הקשבה מדוקדקת ל"נאום הכאפיה" של יחיא סינוואר מעלה שחמאס סבור שאין זו השעה לחידוש ההסלמה הביטחונית מול ישראל. סינוואר, שבנאומיו והופעותיו התקשורתיות בעבר נהג להשתלח ללא הכרה בישראל והקדיש חלק ניכר מהם לאיומים, לדברי רהב ולרטוריקה תוקפנית הטבולה באידיאולוגיה ובמיליטריזם חמאסי, נמנע מכך הפעם במידת מה. גם איומו "למנוע משישה מיליון ישראלים לנשום אם תושבי עזה לא יוכלו לנשום במשבר הקורונה", היה תגובה בלבד לדברי שר הביטחון נפתלי בנט, שהתנה את המשך הסיוע לרצועת עזה בהשבת הנעדרים הישראלים. במילים אחרות, מנהיג חמאס בעזה השיב לאיום, אך לא יזם איום משלו.
לא מן הנמנע שחמאס יחדש את איומיו בהמשך, אך לצד זאת, משבר הקורונה תורם ליישום הבנות התהדיאה בין ישראל לחמאס. עוד לפני פרוץ המגפה עלו שני הצדדים על מסלול של סיכומים, אך כל צד שמר לעצמו את הפריבילגיה להשתחרר מהם כל אימת שירצה והמחויבות לעמוד בהם הייתה שברירית יותר. הקורונה יצרה מצב חדש, הכופה על ישראל וחמאס להימנע ממשברים ומזעזועים ביטחוניים, העלולים לדרדר את השטח למערכה צבאית רחבה.
סינוואר כבר הוכיח את כישוריו ואת יכולותיו לחלץ ויתורים מישראל בתחכום. הוא יודע לנצל פרצות ונקודות תורפה בחברה הישראלית, וקורא היטב את המפה הפוליטית בישראל. בחמאס תחת מנהיגותו של סינוואר מאמינים שהסלמה ביטחונית מול ישראל לא תועיל להם בשלב זה, ומעדיפים לרכז מאמץ ולנצל את אסון הקורונה כדי לרשום כמה שיותר הישגים לתועלתם.
אחת ההקלות שקיבל חמאס בחסות הקורונה הייתה הכנסת כמויות מלט לרצועה דרך מעבר כרם שלום, חומר גלם שישראל התנגדה להכנסתו לעזה תקופה ארוכה. לכך מתווסף המענק הקטרי לעזה, שהואץ בעקבות לחץ ישראלי על קטר, ובימים אלו ישראל שותפה (גם אם לא באופן ישיר וגלוי בחלק מן המקרים) למאמץ לספק לעזה ציוד רפואי, כחלק מההיערכות להתמודדות עם התפשטות הנגיף ברצועה.
במצב זה של התלכדות אינטרסים נדירה נוצרה סביבה נוחה להמשך שיתוף פעולה טכני. שני הצדדים, ישראל וחמאס, יכולים להיתלות בקורונה כתירוץ טוב מספיק לנקיטת צעדים המקדמים את תהליך התהדיאה או עסקת חילופי שבויים מבלי לחטוף ביקורת כבדה מדי בציבור שלהם.
סינוואר מדבר פחות אידאולוגיה, יותר פוליטיקה. המציאות מחייבת פרגמטיזם, ולכן הוא מחפש פתרונות שיועילו לעזה וימנעו את קריסתה. בסוגריים נאמר שהוא לא נטש את האידיאולוגיה ואת ההתנגדות, אך אחריותו האזרחית ליותר משני מיליון איש כופה עליו סדר עדיפויות שונה מבעבר.
ובינתיים אצל הג'יהאד האסלאמי
הג'יהאד האסלאמי בעזה, ארגון שהתנגד למדיניות הפרגמטיזם של חמאס לא אחת, ופעל לטרפד את צעדי התהדיאה מול ישראל, שותף כעת לעמדתו של יחיא סינוואר, ולפיה הקורונה מצריכה גישה זהירה יותר וכי זו איננה השעה למלחמות.
המשוואה הזאת עלולה להשתנות אם יקרה אחד מהשניים: התפשטות רחבה של המחלה בעזה, או אם סינוואר ירגיש שהוא אינו מקבל מישראל מה שהוא רוצה, ואז ידאג ליצור מתיחות מחודשת. שלא נטעה: הפרגמטיזם שלו, בדיוק כפי שנבנה, יכול גם להתפרק, אם יראה את עזה שוקעת בלי שהוא יכול להצילה. אומנם בשלב זה שומר סינוואר על שקט יחסי בגבול הרצועה, אך הוא שומר לעצמו גם את אופציית ההסלמה. הוא כבר למד איך להפעיל את "מכניזם האיומים" על ישראל, והוא אינו מהסס להשתמש בו כשצריך.
מבחינה מסוימת הופעתו יוצאת הדופן של יחיא סינוואר בשבוע שעבר נועדה גם להכין את דעת הקהל בעזה לתרחישים השונים. אחד מהם הוא תרחיש קיצון שבו תהיה הידבקות נרחבת במחלת הקורונה ברצועה, ותרחיש אחר הוא המשך התפשטות הדרגתית של המחלה, שיביא להחמרת המשבר הכלכלי ברצועה. לצד זאת, ייתכן שבחמאס אף מעוניינים לנטרל ביקורת פנימית אפשרית העלולה לצמוח על רקע שיתופי פעולה עם ישראל בתחום האזרחי.
בחמאס רואים בקורונה איום רציני, ותעיד על כך שתיקת אנשי הארגון כלפי התיאום בין הרשות הפלסטינית לישראל בכל הקשור להתמודדות עם הנגיף בשטחי הגדה, שבמסגרתו הוקמה ועדה ישראלית-פלסטינית משותפת. הדבר שונה בתכלית מהנוהג המקובל בחמאס לתקוף השכם וערב את הרשות הפלסטינית על התיאום הביטחוני שהיא מקיימת עם ישראל.
פעם אסיר, תמיד אסיר
"בהופעת הכאפיה" קיים סינוואר שיח אינטראקטיבי חסר תקדים אל מול המצלמות וענה על שאלות תושבים דרך הרשתות החברתיות. זה לא היה נאום מנוכר מאחורי פודיום ומיקרופון, כשל מנהיגים אחרים בעולם הערבי, כי אם אינטראקציה בסגנון של "שיחת סלון" עם הציבור הפלסטיני, שבמהלכה פנה גם לתושבי הגדה ואיחד אותם תחת כנפיו.
ניתוחי אופי נשאיר למומחים ופסיכולוגים, ובכל זאת אעלה כמה נקודות החושפות לטעמי עוד קצת מאישיותו של האיש החזק בעזה.
סינוואר לא דיבר גבוהה גבוהה, כי אם ניהל שיחה בגובה העיניים עם הציבור ונתן תחושת חשיבות לכל תושב שצופה בו, ומכאן גם הפופולריות שלו. לצד "הסחבקיות" והפשטות נכחה גם הסמכות והמנהיגות שבו. תושבים בכל הגילים, גברים ונשים כאחד, הרגישו שהוא הוא המנהיג שלהם וקנו בצימאון את תשובותיו לשאלות שהועלו.
סינוואר התהפך בן רגע. מאדם רגוע לאריה שואג. הוא אומנם יצא משלוותו רק פעם אחת במהלך השיחה הארוכה, אבל זה היה מספיק – למשך שניות ספורות הוא קטע בפתאומיות את הנועם שהקרין והעלה את טון דיבורו, עד כדי צרחה קולנית במיוחד, כאשר הגיב לאיום של ישראל לקטוע את הסיוע לרצועה.
ואז, לקראת הסוף, ניכר בו שהוא גם מתרגש. זה קרה כאשר השמיעו לו שאלה מוקלטת של אם שבנה מוחזק בכלא בישראל. יחיא סינוואר נעמד על רגליו, אות כבוד לאותה האישה ולאסירים הפלסטינים בכלל. סוגיה זו אינה חדלה מלהעסיק אותו, "זה נושא שמותח את העצבים שלנו", הוא אמר בשלב מסוים.
יחיא סינוואר הוא מנהיג, אבל עוד לפני כן, הוא קודם כול אסיר. זה אצלו בדם. פעם אסיר, תמיד אסיר. גם אחרי שעלה לצמרת ההנהגה, ואף שביסס את מעמדו כמנהיג דומיננטי וחזק, הוא לעולם לא יפסיק להרגיש שהוא אסיר. זה אומר, בין היתר, שמהלכיו המדיניים והפוליטיים יהיו כרוכים תמיד במידה זו או אחרת בהיותו אסיר לשעבר, ושגם הפרגמטיזם שלו מוגבל.
