חקר השואה והג'נוסייד בצל המלחמה בעזה

ב־13 באוקטובר 2023 פרסם רז סגל, חוקר שואה וג'נוסייד ישראלי המלמד באוניברסיטת סטוקטון בניו ג'רזי, מאמר תחת הכותרת "A Textbook Case of Genocide”, שעורר דיון נרחב ושותף רבות. ההצהרות של בכירים ישראלים על מה שביקשו לעשות בעזה בעקבות זוועות ה־7 באוקטובר, ההפצצות הנרחבות של ישראל בעזה והמצור המוחלט שהוטל על הרצועה, טען סגל, מלמדים שהעזתים נמצאים תחת התקפה ג'נוסיידלית של ממש.

ב־25.10.2023 פרסמה קבוצה של חוקרי שואה וג'נוסייד הצהרה שלפיה הזוועות שביצעו חמאס ופלגים פלסטינים אחרים הן פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וג'נוסייד. בדצמבר הצטרפו עשרות חוקרי שואה וג'נוסייד לקריאה לפעול כדי למנוע ג'נוסייד בעזה. אך חוקרים ומוסדות רבים אחרים בתחום מחקר השואה והג'נוסייד, כגון מוזיאון השואה בוושינגטון, יד ושם או אגודות מרכזיות של חוקרי ג'נוסייד, התכסו בשתיקה אל מול מה שהתרחש בעזה, שלא כמנהגם במקרים דומים אחרים.

בתחילת 2024 כבר החלו חוקרי וחוקרות ג'נוסייד (ביניהם כותב שורות אלה) לפרסם את ניתוחיהם באחד מכתבי העת המרכזיים בתחום לגבי "המשבר בלימודי השואה והג'נוסייד" שנראה כי מתרחש לנוכח ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה.

המתח בין השורשים ההיסטוריים של התפתחות מחקר הג'נוסייד ומה שעלה מתוכו היה גלום בתחום מלכתחילה. הוא בא לידי ביטוי בהפרדה ההולכת וגוברת בין מחקר השואה למחקר הג'נוסייד הכללי

האם השואה היא ההגדרה ההיסטורית שכוננה את מחקר הג'נוסייד?

במאמר שפורסם לאחרונה ב־Jewish Currents, מארי כהן סוקרת משבר זה. שדה המחקר של לימודי הג'נוסייד, היא מזכירה, החל כשמספר גדל והולך של חוקרי שואה החלו להפנות את תשומת ליבם למקרים אחרים של ג'נוסייד. מגמה זו הרחיבה את הידע ואת ההבנה של מקרים אחרים של השמדת קבוצות שהתרחשו בהיסטוריה, ובו בזמן הגבילה את האופן שבו הובן והוחל המושג ג'נוסייד, שכן השואה נותרה "המודל" שדרכו מפרשים אם מקרה מסוים נופל בקטגוריה של ג'נוסייד.

ככל שהאופן שבו התבצעה זוועה המונית כלשהי "הזכיר" יותר את השואה, כך גברו הסיכויים שהיא תוכר כג'נוסייד. מאידך גיסא, ככל שהתרחב מחקר הג'נוסייד חלחלה יותר ויותר ההבנה עד כמה לאורך ההיסטוריה קבוצות אתניות, לאומיות, דתיות ואחרות הושמדו בצורות שונות זו מזו, באופן שערער יותר ויותר את "המודל" של השואה.

אם כן, המתח בין השורשים ההיסטוריים של התפתחות מחקר הג'נוסייד ומה שעלה מתוכו היה גלום בתחום מלכתחילה. הוא בא לידי ביטוי בהפרדה ההולכת וגוברת בין מחקר השואה למחקר הג'נוסייד הכללי יותר (וב"כותרת" שעדיין ניתנת לעיתים קרובות לתחום – "לימודי השואה והג'נוסייד"), וככל שעבר הזמן, הפך בולט יותר.

למעשה מגמה זו, יש להוסיף על דבריה של כהן, ראשיתה כבר בשנים הראשונות לאחר תבוסת גרמניה הנאצית. המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין טבע את המושג "ג'נוסייד" ב־1942 על רקע מלחמת העולם השנייה, מסעות הכיבוש הנאציים באירופה ובמיוחד במזרחה והשמדת היהודים בה (ארבעים ותשעה מבני משפחתו, כולל הוריו, נרצחו בידי הנאצים בפולין).

עבור למקין – שטבע את המושג – לא היה ג'נוסייד אירוע מבודד, מעין התפרצות של הרג המוני, אלא תהליך של הרס של קבוצה

אך יש להיזהר מהייחוס הנפוץ של "הולדתו" של הרעיון של ג'נוסייד – אצל למקין או אצל אחרים – לשואה. למקין החל לעסוק בסוגיה של השמדת קבוצות לפחות עשור קודם לכן על רקע עיסוקו באופן שבו הגדירו הסובייטים קבוצות לאומיות, אתניות ופוליטיות כ"אויבות המהפכה", התעניינותו במקרים כמו רצח הארמנים, ברדיפות קודמות של היהודים וגם על רקע עלייתו של היטלר לשלטון.

באותו זמן, אין ספק שהאופן שבו הפכו הנאצים השמדת קבוצות, ובראשן היהודים, לפרויקט אידאולוגי, מדינתי ואימפריאליסטי, דחף את למקין לנסח ולתאר את הפשע באופן שיטתי יותר, והביא למוכנות גדולה הרבה יותר בקרב הקהילה הבין־לאומית להכיר בפשע זה כפשע ייחודי.

כך או כך, תפיסתו של למקין לגבי האופן שבו ג'נוסייד מתרחש הייתה מורכבת יותר מהדימוי הפופולרי שיש לנו על פשע זה. ראשית, ג'נוסייד לא היה עבור למקין אירוע מבודד, מעין התפרצות של הרג המוני, אלא תהליך של הרס של קבוצה. כפי שכתב:

"באופן כללי, ג'נוסייד משמעו לא בהכרח ההרס המיידי של אומה, חוץ מכאשר הוא מושג על ידי הרג המוני של כל חברי האומה. המונח מכוון לסמן תוכנית מתואמת של פעולות שונות שמטרתן הרס היסודות המהותיים של חיי הקבוצות הלאומיות, מתוך כוונה להשמיד את הקבוצות עצמן. היעדים של תוכנית כזו יהיו פירור המוסדות הפוליטיים והחברתיים, של התרבות, השפה, התחושות הלאומיות, הדת והקיום הכלכלי של קבוצות לאומיות, וההרס של הביטחון האישי, החירות, הבריאות, הכבוד ואפילו החיים של אינדיווידואלים השייכים לקבוצות כאלו. ג'נוסייד מכוון נגד קבוצה לאומית כישות, והפעולות המעורבות [בו] מכוונות נגד אינדיווידואלים לא כיחידים אלא כחברים בקבוצה הלאומית".

מההגדרה הרחבה של למקין – לזו המצומצמת של בעלות הברית

הרס המוסדות הפוליטיים של קבוצה, ההרס הכלכלי שלה, הרס של מוסדותיה ושל יצירתה התרבותית, חיסול מנהיגותה, פירוק המסגרות המשפחתיות, מניעת ילודה ועוד – כל אחד מצעדים אלו מבחינת למקין היה אמצעי של הרס קבוצה. הרג פיזי של חברי הקבוצה, הוא ציין, היה "השלב האחרון והאפקטיבי ביותר של ג'נוסייד". בתיאור דומה, אך שכוון ספציפית למה שביצעו הגרמנים באוכלוסיות הכבושות באירופה, ניתח למקין ג'נוסייד כמתבצע על ידי:

"התקפה מתואמת (synchronized attack) על היבטי החיים השונים של עמים נתונים לשליטה [captive peoples]: בשדה הפוליטי (על ידי הרס מוסדות של ממשל עצמי)…; בשדה החברתי (על ידי שיבוש הלכידות החברתית של האומה והרג או סילוק אלמנטים בה כגון האינטליגנציה, אשר מספקת הנהגה רוחנית…; בשדה התרבותי (על ידי איסור לקיים מוסדות תרבותיים ופעולות תרבותיות… או על ידי הרס שלהם); בשדה הכלכלי…; בשדה הביולוגי (על ידי מדיניות של צמצום האוכלוסייה…); בשדה הקיום הפיזי (על ידי מדיניות הרעבה…); בשדה הדתי…; בשדה המוסר (על ידי ניסיונות לייצר אווירה של השחתה מוסרית…)".

למקין הוסיף שלג'נוסייד יש שני שלבים מרכזיים: "האחד, הרס הדפוס הלאומי של הקבוצה המדוכאת; השני, הכפייה של הדפוס הלאומי של המדכא. כפייה זו בתורה עשויה להיות על האוכלוסייה המדוכאת, אשר מתירים לה להישאר או על הטריטוריה לבדה לאחר סילוק האוכלוסייה והקולוניזציה של האזור בידי בני האומה של המדכא".
מבחינת למקין, אם כן, ג'נוסייד היה קשת רחבה של פעולות שקבוצה או מדינה עשויות לנקוט כלפי קבוצה מובחנת במטרה להרסה כקבוצה – מדיכוי, הדרה, גירוש מאדמתה ואסימילציה כפויה, ועד, אך לא בהכרח תמיד, הרג של חברי הקבוצה.

בהתאם לכך, כשבחן את המציאות ההיסטורית זיהה מקרי ג'נוסייד רבים – כולל כאלו שרבים היו דוחים היום כהרחבה מוגזמת של מה שנופל תחת פשע זה עד כדי ריקון המושג ממשמעותו. לא פחות חשוב מכך – למקין הכיר בכך שהאופן שבו קבוצות מושמדות משתנה היסטורית, ושאין הגדרה חוקית או "אובייקטיבית" שיכולה לתפוס זאת, מעבר לרעיון הבסיסי של ג'נוסייד כמכוון להרס קבוצה ככזו.

המעצמות המנצחות המרכזיות במלחמת העולם ביקשו לוודא שלא יהיה פתח להאשמתן בג'נוסייד על מעשיהן כנגד מיעוטים אתניים, גזעיים ופוליטיים

בנתחו מקרים היסטוריים של ג'נוסייד, בחן אותם למקין מנקודת מבט של איך חוו אותם הקורבנות כהרס של קבוצתם יותר מאשר מתוך הגדרה זו או אחרת. ברוח זו, הוא הפנה את תשומת ליבו להרס של תרבות הקבוצה, להרס הקשרים החברתיים בין חבריה, לטראומה שהסבו לחברי הקבוצה הפעולות שכוונו נגדה וכן להרס היסודות שכוננו את הקבוצה כקבוצה – לא פחות ואף יותר מאשר לאלימות הפיזית שכוונה נגדה.

חלק ניכר מאיך שהבין למקין את המושג ג'נוסייד וניתח אותו נעלם בתהליך הניסוח של אמנת האו"ם למניעה של הפשע השמדת עם ולהענשה בגינו בשנים 1948-1947. כך למשל, כמעט כל הסעיפים של השמדת תרבות הקבוצה שהיו בהגדרות הראשוניות של ג'נוסייד הוסרו בידי נציגי המדינות שהשתתפו בניסוח האמנה. מדינות אלו ברובן ביקשו לשמור על ג'נוסייד כפשע קיצוני במיוחד, דומה ככל האפשר למה שעשו הנאצים, ושונה ככל האפשר ממה שעשו מדינותיהם שלהם.

במיוחד המעצמות המנצחות המרכזיות במלחמת העולם השנייה – ארה"ב, בריטניה וברית המועצות – ביקשו לוודא שלא יהיה פתח להאשמתן בג'נוסייד על מעשיהן כנגד מיעוטים אתניים, גזעיים ופוליטיים, אם היו אלו "אויבי המהפכה" במקרה של ברית המועצות, הילידים האמריקאים והשחורים במקרה של ארה"ב או הנתינים הקולוניאליים במקרה של בריטניה.

המושג ג'נוסייד שהוגדר באמנה היה צר באופן ניכר מזה של למקין, ובמידה רבה הניח את מה שעשו הנאצים – באופן השיטתי ביותר כלפי היהודים אך לא רק כלפי היהודים – כ"מודל" של ג'נוסייד. על פי מודל זה, ג'נוסייד הוא תולדה של כוונה ברורה של מקבלי ההחלטות להשמיד את הקבוצה במלואה או בחלקה ככזו, לרוב מתוך אידאולוגיה גזענית או לאומנית המגדירה את קבוצת הקורבנות כלא־ראויה לחיים מעצם זהותה; עיקרו השמדה פיזית של חברי הקבוצה או של חלקם; וקבוצת הקורבנות היא חפה מפשע לחלוטין.

בעיני רבים מהחוקרים, ג'נוסייד הפך מ"סטייה" נדירה שמשטרים קיצוניים במיוחד מבצעים, לחלק מכונן למדי של הסדר הבין־לאומי ההיסטורי והעכשווי עצמו

שנות ה-90: בחינה מחודשת של היסטוריה קולוניאלית

אך כאמור, ככל שהתגבשו לימודי הג'נוסייד כתחום מחקר, החלו יותר ויותר חוקרים לערער על "מודל" זה לניתוח היסטורי ועכשווי של מקרי ג'נוסייד. שנות התשעים הביאו איתם תהליך כפול בהקשר זה: בעקבות הג'נוסייד ברואנדה ב־1994 והטיהורים האתניים ביוגוסלביה לשעבר לאורך שנות התשעים, נסק העניין בתופעת הג'נוסייד, בניתוחה ובדרכים למניעתה.

זו הייתה הנקודה שבה הפך חקר הג'נוסייד לתחום עצמאי ופורה במיוחד עם מחקרים חדשים היסטוריים והשוואתיים שיוצאים כל העת. במקביל לכך, הלך וגבר העניין במורשת הקולוניאליזם האירופי, ובכלל זה הזוועות שבוצעו במהלכו.

בחלק ממקרים אלו האופן שבו הושמדו קבוצות תאם במידה רבה את ה"מודל" של אירוע ג'נוסיידלי עם כוונה ברורה של מקבלי החלטות להשמיד את הקבוצה ועם טבח מסיבי בחבריה. במקרים רבים אחרים היה מדובר בתהליך ארוך ומורכב הרבה יותר של שילוב בין נישול הקבוצה מאדמתה, שִעבודה, הרס תרבותי, הרג פיזי ומגוון אופנים אחרים של פגיעה חמורה בקבוצה ככזו, כשהמפנה הג'נוסיידלי התרחש לעיתים קרובות בתגובה להתקוממות של הילידים.

במילים אחרות, במקרים רבים היה זה יותר המודל "הלמקיאני" אשר תיאר את אופן ההתרחשות של הג'נוסייד. תובנות אלו רק חיזקו את הביקורת על ההגדרה המשפטית של ג'נוסייד באמנת האו"ם כצרה מדי וכנגועה מדי באינטרסים פוליטיים מכדי להסתמך עליה; וכן את הביקורת על האופן שבו "המודל" של השואה או המקרים המפורסמים יותר של ג'נוסייד מעצבים את התפיסה הפופולרית בדבר משמעותו של ג'נוסייד והאופן שבו הוא מתרחש.

הג'נוסייד מתבצע כחלק מקונפליקט מול הקבוצה שהופכת להיות הקורבן, כתוצאה בין השאר מפעולות אלימות שחברים מקבוצה זו נוקטים, ולעיתים קרובות כתוצאה מחרדות לגבי האיום הקיומי שהיא מהווה

ברוח דומה ועם קשר הדוק לכך, בעוד הדור הראשון של חוקרי הג'נוסייד נטה לראות ג'נוסייד כנוטה להתבצע על ידי משטרים טוטליטריים או סמכותניים המונעים מאידאולוגיות קיצוניות, במיוחד מאז תחילת שנות האלפיים יותר ויותר חוקרי ג'נוסייד החלו להפנות את תשומת ליבם לאופן שבו התבצעו לעיתים קרובות מקרים של זוועות המוניות, חלקם ג'נוסיידים של ממש, על ידי דמוקרטיות ליברליות כגון ארה"ב או בריטניה ואחרות, או נתמכו על ידיהן – אם כנגד עמים ילידיים ואם כחלק מתמיכה במשטרים פרו־מערביים במהלך המלחמה הקרה.

כך למשל, במקרה של השמדה של כ־200 אלף בני המאיה בגואטמלה בראשית שנות השמונים או בטבח חצי מיליון עד מיליון "קומוניסטים" באינדונזיה באמצע שנות השישים, ההשמדה של כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור על ידי אינדונזיה מאמצע שנות השבעים וכיוצא בזה. בעיני רבים מחוקרים אלו, ג'נוסייד הפך מ"סטייה" נדירה שמשטרים קיצוניים במיוחד מבצעים, לחלק מכונן למדי של הסדר הבין־לאומי ההיסטורי והעכשווי עצמו.

המחקר ההשוואתי של ג'נוסייד גם הותיר רק מעט ספק בכך שלרוב ג'נוסייד מתרחש על רקע מלחמה – בין מדינות או מלחמת אזרחים – או קונפליקט אלים דומה, כמו דיכוי של מרד, שבו לרוב ישנה מעורבות לכל הפחות של ארגונים או של קבוצות מקרב הקבוצה שהופכת להיות קורבן של ג'נוסייד.

במילים אחרות, הג'נוסייד מתבצע כחלק מקונפליקט מול הקבוצה שהופכת להיות הקורבן, כתוצאה בין השאר מפעולות אלימות שחברים מקבוצה זו נוקטים, ולעיתים קרובות כתוצאה מחרדות לגבי האיום הקיומי שהיא מהווה ומתוך הצורך בביטחון, ולאו דווקא רק או בעיקר כתוצאה מאידאולוגיות קיצוניות חסרות קשר לאיום של ממש מקבוצת הקורבנות.

ומה עכשיו? מלחמת ה-7 באוקטובר כחרב פיפיות

נקל להבין מתוך פרספקטיבה זו מדוע זוועות ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה יהפכו להיות משבר מתחום לימודי השואה והג'נוסייד. כפי שמנסח זאת ההיסטוריון עמוס גולדברג המצוטט במאמר הנ"ל: "חוקרי שואה שמרנים נוטים לטעון שחמאס ביטא [ב־7 באוקטובר] אנטישמיות המזכירה את זו של הנאצים, בעוד חוקרי ג'נוסייד רבים רואים את ישראל כמבצעת ג'נוסייד, פשע הפשעים הקשור בתודעת כולם לנאצים".

לכך יש להוסיף שעבור חוקרי שואה רבים (ובמידה פחותה גם בקרב חוקרי ג'נוסייד מסוימים) עצם ההאשמה של ישראל בג'נוסייד, במיוחד לאחר זוועות ה־7 באוקטובר, מבטאת אנטישמיות; בעוד עבור חוקרי ג'נוסייד רבים ישראל מבצעת ג'נוסייד ברוח קולוניאלית "קלאסית" – השמדת הילידים בתגובה למעשי מרד, שלעיתים קרובות כללו גם מעשי זוועה כנגד המשטר הקולוניאלי (חלקם יראו רק את הכיבוש הישראלי בשטחים כקולוניאליזם וחלקם את הציונות כולה כתנועה קולוניאליסטית-התיישבותית).

הרוח העולה מהמאמר של מארי כהן ומהדברים של לפחות חלק מהמצוטטים בו היא שמשבר זה בלימודי השואה והג'נוסייד אל מול המלחמה בעזה עשוי להפוך את התחום ואת מושג הג'נוסייד עצמו לחסרי ערך של ממש.

סוגיית הג'נוסייד בעזה אינה "עוד" דיון בשאלת הג'נוסייד בדומה לדיונים בזוועות אחרות; זהו ה-דיון בסוגיה, שתשומת הלב אליה בקרב חוקרי ג'נוסייד וקהלים נרחבים מעבר להם חורגת בהרבה ממקרים אחרים

דומני שלמעשה ההיפך הוא הנכון: הדיון על סוגיית הג'נוסייד בעזה הוא שיא של הפוליטיזציה של המושג – לא במובן השלילי של ריקונו מתוכן או ניצול ציני שלו, אלא במובן שקהלים נרחבים, כולל רבים שלא התעניינו במיוחד במושג או במשמעותו לפני כן, מוצאים בו עוגן חשוב לבטא את עמדתם לגבי חמאס וישראל, לגבי המשמעות של ה־7 באוקטובר ושל המלחמה בעזה, מה שמותר ומה שאסור לעשות בעת מלחמה והאופן שבו הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתחבר להשקפות עולם פוליטיות ומוסריות רחבות יותר.

עצם הדיון הנרחב בסוגיית הג'נוסייד בהקשר של ישראל ועזה מבטיח עניין ציבורי, פוליטי ומוסרי רחב הרבה יותר במשמעות הפשע. בתוך תחום לימודי השואה והג'נוסייד, "המשבר" והמחלוקות שצפים בקשר לישראל ועזה מביאים לחידוד עמדות ומבטיחים עיסוק אינטנסיבי בסוגיה בשנים הקרובות.

לכך יש להוסיף שסוגיית הג'נוסייד בעזה אינה "עוד" דיון בשאלת הג'נוסייד בדומה לדיונים בזוועות אחרות שהתקיימו בעבר או שמתקיימות בימים אלו, למשל בסודאן או בקונגו; זהו ה-דיון בסוגיה, שתשומת הלב אליה בקרב חוקרי ג'נוסייד וקהלים נרחבים מעבר להם חורגת בהרבה ממקרים אחרים.

עבור ישראלים ותומכי ישראל בכלל, עובדה זו מבטאת את האנטישמיות שהסתבר שרק חיכתה להתפרץ שוב במערב ומעבר לו. אך מעבר לכך שתמיד ניתנה לסכסוך הישראלי-פלסטיני תשומת לב הרבה מעבר למרבית הסכסוכים האחרים – אחרי הכול מדובר בארץ הקדושה ליהדות, לנצרות ולאסלאם גם יחד – אפשר לקוות שסקירה זו של ההתפתחויות במחקר הג'נוסייד ושל הקשרן מציעה פרספקטיבה מורכבת יותר: מחקר הג'נוסייד משקף את העניין האקדמי והציבורי הרחב יותר בעשורים האחרונים בתופעות כמו האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי, מאבקים ילידיים וגזענות ומעורבות המערב בביצוע זוועות או בתמיכה בהן.

סביר להניח שבטווח הנראה לעין יוותר הזיהוי בין ישראל לג'נוסייד נפוץ בקרב קהלים נרחבים ברחבי העולם וספציפית במערב

כפי שנכתב גם בסקירה קודמת, לטוב ולרע, בצדק או שלא בצדק, עבור קהלים נרחבים בעולם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל והמלחמה בעזה בפרט משחזרים באופן ייחודי לעומת סכסוכים אחרים את הדינמיקה והדרמה הקולוניאליות שהן חלק בלתי־נפרד מהמורשת שאיתה הם מתמודדים במדינותיהם שלהם כמבצעים או כקורבנות, כלבנים וכלא־לבנים, כאקטיביסטים, חוקרות או פשוט כציבור המבקש להבין את מה שמתרחש ומקבל תשומת לב כה רבה.

בתפיסתם של רבים מהם, כפי שמציין המשפטן הפלסטיני נימר סולטני, המצוטט גם הוא במאמר הנדון כאן, "הסדר החוקי הבין־לאומי שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה כולו מתמוטט בעקבות התמיכה המערבית הבוטה בג'נוסייד שישראל מבצעת. אין לו אמינות עוד. זהו רגע מזעזע שבו זוועות המוניות מורשות להתרחש. אך יהיה זה מעניין לראות מה עולה מהאפר".

במילים אחרות, עבור רבים במערב, בעולם הערבי והמוסלמי ומחוצה להם, הזוועות שישראל מבצעת בעזה, בתמיכת ארה"ב ומרבית מדינות אירופה, הן חוויה מעצבת במידה כזו שישנו העולם שהיה לפני עזה והעולם שאחריו. ניתן לצפות שגם אם בית הדין לצדק בהאג (או בתי הדין, אם יידרש גם בית הדין הפלילי לשאלה זו) יפסוק בסופו של דבר שמלחמתה של ישראל בעזה לא חצתה את הרף לג'נוסייד או שאין ראיות מספיקות לכך, רבים יפרשו קביעה זו כתוצאה של הרף הגבוה מדי שהציבו בתי הדין בכל הקשור לג'נוסייד או כתוצאה של הלחץ על בתי הדין מצד ארה"ב ומדינות תומכות ישראל אחרות ולא כתוצר של מהות המעשים ושל תוצאותיהם.

ככל שניתן להעריך עניינים מסוג זה, סביר להניח שבטווח הנראה לעין יוותר הזיהוי בין ישראל לג'נוסייד נפוץ בקרב קהלים נרחבים ברחבי העולם וספציפית במערב כמו גם במחקר הג'נוסייד עצמו. קשה להעריך מה תהיה המשמעות ומה יהיו ההשלכות של חוויה ושל תודעה זו בטווח הקצר והארוך, אבל אי־אפשר להגזים בחשיבותה לישראלים ולפלסטינים, ליהודים ברחבי העולם וליחסיהם עם ישראל.