נדמה כי מוקדם מדי להעלות שאלה זו כאשר עזה עודנה חווה מלחמה קשה שהביאה עד כה להרג של יותר מעשרת אלפים אזרחים פלסטינים, רובם ילדים ונשים. עם זאת, יש לחשוב כבר עתה על עתידה של הסוגיה הפלסטינית לאחר המלחמה, שכן מדינות וגופים בין־לאומיים החלו לעסוק בכך; הצעות שבחלקן אינן מציאותיות, או שהן מחיות רעיונות ישנים, החלו להתגלגל כאילו 7 באוקטובר לא היה ולא נברא.
חשוב מאוד שמדינות ערב, ובראשן ירדן, מצרים וכן הפלסטינים, יתחילו להציג את חזונם כדי שלא יכפו עליהם פתרונות בין־לאומיים שאינם מתייחסים לשורש הבעיה, קרי הכיבוש הישראלי.
אינני עוסק כאן בשאלה מי ישלוט בעזה אחרי המלחמה, כי אין הצעות ברורות או מקובלות על כל הצדדים בהקשר זה. הרשות הלאומית הפלסטינית במתכונתה הנוכחית אינה מסוגלת לעשות זאת, ואינה זוכה לאמינות מספקת בעיני הפלסטינים. גם מדינות ערב אינן מוכנות לקבל לידיהן את עזה ההרוסה אחרי המלחמה. ארה"ב מתנגדת נחרצות לכיבוש של רצועת עזה מחדש על ידי ישראל, ולא ברור מהו המנגנון הבין־לאומי שיכול להבטיח ביטחון והפרדה בין הצד הפלסטיני לצד הישראלי. נדמה שאין רעיון ברור או פתרון מקובל למצב של עזה לאחר המלחמה.
אולם המצב בעזה לאחר המלחמה אינו האתגר הגדול ביותר: הסוגיה הפלסטינית בכללותה גדולה בהרבה. כל הצעה רצינית לתהליך מדיני כלשהו שעשוי להתגבש לאחר המלחמה חייבת להתייחס לסוגיה המרכזית של סיום הכיבוש הישראלי בכל השטחים הפלסטיניים הכבושים. רעיונות מלפני 7 באוקטובר לא ישכנעו איש ולא יובילו לפתרון בר־קיימה ולשלום באזור. כבר התחיל להתפרסם מידע המצביע על כך שארה"ב שוקלת לאחר סיום המלחמה אופציה מדינית שתביא בחשבון את מצבם של הפלסטינים תחת הכיבוש.
הממשל האמריקאי ממשיך לחזור על כך שהפתרון היחיד לסכסוך הוא פתרון שתי המדינות. ובכן, הבה נביט על הגורמים שצריכים להיות בהישג יד כדי להגיע לפתרון זה לפחות מבחינה תיאורטית, משום שבהעדר תוכנית מוצקה לתרגום הסיסמאות למעשים, נחזור לתקליט השחוק של פתרון שתי המדינות באופן שישרת את המטרות הישראליות בלבד.
על ארצות הברית להראות רצון ויכולת להפעיל לחץ רציני על ישראל, דבר שלא עשתה במשך תשע שנים. עליה לעשות כל זאת בעיצומה של מערכת בחירות לנשיאות בארה"ב שבה שתי המפלגות מתחרות על הפגנת תמיכה בישראל. אני משאיר לקורא לשפוט אם ישנו סיכוי שארה"ב תעשה כן
הגורם הראשון הוא רצון בין־לאומי איתן בהובלת ארצות הברית (אין מועמד ריאלי אחר להנהגה כזו) להתניע תהליך מדיני שיגדיר מלכתחילה את מטרת־העל: סיום הכיבוש הישראלי והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על כל השטחים שנכבשו על ידי ישראל ב־1967, כולל מזרח ירושלים, תוך חילופי שטחים באופן מצומצם ושוויוני. אם מטרה זו תוגדר מראש ניתן יהיה לחזור אחורה כדי להגיע להסכמה לגבי הצעדים הנדרשים למימושה תוך פרק זמן קצר וקבוע. אחת הטעויות הגדולות ביותר של תהליך אוסלו, ושל כל התהליכים המדיניים שבאו בעקבותיו, היא שלא נקבעה מראש מטרתו הסופית של התהליך, מה שאפשר לישראל מרחב תמרון תוך כדי השתלטות על שטחים נוספים.
על ארצות הברית להראות רצון ויכולת להפעיל לחץ רציני על ישראל, דבר שלא עשתה במשך תשע שנים. עליה לעשות כל זאת בעיצומה של מערכת בחירות לנשיאות בארה"ב שבה שתי המפלגות מתחרות על הפגנת תמיכה בישראל. אני משאיר לקורא לשפוט אם ישנו סיכוי שארה"ב תעשה כן.
הגורם השני הנדרש הוא ממשלה ישראלית חדשה שיש לה רצון לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית. נכון שכל סקרי דעת הקהל בישראל מצביעים על כך שממשלת ישראל הנוכחית הגיעה לסוף ימיה, משום שהרוב המכריע של הישראלים מטילים עליה את האחריות לכך שלא נערכה כראוי למתרחש. אולם אין זה אומר שממשלת ישראל הבאה תהיה גמישה יותר מממשלה זו באשר לתהליך השלום. מחנה השלום בישראל הגיע לסוף דרכו זה זמן רב. עמדת האופוזיציה הישראלית כיום אינה שונה בהרבה מעמדתו של נתניהו בנושא הפלסטיני, שלא לדבר על הסכמה לסיים את הכיבוש.
הגורם השלישי הוא רשות פלסטינית שתקום לאחר עריכת בחירות חדשות ותהיה מסוגלת לדבר בשם הפלסטינים משום שהרשות במתכונתה הנוכחית אינה יכולה להתיימר לכך. אולם אין מי שמעוניין בעריכת בחירות כאלה: ארה"ב וישראל חוששות מעליית חמאס לקדמת הבמה, וישראל גם אינה נכונה להיכנס למו"מ רציני לסיום הכיבוש. הרשות הפלסטינית מצידה מבינה שכל בחירות חדשות יורידו אותה מהשלטון.
אני מציין את כל הגורמים הללו כדי להראות את הקושי העומד בפני טיפול יסודי בסכסוך. גם אם פתרון שתי המדינות עדיין אפשרי מבחינה תיאורטית מנקודת המבט של הקהילה הבין־לאומית, הרי שהחייאתו מחייבת תנאים בלתי־אפשריים לכאורה. עם זאת, על הקהילה הבין־לאומית להבין כי כישלונה לטפל ברצינות בסיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי פירושו המשך מעגל האלימות. מציאות חדשה נוצרה אחרי 7 באוקטובר. הסכסוך משנה פנים. במקום פתרון של שתי מדינות הוא הופך לעימות מול מדינת אפרטהייד ישראלית. זו תוצאה ישירה של התעלמות הקהילה הבין־לאומית מהכיבוש הישראלי.
בסופו של דבר, במיוחד לאור הנחישות הפלסטינית והעמידה האיתנה על האדמה הפלסטינית, ישראל לא תוכל להנציח את משטר האפרטהייד לעד.
מרואן אל־מועשר היה ראש החצר המלכותית, סגן ראש הממשלה ושר החוץ הירדני בעבר, וכיום מכהן כסגן נשיא מוסד קרנגי לשלום. המאמר המלא פורסם ב־9 בנובמבר 2023 ביומון הפאן־ערבי אל־קודס אל־ערבי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגם מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
