משלב מוקדם במלחמה שישראל מנהלת בעזה בעקבות ה־7 באוקטובר, עלו האשמות שישראל מבצעת רצח עם של ממש ברצועה. כשעלו האשמות אלו בתחילת המלחמה, הן התבססו בראש ובראשונה על ההצהרות הג'נוסיידליות הרבות מפי בכירים בממשלה ובצבא, שהיו למעשה ביטוי של הלך הרוח הג'נוסיידלי ששטף את ישראל בעקבות הזוועות שביצע חמאס בעוטף, ושניכרו בשיח הציבורי כולו – מעיתונאים בכירים מימין ומשמאל ועד לאומנים.
להצהרות אלו הייתה משמעות קריטית מכיוון שבכל הקשור לג'נוסייד, מבחינה משפטית, לכוונה להשמיד קבוצה יש חשיבות ראשונה במעלה.
מלכתחילה הדגישו הניסוחים השונים של "האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם" של האו"ם מ־1948 את חשיבותה של הכוונה להשמיד קבוצה, ומרכיב הכוונה נותר קריטי גם בפרשנויות משפטיות ופופולריות למשמעות המושג עד היום. הבחנות אלו נהוג לנסח במונחים המשפטיים של היסוד המנטלי (mens rea), כלומר הכוונה להשמיד את הקבוצה במלואה או בחלקה; והיסוד הפיזי (actus reus), כלומר הפעולות הננקטות כדי להוציא לפועל כוונה זו, כפי שהן מפורטות בהגדרת הג'נוסייד באמנה.
ג'נוסייד, במילים אחרות, מצריך את "הכוונה המיוחדת" (dolus specialis) של השמדת קבוצה במלואה או בחלקה, וכל אחת מהפעולות המוגדרות באמנה כפעולות של ג'נוסייד יהיו כאלה רק אם נעשו מתוך כוונה כזו (אחרת יהיו אלו פשעים נגד האנושות או פשעי מלחמה ולא ג'נוסייד). זהו למעשה מה שמבחין בין ג'נוסייד לפשעים אחרים: אין זה מספרי המתים או חומרת הפשעים (למרות הפופולריות של רעיון זה, אין היגיון מוסרי או משפטי בראיית ג'נוסייד כ"פשע הפשעים" החמור יותר מפשעים נגד האנושות כשאלו מערבים הרג המוני), אלא ההיבט של השמדה מכוונת של קבוצה מובחנת.
היה ברור למנסחי האמנה שג'נוסייד יכול להתרחש במהלך מלחמה, וכי מעשים כמו השמדה שיטתית של מטרות אזרחיות, הוצאה להורג של אסירי מלחמה ומעשי טבח באוכלוסייה, עשויים להיות אינדיקציות של כוונת השמדה
לא בהכרח רצח עם
כדי להמחיש מרכזיות זו של אלמנט הכוונה להשמדת קבוצה, יש לציין שמנסחי האמנה הבחינו הבחנה חדה בין פשע הג'נוסייד לבין מקרים שבהם חלק מקבוצה או אפילו הקבוצה כולה יכולים להיות מושמדים כתוצאה ממלחמה (בין מדינות או במלחמת אזרחים) בלא שהייתה כוונה להשמידן. במקרים כאלו לא יהיה זה ג'נוסייד, אלא לכל היותר פשעים מסוג אחר, גם אם חמורים בפני עצמם.
באופן דומה הבחינו מנסחי האמנה במפורש בין ג'נוסייד ובין גירוש אוכלוסייה מובחנת מהטריטוריה שבה היא יושבת, מה שכיום מכונה טיהור אתני: ככל הנראה כשהם חושבים על גירוש הפלסטינים, ביקשו נציגי סוריה לכלול טיהור אתני כחלק מג'נוסייד. ההצעה נדחתה, בין השאר בגלל החשש של בעלות הברית שגירושים אתניים של גרמנים מרחבי מדינות מזרח אירופה יוגדרו כג'נוסייד.
על בסיס זה, קבעו בתי הדין הבין־לאומיים ששפטו האשמות בג'נוסייד עד כה, כמו למשל ביוגוסלביה לשעבר, שטיהור אתני בפני עצמו אין בו משום ג'נוסייד, אם כי הוא עשוי להיות אינדיקציה לקיומה של כוונת השמדה.
באותו זמן, היה ברור למנסחי האמנה שג'נוסייד יכול להתרחש במהלך מלחמה, וכי מעשים כמו השמדה שיטתית של מטרות אזרחיות, הוצאה להורג של אסירי מלחמה ומעשי טבח באוכלוסייה, עשויים להיות אינדיקציות של כוונת השמדה. באופן דומה, גירוש אוכלוסייה לאזורים שבהם התנאים צפויים להביא למוות של חלקה או של כולה, עשוי גם הוא להיחשב ג'נוסייד, וכך גם סגירת האוכלוסייה במחנות ריכוז בתנאים שמביאים לתמותה גבוהה בקרבה.
אך הדגש כאמור נותר על הכוונה להשמדה: פשעים ככל שיהיו, מעשים כגון אלו לא יהיו ג'נוסייד, אלא אם נעשו מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה. הדגש שהציבו מנסחי האמנה על אלמנט הכוונה, יש לציין, נועד גם להבחין בין מעשים שביצעו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה – למשל הפצצת הירושימה ונגסאקי או ההרג ההמוני של אזרחים בהפצצות של ערים גרמניות – לבין מה שעשו הנאצים.
בעלות הברית אומנם הרגו בפעולות אלו המוני אזרחים במכוון, אך לא מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה שאליה הם השתייכו אלא כאמצעי לנצח במלחמה, ולכן מבחינת מנסחי האמנה לא היו אלו מקרים של ג'נוסייד.
מקבלי ההחלטות הפליגו בהצהרות שהיה קשה שלא לפרש כהצהרות על כוונה להשמיד את העזתים כקבוצה
הצהרת כוונות
מנסחי האמנה ידעו כמובן שהמקרה של הנאצים הוא יוצא דופן: ברוב המקרים לא יצהירו מבצעי זוועות המוניות על כוונתם להשמיד קבוצה זו או אחרת, אלא יתרצו זאת בכוונות אחרות, לרוב כהתמודדות עם איום ביטחוני.
לכאורה יש לכך פתרון פשוט: הרעיון שהתוצאות הצפויות מראש ("במהלך הרגיל של הדברים", כפי שזה מנוסח לעיתים) של המדיניות הננקטת הן ראיה לכוונה הוא עיקרון המעוגן בדין הבין־לאומי הפלילי, ויש חוקרים הגורסים ברוח זו שלמעשה הכוונה הספציפית שהייתה בראשם של המבצעים אינה צריכה לשנות, ושמבחינה משפטית התוצאות הצפויות מראש והניתנות למניעה של מדיניות צריכות להיחשב ככוונה.
אך כאמור, אמנת הג'נוסייד והפרשנות המקובלת לה מציבות רף גבוה למדי של כוונה, כזה שדורש ראיות שהמבצעים התכוונו להשמיד את הקבוצה, ולא "רק" הביאו להרס של הקבוצה כ"נזק משני" של כוונות אחרות. עד כה הנטייה בבתי הדין הבין־לאומיים ששפטו האשמות בג'נוסייד הייתה לקבוע שניתן יהיה לגזור כוונת השמדה מדפוס של פעולות, רק אם היא ההסבר היחיד או באופן בולט הסביר ביותר לפעולות אלו.
במקרה של המלחמה של ישראל בעזה, מה שהתרחש היה יוצא דופן למדי: מקבלי ההחלטות הפליגו בהצהרות שהיה קשה שלא לפרש כהצהרות על כוונה להשמיד את העזתים כקבוצה. בכך הם סיפקו את האלמנט הקשה ביותר להוכחה בפשע של ג'נוסייד. כאמור, הייתה זו תוצאה של הלך רוח רחב בישראל שאינו מפתיע לאור זוועות ה־7 באוקטובר, אך באותו זמן היה זה ביטוי של חוסר האחריות המשווע של ממשלת ישראל הנוכחית, שכל מעשיה מתאפיינים בפגיעה חמורה באינטרסים של ישראל בשם האידאולוגיה הימנית הקיצונית שהיא מבטאת וריצוי דעת הקהל הישראלית.
כידוע, נעשה שימוש רב בהצהרות אלו בכתב התביעה של דרום אפריקה נגד ישראל וכן בכל מקרה אחר של האשמת ישראל בביצוע רצח עם בעזה.
איך שלא יכריעו בתי הדין בהאג, תיוותר המלחמה של ישראל בעזה מהותית ותפיסתית מלחמה ג'נוסיידלית, והחיבור ישראל וג'נוסייד יישאר בתודעה הבין־לאומית עוד זמן רב
למרות זאת, בשלביה המוקדמים של המלחמה, רבים וביניהם כותב שורות אלו הסתייגו מהאשמת ישראל בג'נוסייד, מתוך הנחה שההצהרות אינן משקפות את המדיניות שצה"ל מבצע בפועל במלחמה, וזאת אף שהיה ברור מלכתחילה שזוהי בכל מקרה מדיניות פושעת, ושההפצצות המסיביות חסרות ההבחנה וחסימת המזון והסיוע ההומניטרי לרצועה משמעם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
אך לאורך המלחמה עד כה, ישראל מתנהגת כאילו היא נחושה להוכיח את כוונת ההשמדה של עזה והעזתים: מההפצצות הלא־נפסקות שהביאו עד כה לכ־50 אלף מתים בעזה; דרך ההרס השיטתי של בתי החולים ושל כלל התשתיות האזרחיות בעזה ועד ההרעבה ומניעת הסיוע ההומניטרי, שאחראים לפי הערכות שונות ל"תמותה עודפת" – כלומר מוות מרעב, מחלות, פציעות, זיהומים וגורמים אחרים כתוצאה מאי־עמידות של גוף שמוחלש על ידי רעב וצמא, במיוחד בקרב ילדים קטנים, שהיו נמנעים לולא האופן שבו ישראל מנהלת את המלחמה – של עשרות אלפים רבים.
הטיהור האתני באמצעות הפצצות, הרעבה והרס של בתי החולים שמתרחש לאחרונה בצפון עזה, כמו גם הקרימינליזציה של אונר"א – גוף המפתח באספקת הסיוע ההומניטרי ברצועה – היו גולת הכותרת של האופן השיטתי והטוטלי שבו ישראל מחריבה את עזה ואת העזתים כחברה.
המקרה של ישראל בעזה: הסכמה מתגבשת
בחודשים האחרונים במיוחד מסתמן קונצנזוס הולך ומתרחב שמעשיה של ישראל בעזה עולים לכדי רצח עם, אם זה בדו"חות מומחים מטעם האו"ם, אם בכתבי עת מובילים בתחום הג'נוסייד ואם בשיח הבין־לאומי הרחב יותר החורג ממומחים כאלו ואחרים.
סוגיית הרף הגבוה בקביעת ג'נוסייד בבתי הדין הבין־לאומיים נותרת, וקשה לנבא אם בהאג יקבעו שישראל ביצעה ג'נוסייד, מה גם שהלחצים הפוליטיים שכבר מתקיימים על בית הדין צפויים להחמיר עוד יותר תחת ממשל טראמפ. אך רבים מאלו שעוסקים בסוגיית הג'נוסייד ערים זה זמן רב למגבלות ההגדרה המשפטית באמנת האו"ם וכן לרף הגבוה שנטו להציב עד כה בתי המשפט הבין־לאומיים ולהיותו של בית הדין נתון ללחצים פוליטיים אדירים, במיוחד במקרה של ישראל.
גם אם בהאג יכריעו בסופו של דבר שלא הוכחה כוונת השמדה מצד ישראל, אפשר לחזות בוודאות גבוהה שהכרעה זו תיתלה במגבלות בית הדין עצמו ולא במהות העניין. במילים אחרות, איך שלא יכריעו בתי הדין בהאג, תיוותר המלחמה של ישראל בעזה מהותית ותפיסתית מלחמה ג'נוסיידלית, והחיבור ישראל וג'נוסייד יישאר בתודעה הבין־לאומית עוד זמן רב, על כל המשמעויות של עובדה זו לישראל, לישראלים וליהודים בעולם.
ייתכן שישראל הבטיחה במלחמתה בעזה את ההנצחה של "הנכבה" כמושג תיאורטי ואמפירי של הרס טוטלי, שאפילו המונח "ג'נוסייד" אינו כולל
נדמה גם שלמגבלות ההגדרה המשפטית של ג'נוסייד יש השלכה נוספת: עד לאחרונה ציינה "הנכבה" אירוע היסטורי ספציפי – עקירת מרבית הפלסטינים מהשטחים שעליהם השתלט היישוב היהודי במלחמת 1948-1947. אומנם היו כאלו – באופן טבעי בעיקר פלסטינים – שדיברו על הנכבה כתהליך מתמשך של נישול הפלסטינים על ידי ישראל שאינו מוגבל לאירוע היסטורי זה, אך אלה נותרו במיעוט. המלחמה הנוכחית שינתה זאת מהיסוד: אפילו בישראל נעשה לאורך המלחמה שימוש רווח לתיאור מה שמתרחש בעזה כנכבה 2.
אלא ששימוש רווח זה אינו תופס את האופן שבו המונח "נכבה" הולך וצובר משמעויות לא רק מעבר לגירוש אלא מעבר להקשר הישראלי-פלסטיני: הוא יותר ויותר מייצג את ההרס של חברה שלמה בשלל דרכים ולאורך זמן – מגירוש ונישול, דרך כיבוש צבאי ודיכוי ועד להרג המוני באוכלוסייה חסרת מגן, אם באמצעות פצצות ואם באמצעות המתה ברעב ובמחלות. הוא כעת מייצג גם את ההרס של האדמה העצמה, ההחרבה האקולוגית הכמעט מוחלטת שלה.
כמו הקישור ישראל-ג'נוסייד, ייתכן שישראל הבטיחה במלחמתה בעזה את ההנצחה של "הנכבה" כמושג מפתח לא רק בכל דיון על ישראל והפלסטינים אלא כמושג תיאורטי ואמפירי של הרס טוטלי, שאפילו המונח "ג'נוסייד" אינו כולל.
ישנה אירוניה היסטורית ניכרת בכך שהמלחמה שמציינת את שיא הניסיון של מחיקת הפלסטינים והזהות הפלסטינית על ידי ישראל, לא רק הפכה את המאבק הפרו־פלסטיני לאחד המאבקים המוסריים והפוליטיים החשובים של זמננו בתודעה הבין־לאומית, אלא הפכה את החוויה הפלסטינית לחוויה אוניברסלית, ואת מלחמתה של ישראל בעזה לפשע בעל משמעות אוניברסלית.
