אלמלא השתתפותו של ח"כ אימן עודה במסיבת העיתונאים המשותפת של בכיר פת"ח ג'בריל רג'וב ובכיר חמאס צאלח אל־עארורי ב־2 ביולי, ספק אם היו רבים בישראל מבחינים בקיומה. אך אם נביט מעבר למס השפתיים מעורר הפיהוק ששילמו שני המנהיגים לאחדות השורה ולמאבק הלאומי הפלסטיני, נוכל להבחין באירוע הזה בקריאת כיוון מעניינת לעידן שאחרי אבו מאזן.
מסיבת העיתונאים הייתה אירוע נדיר בתקופה שבה נראה היה ששני הארגונים מחויבים להשמדה הדדית יותר מלחזרה למסלול הפיוס. היא הייתה מעין בלון ניסוי. לא בכדי היא התקיימה בדרג של "סגנים" ולא בנוכחות ההנהגה הבכירה – עובדה זו הובלטה בחזרה המתמדת של שני האישים על שדבריהם נאמרים על דעתם של אבו מאזן (מחמוד עבאס) ושל אבו אל־עבד (אסמאעיל הניה).
מצד פת"ח העביר האירוע מסר מבלבל. מסיבת העיתונאים התכנסה על רקע הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל בתחילת יוני, אך גם על רקע פרסום הנכונות של אש"ף לשוב לשולחן המשא ומתן עם ישראל מהמקום שבו הופסקו הדיונים עם נתניהו בשנת 2014, לרבות נכונות לחילופי שטחים מוגבלים. נראה כי מחמוד עבאס מנסה על ישראל את שיטת המקל והגזר, ובוחן מי מהשניים יפיק תועלת רבה יותר.
במסיבת העיתונאים הזכיר רג'וב בבוטות את נתניהו וכינה אותו פשיסט. "אל תגידו לי שנתניהו הוא מנהיג נבחר. גם היטלר נבחר. גם מוסוליני נבחר", אמר רג'וב. הוא קרא לשומעיו לשים בצד את הנאמנויות המפלגתיות ולהתמקד במטרה הלאומית, אך סירב לפרט את מאפייניו של המאבק העממי שהוא תומך בו. הוא שיבח את סירובן של מדינות ערב ושל המדינות האסלאמיות לתמוך ביוזמת טראמפ, וקרא להן לתמוך גם במאמצי האחדות של פת"ח וחמאס.
עארורי, שדיבר בשיחת וידיאו ממקום מושבו בביירות, התריע כי תוכנית הסיפוח הישראלית – גם אם תכלול בתחילה רק סיפוח חלקי של הגדה – תוביל בהכרח לצעדי סיפוח נוספים בעתיד, ואלו יהפכו חיש מהר לטיפול ב"בעיה הדמוגרפית" בגדה המערבית, כלומר, יובילו לטרנספר של אוכלוסייה פלסטינית בכפייה או באמצעות תמריצים כלכליים.
מעניינת יותר הייתה הסכנה השנייה שעארורי התריע עליה, והיא קריסת המהלך המדיני והאפשרות להקים מדינה פלסטינית בגבולות 1967. עארורי הזכיר כי חמאס קיבלה את פתרון שתי המדינות כ"מתווה מינימלי מוסכם", והאיץ בשומעיו לנקוט צעדי מחאה נרחבים כדי לסכל את תוכנית טראמפ.
"אנחנו נמצאים ברגע המסוכן ביותר בתולדות המאבק שלנו", אמר עארורי, והשווה אותו ליום ביקורו של שרון בהר הבית בספטמבר 2000, אירוע שהצית את האינתיפאדה השנייה. הוא הזכיר את מחיר הדמים הכבד ששילמה החברה הפלסטינית באינתיפאדה, אך גם את התמורה המדינית שבאה בעקבותיה: הנסיגה החד־צדדית של שרון מרצועת עזה ומצפון הגדה המערבית. במסר שכמוהו השמיעו בעבר מנהיגי חמאס, ביקש עארורי מהציבור ש"לא להמתין להוראות מפורטות" מההנהגה; קריאה מרומזת לפעולות בודדים מהסוג שראינו בתקופה האחרונה.
קשה לקבוע כרגע אם מסיבת העיתונאים הידידותית היא מפנה ביחסי פת"ח–חמאס לנוכח המשבר הפוליטי העמוק שבו שקועים הפלסטינים, או בלון תקשורתי שכמוהו ראינו לא פעם בשנים האחרונות. כמו העיתונאים באולם, גם חבר הלשכה המדינית של חמאס חוסאם בדראן הזכיר את הספקנות המקננת בחברה הפלסטינית. "אנו יודעים כי לעמנו הפלסטיני ספקות רבים בעניין יישום הפיוס. מסיבת העיתונאים המשותפת לפת"ח וחמאס מצריכה צעדים נוספים", אמר בדראן, מי שאמון על הקשר של תנועתו עם הפלגים הפלסטינים האחרים, בריאיון שהתפרסם באתר חמאס. "אנחנו נחושים הפעם שלא לקפוץ באוויר אלא לממש צעדים הדרגתיים. אנו שואפים לבנות אמון עם עמנו בשטח, בין בגדה המערבית בין ברצועת עזה".
כעת מוטלת חובת ההוכחה על המנהיגים בכל אחת משתי הטריטוריות הפלסטיניות: האם יפסיקו לזמן את פעילי המפלגה היריבה לחקירות? האם יפסיקו עם מעצרי ההטרדה? מה שברור הוא שג'בריל רג'וב מסתמן כמועמד הבולט של אבו מאזן ליום שאחרי פרישתו; וכך גם עארורי, שתפס את מעמד הבכורה כסגנו של הניה, והשאיר מאחור בכירים אחרים, כמו מוסא אבו מרזוק ויחיא סנואר.
