחנות פליטים, הצבא הישראלי לא נתקל בהתנגדות רצינית כי לא היו כוחות שהיו מסוגלים להתמודד עם צבא מאומן ומצויד היטב. זאת להבדיל אלף הבדלות מהמצב הקיים כיום בעזה .
בעקבות מבצע זה ירד מפלס הפעילות כנגד כוחות הצבא הישראלי באופן דרסטי, והמצב ברצועה נותר שקט יחסית במשך חמש עשרה שנה בערך עם פעילות צבאית מוגבלת מאוד של הארגונים. תקופה זו ידעה גם התרחבות בהיקף העבודה של העזתים בישראל, מאחר שלא היה לאנשים לאן לפנות כדי להתפרנס ולפרנס את משפחותיהם חוץ מעבודה בישראל.
במקביל לכך, פעילות פוליטית של ארגוני אש״ף במסגרת איגודים מקצועיים, מועצות סטודנטים ואגודות למיניהן קיבלה תנופה. תנועת האחים המוסלמים פעלה בגלוי בעזה, אז תחת המטרייה של "אל-מוג׳מע אל-אסלמי", גוף שריכז את פעילות התנועה ברצועה, זאת לפני קום תנועת חמאס עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. היות שהאחים המוסלמים לא הכירו באש״ף כנציג לגיטימי יחיד של העם הפלסטיני וממילא הם לא היו מיוצגים במוסדותיו מסיבותיהם שלהם, לא פעם פרצו מעשי אלימות בין שני הצדדים, והיריבות הייתה מרה. ישראל שראתה באש״ף אויב מרכזי שלה, ניסתה מצידה לשפוך שמן על המדורה במטרה להחליש את ארגוני אש״ף. זאת באופן דומה לתגובת ישראל מאז נוצר הפילוג בין החמאס לבין הרשות הפלסטינית. ממשלת ישראל מנצלת את הפילוג הזה כדי להטיל ספק בייצוג הפלסטיני ולטעון שאין פרטנר פלסטיני.
מצב זה נמשך עד ערב האינתיפאדה הראשונה ב-1987. עם פרוץ האינתיפאדה התחוללו שינויים רבים בשטח וביחס של ישראל לבעיה הפלסטינית, ואז החל שינוי הדרגתי בדעת הקהל העולמית וגם בישראל. הגפרור שהצית את האש היה בעזה, אך הלהבות התפשטו חיש מהר לכל השטחים הכבושים. הפלסטינים נטלו חלק בהמוניהם בכל צורות המאבק העממי: עימותים עם הצבא, שביתות וגילויי מרי אזרחי. בימים ההם נולדה תנועת חמאס והזרוע הצבאית שלה – גדודי עז א-דין אל-קסאם.
מבלי להיכנס לנבכי התקופה ההיא, ראוי לציין שלולא האינתיפאדה לא היה ניתן להגיע להסכמי אוסלו. לעניות דעתי מנהיגי האינתיפאדה יכלו להשיג הישגים נאים יותר ממה שהשיגו בהסכמי אוסלו, אשר היו לפי הגדרתו הציורית של המשורר הפלסטיני הידוע מחמוד דרוויש: "יציאה של הישראלים מחדר השינה לסלון הבית".
גילויי השמחה שליוו את הקמת הרשות הפלסטינית והבשורה שהיא נשאה כאילו הפלסטינים במרחק של פסיעה מעצמאות וממדינה ריבונית, פינו את מקומם לרגשי תסכול וייאוש. הדשדוש במקום, כישלון השיחות להשגת התקדמות, האינתיפאדה השנייה, ההתנקשות בחיי רבין ומותו המסתורי של ערפאת השרו אווירת נכאים. ישראל התחמקה ממילוי התחייבויותיה ביישום הסכמי אוסלו. הימין בישראל התחזק ואיתו מפעל ההתנחלויות, שזכה לתמיכה מימין ומשמאל. מנגד, מספר הפלסטינים שהתייאשו מתהליך השלום הלך והתעצם, וכתוצאה מכך גדל כוחם של הארגונים שתומכים במאבק מזוין, ובתוכם חלקים מפתח.
הרשות הפלסטינית כיום עומדת על כרעי תרנגולת ומקבלת ביקורת אדירה בקרב הציבור הפלסטיני בשל גילויי השחיתות בתוכה ובשל שפתה המגומגמת כלפי ישראל. התערבות אמריקאית או בין-לאומית כדי לאלץ את ישראל לסגת מן השטחים הכבושים ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית ריבונית היא בבחינת חלומות באספמיה. ובכן, אין אופק לאופטימיות והאזור כולו צועד לקראת הידרדרות נוספת.
בהקשר העזתי, בראייה לאחור, קרו שתי התרחשויות אשר היוו קו פרשת המים. היו להן השלכות מרחיקות לכת שמורגשות עד עצם היום הזה. הראשונה שבהן הייתה ביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 שאומצה ובוצעה על ידי ממשלת אריאל שרון, ואילו השנייה הייתה השתלטות חמאס על הרצועה וסילוקה של הרשות הפלסטינית.
ייתכן שישראל לא צפתה מראש שכוחם של הארגונים הפלסטיניים הפועלים בעזה, בייחוד חמאס והג׳יהאד האסלמי, יתעצם כל כך ויהפוך לאתגר ביטחוני וצבאי עבור ישראל
ההתנקות הייתה הרע במיעוטו מבחינת האינטרס הביטחוני הישראלי. מפעל ההתנחלויות ברצועת עזה והמחיר ששילם הצבא הישראלי כדי להגן עליו היה בבחינת הפסד נטו. סיסמאות כגון "דין נצרים כדין תל אביב" נעלמו, ולאט לאט סוגיית ההתנתקות ירדה מסדר היום הציבורי בישראל. לעומת זאת עזה המשיכה לתפוס כותרות ולהעסיק את הדרג המדיני-ביטחוני ואת דעת הקהל בישראל.
אומנם הבתים בהתנחלויות נהרסו, המתנחלים פונו, והצבא הישראלי נפרס מחדש מסביב לרצועת עזה, אולם הטענה שישראל נסוגה מרצועת עזה היא טענה מופרכת. ישראל עודנה שולטת על הרצועה באוויר, בים ובמעברים היבשתיים. הנסיגה המדומה הפכה את הרצועה לבית הכלא הגדול ביותר בעולם. ניתן להביא דוגמות למכביר שממחישות את הסבל שבסיטואציה הזאת. די לציין שחולה הסרטן בעזה חייב להתחנן ולערב כל מיני גורמים וארגונים הומניטריים כדי לקבל היתר לעבור דרך מחסום ארז ולנסוע לשם קבלת טיפול בישראל או בבית חולים בגדה המערבית. לכן, נשמע מוזר ונאיבי למדי לתהות מדוע יורים מעזה? כאילו מצפים מתושבי עזה להיות חסידי אומות העולם בעת שעזה הפכה למעבדת ניסוי להתעללויות למיניהן והתושבים נדרשים כביכול להשלים עם גזרה משמיים זו.
ייתכן שישראל לא צפתה מראש שכוחם של הארגונים הפלסטיניים הפועלים בעזה, בייחוד חמאס והג׳יהאד האסלמי, יתעצם כל כך ויהפוך לאתגר ביטחוני וצבאי עבור ישראל. אומנם הארגונים בעזה אינם מעצמה צבאית המאיימת על קיומה של ישראל, אולם הם יכולים להיות קטליזטור ומקור השראה לפלסטינים בגדה המערבית וגם בישראל. מערכת סיף אל-קודס (חרב ירושלים) בפי הפלסטינים – מבצע שומר החומות בפי הישראלים – שהתרחשה במאי 2021 ,המחישה מצב זה והצביעה על ראיית הנולד.
מאידך גיסא, אם בוחנים בדקדקנות מהי הסיבה האמיתית, לטווח הרחוק, שעמדה מאחורי ההתנתקות, סביר להניח שישראל רצתה להיפטר משני מיליון פלסטינים. הרי ברור שהממד הדמוגרפי ימלא תפקיד חשוב בעיצוב העתידי של פני האזור ושל הארץ הזאת. במיוחד לאור העובדה שסיכויי ההקמה של מדינה פלסטינית עצמאית הולכים ונחלשים מיום ליום, ואילו חזון מדינה אחת לכל אזרחיה קורם עור וגידים.
לגבי ההתרחשות החשובה השנייה, קרי השתלטות חמאס על רצועת עזה והתמוטטות הרשות הפלסטינית, הייתה זו התפתחות דרמטית מבחינת הפלסטינים, שהיוותה מכה אנושה שרבים רואים בה נכבה שנייה. שכן נוסף על הפגיעה במרקם הפנימי של החברה הפלסטינית, הפילוג שנוצר פגע בתדמיתם של הפלסטינים ובייצוגם, והוא מנוצל על ידי גורמים שונים ובראשם ישראל. נכון שחמאס הצליחה להשליט סדר ברצועה ביד קשה ברוב המקרים, אך היא גם נושאת באחריות, כמו הרשות, למצב הכאוטי ששרר בה ערב התנגשויות הדמים בינה לבין הפתח.
לאחר השתלטות חמאס על הרצועה, היא הכתה שורשים וביססה את כוחה בלי מפריע. כל ההערכות שחמאס לא תוכל להחזיק מעמד התבררו כשגויות, והניסיונות להכשיל אותה לא נשאו פרי. המצור שהוטל על עזה תרם רבות לאווירה המתוחה שגררה עימותים וסבבי לחימה בין עזה לישראל. המצב הלך והסתבך וטון האיומים מצד ישראל עלה.
במשך שנות הכיבוש בעזה, ישראל לא עשתה דבר וחצי דבר כדי לחולל שינוי אמיתי בחיי התושבים
הצהרות על הצורך בכיבוש מחדש של עזה ובמיטוט שלטון חמאס שם אינן אלא חלומות בהקיץ. הצמרת הביטחונית בישראל יודעת היטב שזו תהיה הרפתקה מסוכנת, אולי בכייה לדורות. אומנם אין שאלה לגבי יכולתה הצבאית של ישראל לכבוש את עזה, אך החשש הכבד הקשור בפעולה כזו הוא מה יקרה הלאה, למוחרת. האם שקיעה מחדש בבוץ העזתי והסתבכות הצבא הישראלי שם תביא לכלל ניצחון או להשגת מטרה ראויה כלשהי? או שמא יהיה זה הימור גבוה מדי שישראל תצא ממנו קירחת מכאן ומכאן? זאת תהיה מלחמה עקובה מדם שתתנהל בתוך סמטאות עזה, מתחת לאדמה ומעליה, ותגבה קורבנות רבים משני הצדדים. הצבא הישראלי שמנהל את מלחמתו בעזה עכשיו מרחוק ומנצל לשם כך את כל אשר ברשותו: מודיעין, כטב"מים ותקיפות אוויריות, יאבד את כל היתרונות האלה ויצטרך להתמודד עם לוחמים מלאי מוטיבציה. על כן, לא בכדי בישראל שואלים מה יהיה למוחרת כיבוש עזה, כי הם מבינים את הדילמה, את המחיר ואת התוצאה.
לסיכום:
ראשית: במשך שנות הכיבוש בעזה, ישראל לא עשתה דבר וחצי דבר כדי לחולל שינוי אמיתי בחיי התושבים. פתיחת שערי העבודה בישראל הייתה בעיקרה מענה לצורכי השוק הישראלי וניצול כוח העבודה הזול של העזתים, וכתוצר משנה יצר הדבר הסחת דעת והבטיח מקור הכנסה מינימלי בהעדר מקומות עבודה מספיקים בעזה.
לעומת זאת, ישראל השקיעה משאבים אדירים במפעל ההתנחלות בעזה. מה שנעשה למען מספר מועט של מתנחלים, בערך 0.2% מתושבי הרצועה על שטח נתפס של כ-20% משטחה, עולה לאין שיעור על כל מה שעשתה ישראל לטובת התושבים הפלסטינים ברצועה. ההתנחלויות השתלטו על המקומות האסטרטגיים והיפים ביותר בעזה. גוש קטיף השתרע לאורך שפת הים כריוויירה צרפתית, ותקע אצבע בעין של מחנה הפליטים חאן יונס שממוקם ממול. לבסוף, כאשר ישראל פינתה את ההתנחלויות היא השאירה מאחוריה חורבות. היא הרסה את כל הבתים והמבנים שהיו שם. היא התנהגה כעבריין שתופס בית בכוח, יושב בו ומסרב לשלם דמי שכירות, וכשהוא עוזב, משחית את הכול. אפילו האנגלים והצרפתים ככוחות קולוניאליים לא החריבו את התשתיות ואת המבנים שהקימו בארצות שכבשו, ולראיה ישראל עושה שימוש עד היום הזה בנכסים שהשאירו האנגלים מאחוריהם (מבנים, מחנות צבא, כבישים, שדות תעופה). זו מנטליות גרועה יותר ממנטליות הקולוניאליזם הקלסי, ואל לישראל להתרגז ולצאת מכליה כשהיא מתוארת כמדינה גזענית.
אין סוגים שונים של כיבוש – כיבוש נאור וכיבוש מכוער. הכיבוש הוא כיבוש. הוא כפיית רצון של עם על עם אחר. לא רק העם הנכבש נכווה, אלא הכיבוש מותיר צלקות על הכובש עצמו, ועל החברה הישראלית לעמוד מול המראה ולשאול את עצמה מה עשה לנו הכיבוש ?הישראלים הודפים את הטענה שישראל היא מדינה קולוניאלית ומתנחמים במיתוסים ובאמונות טפלות של הארץ המובטחת. על כן, פירוש הדבר שהסכסוך יהפוך למלחמת דת כי בעיני רבים מן הצד השני פלסטין כולה היא וקף אסלאמי. במילים אחרות, לנצח נאכל חרב ולא יהיה מקום לכל פתרון או פשרה.
שנית: הציבור היהודי בישראל אינו בשל להכיר בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, אולי משום שהוא רואה בכך דבר העומד בסתירה לאמונה שארץ זו ניתנה לו כמתנה משמיים. גם ההתבטאויות של מנהיגים ממה שנקרא שמאל ומרכז בישראל, שמדברים במונחים של התנתקות, הפרדה וניהול הסכסוך – מונחים שהם בריחה מהתמודדות עם המציאות – אין בהן כדי לקרב את הפתרון לקונפליקט המתמשך.
בעיית עזה היא חלק בלתי-נפרד מבעיית העם הפלסטיני, ומי שחושב שההשלכות של בעיה זו תישארנה בגבולות עזה טועה .מבלי להתחיל בתהליך מדיני רציני שיביא לפתרון של שתי מדינות, בעיית עזה תעמוד בעינה .
שלישית: מדינה אחת לכל אזרחיה היא תוצאה בלתי-נמנעת לכישלון הפתרון של שתי מדינות. בראייה לטווח הרחוק, פתרון שתי המדינות הוא לטובת ישראל יותר מאשר לטובת הפלסטינים.
אבל פתרון המדינה האחת לא יהיה החלטה של ממשלה זו או אחרת בישראל, אלא המציאות תכפה את עצמה. הימין הישראלי הקיצוני מאיץ תהליך זה, ותודת העם הפלסטיני נתונה לו על כך.
