היום שאחרי (ו)חמאס: אפשרויות לעתיד אחר?

כזכור, עוד ביומה השני של המלחמה, הבטיחה ממשלת ישראל "לחסל את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס". במוחם של רוב הישראלים נחקקה סיסמה קצרה יותר של מטרת המלחמה – חיסול חמאס (לצד מטרה נוספת – שחרור החטופים). משמעותו של "חיסול" חמאס באמצעים צבאיים גרידא כמובן איננה ברורה מאליה – האם מדובר בחיסול כל חיילי חמאס? בחיסולה של ההנהגה? בכניעה ללא תנאי של הארגון? רבים לאורך הדרך תהו אם הדבר אפשרי אפילו עקרונית, ואם כן – האם ניתן לבצע אותו בתנאים הפוליטיים והגאופוליטיים הנוכחיים. בעוד הקו השלטוני הרשמי המשיך לדבר על "חיסול חמאס" (ולאחר מכן על "ניצחון מוחלט"), המלחמה ההרסנית והמתמשכת שישראל מנהלת ברצועה מדגישה את החשיבות של שאלה זו – מתי, אם בכלל, תוכל ישראל להכריז שחיסלה את חמאס ולסיים את המלחמה בתנאיה שלה?

מן הצד השני, עולה השאלה מהו עתידו של חמאס. רבים בטוחים שמשהו יהיה צריך להשתנות – ישראל, וכנראה גם הקהילה הבין־לאומית, יתקשו להסכין עם מצב שבו הכול חוזר לקדמותו, כלומר מצב שבו חמאס חוזר להיות ישות ריבונית בעזה. אם כן, מה צופן העתיד לארגון? האם אכן מדובר ב"חיסול" מוחלט או חלקי? האם ראשיו המקומיים ייאלצו לגלות מעזה, או אפילו הנהגת החוץ שלו תיאלץ לגלות ממקום מושבה בקטר? האם יהפוך הארגון למחתרת רצחנית, המסכלת כל אפשרות לשליטה ברצועת עזה המדממת? או שבכלל ישתלב באיזה הסדר פוליטי במסגרת פלסטינית רחבה יותר?

איבראהים חמיידי: הסדר הקודם לא יחזור

גיליון מיוחד של אל־מג'לה, מגזין ערבי בבעלות סעודית, היוצא לאור בלונדון, מבקש לעסוק בשאלות האלו בדיוק. במאמר הפותח בכותרת "חמאס אחרי עזה – התנועה אחרי המלחמה לא תישאר כשהייתה", איבראהים חמיידי, העורך הראשי של כתב העת, מבקש לפרוש בפני הקורא את השאלות והאופציות השונות.

חמיידי יוצא מנקודת הנחה ש"הכול ישתנה" – חמאס לא תישאר כשהייתה, אך גם ישראל ואולי גם המזרח התיכון כולו – אף לא אחד מן הצדדים יקבע לבדו את המפה החדשה. אף לא אחד, חמיידי מטעים, מעוניין לחזור ל־6.10 ב"יום שאחרי". חמיידי מבקש להשוות בין המקרה של חמאס לבין מקרה דומה אך שונה: ראשי הפתח הוגלו מביירות הנצורה ב־1982 זמן קצר לאחר שערפאת הבטיח שיילחם במשך שישה חודשים. האם ראשי החמאס יגלו כמו ראשי הפתח? אך ערפאת, שברח ללבנון מירדן ב־1970, היה אורח בשתי ארצות אלו. ואילו חמאס הוא בשר מבשרה של עזה – חמאס נלחם בפועל כבר יותר משישה חודשים מלחמה הרסנית המביאה הרס וסבל לתושבי עזה כולם.

כנגד תסריטים שכאלו עומד תסריט אחר, שעולה בקנה אחד עם האינטרסים האיראניים – מלחמת התשה אינסופית בעזה, כפי שמתרחש בשאר הזירות האיראניות, שבה חמאס תהפוך למעין מיליציה מקומית… המשך מלחמת ההתשה הזו, חמיידי מדגיש, איננו אינטרס פלסטיני – אלא איראני-אזורי

בריחתו של ערפאת, חמיידי מזכיר, הייתה מסימניה של שקיעת כוחם של הסובייטים, ואילו העקשנות של חמאס מסמנת את התרחבות ההשפעה האיראנית באזור. למרות זאת, יש הסבורים שבקרוב נראה את יחיא סינוואר ואת מוחמד א־דיף על סירות ואת איסמאעיל הנייה וחבריו קונים כרטיס חד־כיווני מקטר. ראשי חמאס בחוץ לפחות כבר היו במצב שבו עברו בין בירה ערבית למשנה, ממש כמו ערפאת בין 1982 להסכמי אוסלו.

לצד סנריו זה של יציאה מכובדת, ישנם תסריטים רבים נוספים. היו שהציעו למשל שחמאס יצטרף אל מסגרת אש"ף ויתפרק מנשקו – הרי גם ערפאת עזב את דרך המאבק המזוין והכיר בישראל בקווי 67'. יש המציעים לפרוס כוחות ערביים שישלטו ברצועה במסגרת פתרון אזורי כולל – כפי שירשו "כוחות ההרתעה הערביים" את ערפאת בביירות בהתחלה עד שהוחלפו למעשה בצבא הסורי.

אבל כנגד תסריטים שכאלו עומד תסריט אחר, שעולה בקנה אחד עם האינטרסים האיראניים – מלחמת התשה אינסופית בעזה, כפי שמתרחש בשאר הזירות האיראניות (סוריה, תימן, עיראק, לבנון), שבה חמאס תהפוך למעין מיליציה מקומית, כמו חזבאללה, החות'ים או ה"גיוס העממי" בעיראק – בעלת נשק, שליטה בשטח, אך ללא אחריות ריבונית כלל; שתוכל להתנגד לכל החלטה שהיא, אך לא תישא באחריות ולא תיתן דין וחשבון. המשך מלחמת ההתשה הזו, חמיידי מדגיש, איננו אינטרס פלסטיני – אלא איראני-אזורי.

לפי גישה זו, חמאס כך יוכל להחזיק לנצח, מפני שכל עוד ימשיך הכיבוש, ימשיך חמאס. חמאס רק מגלם את הרעיון של התנגדות אלימה ובלתי־מתפשרת לכיבוש – הסבל בעזה ימשיך לגייס אנשים לשורותיו, וגם אם הוא ייעלם, יצמח במקומו ראש הידרה אחר של התנגדות, הניזון מן הסבל של העזתים. מנגד, ישנם הסוברים שדווקא ניתן להביס רעיונות – כמובן, לא להשמידם לחלוטין, אלא להפוך אותם לשוליים ובלתי־משפיעים, כמו האידאולוגיה הנאצית, אל־קאעידה או דאעש. עם זאת כמובן, היו רעיונות שהיו קשים בהרבה להבסה – כמו האחים המוסלמים, שעמדו בפני רדיפות נרחבות. חמיידי סבור שעתידו של חמאס תלוי בשני אנשים – המנהיג העליון עלי ח'מינאי מצד אחד, ובנימין נתניהו, המתעקש להמשיך את המלחמה מסיבותיו שלו.

חמאס הייתה יכולה להפוך את עזה ל"מדינה פלסטינית למופת". במקום זאת, היא בחרה במטרה לא־ריאלית מבחינה צבאית, שלא היה לה מנדט מהעם והייתה נגד האינטרס שלו

מאג'ד כיאלי: העזתים לא רוצים לחיות בבסיס של התנגדות

מאג'ד כיאלי, חוקר ועיתונאי פלסטיני, במאמר הראשון בסדרה, בוחן את אפשרות הפיכתה של חמאס לארגון על פי דגם חזבאללה. כיאלי מדגיש שמדובר באירוע מכונן בהיסטוריה של ישראל ושל התנועה הלאומית הפלסטינית, לפחות כמו שתי המלחמות המכוננות 1948 ו־1967, או כמו האינתיפאדות והאירועים שהן הביאו בעקבותיהן. בעיקר, הוא מדגיש שהאינתיפאדה השנייה היא זו שהולידה את חמאס כפי שהוא היום – כתחליף לאש"ף, שהפך מתנועת שחרור לרשות. כידוע, חמאס אף ניצחה בבחירות היחידות עד כה ברשות בשנת 2006, אבל מכיוון שבפועל רוכז הכוח ברשות בידי הנשיא ערפאת, הביא הדבר לפיצוץ בלתי־נמנע, שהביא למצב שהתקיים לפני ה־7 באוקטובר, שבו חמאס שולטת כמעין רשות נפרדת ברצועת עזה.

כיאלי מוסיף שהבעיה המרכזית של חמאס הייתה שהיא ניסתה לכפות את האידאולוגיה שלה באופן בלתי־דמוקרטי על אנשי עזה, מה שהוביל לנפילה בפופולריות שלה ולתפיסתה כתנועה אסלאמית ולא כתנועת שחרור לאומית. חמאס התנודדה בין שתי האופציות האלה, אך גם בין שתי אופציות אחרות – היותה תנועת שחרור והיותה רשות השולטת בשטח. חמאס אם כן הייתה רשות כושלת, לא־פופולרית ורודנית, מה שגרם לחוסר אמון ביכולתה, כתנועה אסלאמית, להפוך דמוקרטית. בדיעבד, הייתה חמאס יכולה להישאר להישאר תנועת התנגדות וללחוץ על השלטון מבחוץ, ולא לתפוס את השלטון בכוח – מה גם שהעובדה שלא הכירה בהסכם אוסלו גרמה לה להיתפס כבלתי־לגיטימית בזירה הבין־לאומית.

אבל חמאס גם נכשלה כשלטון בבעיה המרכזית שעמדה בפניה – ניהול רצועת עזה, אזור צפוף ועני במשאבים. לא רק שחמאס לא עשתה הרבה כדי לפתור את בעיות הרצועה – היא למעשה נהגה בה כ"בסיס אם לשחרור פלסטין", מה שכידוע גרר סבל וסבבי מלחמה חוזרים ונשנים על התושבים. חמאס הייתה יכולה להפוך את עזה ל"מדינה פלסטינית למופת". במקום זאת, היא בחרה במטרה לא־ריאלית מבחינה צבאית, שלא היה לה מנדט מהעם והייתה נגד האינטרס שלו.

גם במלחמה הנוכחית, למרות ה"הישג" הצבאי הראשוני, לא הצליחה (ולא ממש ניסתה) חמאס להגן על התושבים. לפי כיאלי, על אף שחמאס מצליחה להמשיך להילחם, נראה שהיא לא באמת התכוננה למלחמה – לא מבחינת הכנת העם אליה ולא מבחינת מטרותיה. שוב, חמאס הייתה יכולה לנהל פעולות התנגדות מוגבלות של פגע וברח, לתקוף בנקודות חולשה ולפגוע באויב באופן שיקשה עליו להשתמש בצבא כנגדה. במקום זאת, ניהלה חמאס "התנגדות" בטקטיקות של מלחמה – לאסונם של הפלסטינים בעזה.

כאמור, חמאס לא בחרה בכל האופציות האלו – וכעת מאוחר מדי. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לדעתו של כיאלי, מטרתה האמיתית של ישראל היא להטיל אימה על הפלסטינים ולבסס את שלטונה של ישראל בכל השטח בין הים לנהר, להפוך את עזה לבלתי־ראויה למחיה ולגרום להגירה מסיבית של פלסטינים ממנה. מה חמאס יכול לעשות מול זאת, בהינתן שהוא אינו יכול להביס את ישראל צבאית או להגן על עמו? חמאס יתקשה לכפות את תנאיו לסיום המלחמה, מה גם שהתברר שה"קלף" של החטופים הישראלים חלש מן המצופה.

הפיכת חמאס ל"חזבאללה הפלסטיני" יאפשר לתנועה להתפרק מאחריות, אך יעניק לה כוח וטו מעשי על החלטות פוליטיות. לדעתו של כיאלי, גם אם פעם הייתה זו אפשרות, כעת מדובר באי־סבירות קיצונית

גם איראן מהססת להיכנס למלחמה עם ישראל או עם ארה"ב. הרצועה עצמה לא תשוב להיות מה שהייתה – ייקח עשורים רבים ומשאבים עצומים לצורך שיקומה. כיאלי מציב כמה תסריטים אפשריים – הראשון דומה לזה שהציע חמיידי, והוא "נסיגה מכובדת" על פי דגם אש"ף בשנת 1970 ו־1982. עם זאת, כיאלי מטיל ספק אם חמאס תסכים לכך בלי תנאים מסוימים ש"ישאירו אותה בחיים" כאופציה פוליטית. אופציה שנייה היא כניסה לאש"ף, התפרקות מנשק והסכמה למדינה פלסטינית בקווי 1967. פתרון כזה הוא אינטרס של הפלסטינים ושל התנועה, לדעת כיאלי, אך עלול לעורר התנגדות בין־לאומית וגם התנגדות של הנהגת אש"ף, שתציב תנאים שימנעו מחמאס את האפשרות להגיע לשלטון בתוך הרשות.

תסריט שלישי אפשרי הוא שליטה של כוח ערבי או בין־לאומי ברצועה – פתרון שהחלו לדון בו. תסריט רביעי הוא התסריט שהעניק את הכותרת למאמר – הפיכת חמאס ל"חזבאללה הפלסטיני". ישנם קולות בתוך התנועה המובילים לפתרון זה. כאמור, הוא יאפשר לתנועה להתפרק מאחריות אך יעניק לה כוח וטו מעשי על החלטות פוליטיות. לדעתו של כיאלי, גם אם פעם הייתה זו אפשרות, כעת מדובר באי־סבירות קיצונית, אם בכלל – רוב הפלסטינים בעזה לא יקבלו זאת. אלו האחרונים צריכים לשקם את חייהם, ואינם מעוניינים להמשיך להיות בסיס של התנגדות.

הסנריו האחרון הוא להמשיך להילחם עד הכדור האחרון – לדעתו של כיאלי מדובר בפתרון התאבדותי בגלל העדיפות המטריאלית של ישראל והתמיכה העולמית בה. מן הסתם, כיאלי חותם, לישראל יש פתרונות אחרים – שליטה צבאית בעזה, התנחלות בה, שלטון אזרחי של ישראל או של בעלת ברית, המשך הפרדת עזה מהגדה ואף טיהור אתני. לדעתו הבחירה קשה – ויש לבחור באפשרות שתקטין את הסבל של הפלסטינים ב"נכבה החדשה" שאירעה להם, כלשונו.

מאג'ד אבראהים: מנהיגי חמאס פניהם לגלות – השאלה לאן

מאמרו של העיתונאי הפלסטיני מאג'ד אבראהים, שפורסם באתר של רשת התקשורת הקטרית אל־ג'זירה, עוסק גם הוא באפשרות יציאת מנהיגי חמאס מהרצועה. אבראהים מציין שכבר פשטו שמועות שקטר ביקשה מראשי חמאס לעוזבה בעקבות לחץ אמריקאי – שמועות שהאחרונים התאמצו להכחיש, ושאבראהים מייחס לפוליטיקה פנימית של נתניהו. למרות זאת, אבראהים מכיר בכך שהמצב לא ישוב להיות כשהיה – לאחר המתקפה של השבעה באוקטובר, ישראל כבר אינה יכולה להסכין עם הדו־קיום השברירי ששרר עם החמאס לפני כן. כעת זהו משחק סכום אפס שבו ישראל נלחמת בחמאס לא רק בעזה אלא בגדה המערבית, שם היא עוצרת אנשי חמאס באלפיהם, ומאיימת להתנקש בחיי אנשיו המצויים בחו"ל.

אך מה לגבי העתיד? אנשי חמאס כבר ביקרו בטורקיה והתקבלו על ידי ארדואן במילים חמות – אך האפשרות הטורקית מסוכנת מפני שארדואן עשוי להפסיד בבחירות. איראן יציבה יותר – אך חמאס חושש לאבד את בסיס התמיכה הסוני שלו, שבו השותפות עם איראן איננה פופולרית

היסטורית, אנשי חמאס עברו בין בירות ערביות עד שהתיישבו בקטר, שקיבלה אותם לבקשת ארה"ב – זו האחרונה חששה שיתיישבו באיראן במקום. לאחר זמן העביר החמאס את כובד משקלו לסוריה וללבנון – אך נאלץ לשוב בעקבות מלחמת האזרחים. מאז, אנשי חמאס נמצאים בקטר, בלבנון ובטורקיה, ויש לו נציגויות בלבנון, באלגי'ריה ובסעודיה – החמאס הוא דיאספורי כמו הפלסטינים עצמם. כרגע, נראה שבגלל התיווך הקטרי יש לישראל אינטרס מובהק שראשי החמאס יישארו שם, וארה"ב לא תתיר לישראל להתנקש בהם בעודם שוהים שם.

אך מה לגבי העתיד? אנשי חמאס כבר ביקרו בטורקיה והתקבלו על ידי ארדואן במילים חמות – אך האפשרות הטורקית מסוכנת מפני שארדואן עשוי להפסיד בבחירות. איראן יציבה יותר – אך חמאס חושש לאבד את בסיס התמיכה הסוני שלו, שבו השותפות עם איראן איננה פופולרית. חמאס גם נדרש להרחיק את עצמו מהטענה שמתקפתו שירתה אינטרסים איראניים. אפשרות נוספת היא סוריה – אך גם שם ההנהגה לא הייתה מרוצה בעבר מנוכחות הארגון. לבנון תמשיך להיות בסיס חשוב – אך הוא גם מסוכן ביטחונית (כפי שגורלו של סאלח אל־עארורי שישראל התנקשה בו מלמד) וגם קרוב מדי להשפעה האיראנית.

לסיכום, אבראהים מביע את ביטחונו בכך שחמאס וההתנגדות הפלסטינית ישרדו את המתקפה של ישראל, ואף יביסו אותה בסופו של דבר.

אסעד גאנם: כל עוד יש כיבוש, יהיה חמאס

המאמר הבא בסדרת המאמרים של אל־מג'לה – של אסעד גאנם, מומחה לפוליטיקה השוואתית מאוניברסיטת חיפה, מבקש לטעון שחמאס תישאר קיימת באופן הכרחי כל עוד המלחמה מתנהלת. גאנם מצביע על כך שחמאס שרד דיכוי מתמשך וכפול – הן מצד ישראל והן מצד הרשות הפלסטינית, ששיתפה פעולה עם ישראל בניסיון לדכא אותו על ידי מעצרים.

גאנם מזכיר לנו את ההיסטוריה של חמאס – משלוחה של האחים המוסלמים, דרך ההשתתפות בבחירות לרשות, כולל הכרה ממשית במסגרת של אוסלו ועד השלטון בעזה – אז למעשה "שיתף פעולה" עם ישראל, שגורמים בה ראו בו "נכס" כדי למנוע מדינה פלסטינית. גאנם מכיר בכך שההסדר הפרגמטי עם חמאס כבר איננו אפשרי לאחר המתקפה מצד אחד, ושהתגובה הישראלית הרסנית מצד שני. לדעתו של גאנם, תגובה זו גרמה דווקא לעליית הפופולריות של חמאס, והוא מצטט סקרים שלפיהם הפופולריות של חמאס עלתה בחודשים שלאחר תחילת המלחמה, בניגוד לפופולריות של פתח שהתרסקה. כלומר אם תתקיימנה בחירות, חמאס עשוי לזכות בהן – בייחוד אם ישיג שחרור של אסירים באמצעות עסקת שבויים.

אבל חמאס לא רק הרוויח – התוצאות ההרסניות של המלחמה רק מחריפות את התובנה שחמאס לא היה מסוגל לנהל את הרצועה גם לפני כן, להכינה למלחמה או להגן על תושביה. העתיד הפוליטי והמדיני של חמאס, להבדיל ממעמדה הפופולרי, תלוי בכוחות פוליטיים בכל הרמות. למרות זאת, גאנם סבור כי הכיבוש מבטיח את קיומה של חמאס – או של תנועה דומה שתירש את מקומה בפוליטיקה הפלסטינית. בפועל, חמאס מייצגת חלק גדול וחשוב מן העם הפלסטיני, ועל כן כל הסדר עתידי לא יוכל להתעלם ממנה ומקיומה.

רית' אל-עומרי: חיסול חמאס אפשרי

מאמרו של רית' אל־עומרי, עמית מחקר במכון וושינגטון למדיניות, האחרון בסדרה, מציג עמדה הפוכה – ניתן גם ניתן "לחסל את חמאס". לדעתו של אל־עומרי, הטענה נגד חיסול חמאס מתמצה במחשבה שלא ניתן לנצח אידאולוגיות בכוח הזרוע – ובטענת ההמשך שהכוח המופעל כנגד הפלסטינים יבטיח הקצנה ורצון להתגייס לחמאס בעזה. לדעתו, שתי הטענות שגויות – מובן שלא ניתן "להשמיד רעיון" בכוח צבאי, אך אפשר לשלול ממייצגי רעיון זה כוח מבצעי וצבעי וכך לדחוק את האידאולוגיה לשוליים. הטענה השנייה שגויה מפני שהיא מבטלת את הסוכנות האנושית ואת היכולת של בני אדם לפעול ולבחור באופן שאיננו נקבע על ידי לחצים חיצוניים – אך גם מתעלמת ממקרים היסטוריים שבהם הפעלת כוח צבאי הביאה דווקא לתוצאות חיוביות.

אל־עומרי מדגיש שנדיר שתנועות אידאולוגיות כמו חמאס נעלמות לחלוטין – גם תנועת האחים המוסלמים עדיין קיימת למרות דיכוי ממשלתי ארוך שנים. למרות זאת, כוח צבאי עשוי להפוך תנועות אלו למקור הפרעה שולי – שהרי מה שהופך את חמאס לכוח חשוב איננה רק האידאולוגיה אלא היכולת להוציא אותה לפועל באמצעות אלימות.

גם הכוח הפוליטי של חמאס התבסס על אלימות מתמדת – כך בשנות התשעים עברה חמאס משפל לפופולריות שיא על ידי שימוש אסטרטגי באלימות שהצליחה להביא להרס האופציה המדינית לשלום, מה שהציב את התנועה כאלטרנטיבה פוליטית והפך אותה לפופולרית. האלימות הייתה ונותרה מקור הכוח והאסטרטגיה של התנועה. לכן, אל־עומרי מדגיש, כל ניסיון "לתרבת" את חמאס ולהפוך אותה למתונה דרך תמריצים פוליטיים או כלכליים נידון לכישלון מניה וביה. כל ההישגים של חמאס נבעו מאלימות, ומבחינתה גם ה־7.10 מאשש עיקרון זה. לכן, כל עוד חמאס מחזיקה בכוח צבאי, היא תשתמש בו ותהווה סכנה קיומית.

אל־עומרי אינו מתכחש למחיר הכבד של הכוח הצבאי – גם מבחינת המחיר הפוליטי שישראל משלמת בעולם וגם מבחינת הסבל שנגרם לתושבי עזה והעובדה שאלו יאשימו את ישראל בכך לשנים קדימה בלי להתחשב בסיבות הפעולה של ישראל. זאת על אף שלפחות חלק מן הפעולות של ישראל לדעתו מוצדקות בגלל אופי המלחמה שהיא מנהלת כנגד אויב המתבצר בתוך אוכלוסייה אזרחית בשטח בנוי והלגיטימיות של המטרה הישראלית הכללית – למנוע מחמאס את האפשרות לבצע 7.10 שני. לדעתו, מי שסבור שהישראלים והפלסטינים יוכלו לחיות ביחד לאחר האירועים הנוכחיים שוגה באשליות. פתרון שתי המדינות יהיה צריך להיות מבוסס, אם כן, על הפרדה ולא על שיתוף פעולה. למרות זאת, הוא מדגיש, נראה שאף לא אחד ממש רוצה שיהיה 7.10 שני, לפחות כרגע – אפילו חמאס מודע שיתקשה לגייס לכך תמיכה מקרב תושבי עזה ההלומים וההמומים.

נדרשת פעולה אינטנסיבית ומשותפת של הרשות, ישראל, מדינות ערב והקהילה הבין־לאומית. לדעת אל־עומרי, זוהי משימה קשה העשויה להיכשל – אך בלי לנטרל את חמאס היא תיכשל בוודאות

"אמת מקובלת" נוספת שאל־עומרי מבקש לסתור היא הטענה שכוח צבאי אינו יכול ליצור יציבות קבועה. כנגד זאת, הוא טוען שבמציאות, ובייחוד במציאות פוליטית נפיצה שכזו, אין דבר קבוע. תחת זאת, מה שניצחון על חמאס יכול לספק הוא משאב מכריע – זמן. הזמן הוא בעל חשיבות עליונה מפני שכדי להגיע לכל מטרה – מדינית, אזרחית, פוליטית, כלכלית – נדרש זמן. השאלה היא לא רק כיצד יש לבצע את ההתערבות הצבאית, אלא כיצד לנצל את הזמן שהיא יכולה לספק.

אל־עומרי מבקש לטעון שישנם שני דגמים מרכזיים לתוצאות של מלחמה – הראשון מתבסס על מודלים כמו עיראק או על שלבים קודמים בסכסוך, אז הביאה מלחמה להקצנה ולעימותים נוספים. לעומת זאת, ישנו מודל אחר, המתבסס על מקרים כמו גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה ומלחמות כמו קוריאה הדרומית (מלחמת קוריאה), וייטנאם ורואנדה (שם הובילה התערבות צבאית להפסקת הג'נוסייד). מודלים אלו מראים שאפשר להתגבר על מאבקים ולייצר יציבות. מובן לדעתו שיש חסרונות גם במודלים אלו ואין מודל היסטורי מושלם.

האם אפשר לדמיין מציאות שבה מתקדמים מעבר לחמאס? לדעתו של אל־עומרי, תמיד תהיה תנועה בדמות חמאס בפוליטיקה הפלסטינית, במובן זה שתמיד תהיה תנועה אסלאמית במערכת פוליטית ערבית. באף מדינה ערבית לא צלח הניסיון לעקור את תנועת האחים המוסלמים. גם קיצוניים אלימים נמצאים בכל חברה, ונדרשת פעולה ביטחונית ומודיעינית, ולעיתים אף צבאית, כדי לדכאם. במובן זה, לא ניתן להשמיד את חמאס.

אבל המטרה היא לא השמדה גמורה, אלא הפיכת חמאס לתופעה שולית, שאין לה השפעה פוליטית וביטחונית מכרעת. כדי להשיג מטרה זו, הוא מדגיש, יש לייצר אלטרנטיבה ראויה לחמאס. לכך נדרשים שלושה תנאים – 1. פעילות ביטחונית מתמדת, גם לאחר המלחמה, כדי למנוע מחמאס לחזור ולהתארגן. כדי להיות משמעותית, חמאס אינה צריכה את כל הכוח שהיה לה לפני המלחמה, אלא רק מספיק כוח כדי לאפשר לה להכשיל את מאמצי השיקום; 2. השקעה מסיבית בשיקום, הנדרשת כדי לגייס את האמון של האוכלוסייה ולתת תקווה לשינוי; 3. הרשות הפלסטינית צריכה להתחדש.

כרגע, רוב הפלסטינים רואים ברשות גוף בלתי־לגיטימי, ואם כך יישאר המצב תוכל חמאס להציג את עצמה כאלטרנטיבה. גם אם מדינה פלסטינית היא בלתי־אפשרית כרגע, הרשות צריכה להוכיח שהיא הדרך של העם הפלסטיני למדינה עצמאית בעתיד. לצורך מטרות אלו, נדרשת פעולה אינטנסיבית ומשותפת של הרשות, ישראל, מדינות ערב והקהילה הבין־לאומית. לדעת אל־עומרי, זוהי משימה קשה העשויה להיכשל – אך בלי לנטרל את חמאס היא תיכשל בוודאות.

באזורים שמהם נסוג צה"ל, גופים אזרחיים של חמאס פעילים, מפעילים שווקים, מפקחים על מחירים, ואף קובעים את אופי חלוקת הסיוע. גופים אלו גם עובדים יותר ויותר עם גופי הסיוע הבין־לאומי ברצועה

טארק חמוד: איך נאחז חמאס בכוח שנותר לו

אך מה חמאס עושה כעת כדי להתכונן ליום שאחרי? בכך עוסק מאמרו של טארק חמוד, אקדמאי המתמחה בסכסוך הישראלי-פלסטיני באל־ג'זירה. חמוד מציב את השאלה הפשוטה – האם תצליח ישראל "לחסל את חמאס"? חמוד מדגיש שחמאס פועל בכל האמצעים כדי לשמור על שלטונו, ושרוב הפעילות המדינית הנוגעת למלחמה היא מו"מ עם לא אחרת מאשר חמאס – מה שבעצם עונה על השאלה.

חמאס עושה מאמצים כדי לשמר את שלטונה ברמה הצבאית, האדמיניסטרטיבית והפוליטית. צבאית, טילי הנ"ט של חמאס מונעים מצה"ל להישאר זמן רב מדי בשטחים שכבש – חמאס התכונן בדיוק לתסריט של פלישה לערי הרצועה.

מבחינה אדמיניסטרטיבית, חמאס עושה מאמצים עליונים להראות נוכחות – בעיקר דרך המשטרה האזרחית שלה, המנהלת את חלוקת הסיוע, על אף שהם חשופים למתקפות צה"ל. גם סקטור הבריאות מתופעל עדיין על ידי חמאס. חמאס מסכל באלימות ניסיונות להעסיק בעזה נציגים של הרשות. באזורים שמהם נסוג צה"ל, גופים אזרחיים של חמאס פעילים, מפעילים שווקים, מפקחים על מחירים, ואף קובעים את אופי חלוקת הסיוע. גופים אלו גם עובדים יותר ויותר עם גופי הסיוע הבין־לאומי ברצועה. גם מנגנוני הביטחון של חמאס פעילים באזורים אלו ושומרים על הסדר.

פוליטית, חמאס נוקטת שתי דרכים מקבילות – הראשונה היא המו"מ. חמאס פעילה בתחום זה, מציעה תיקונים לכל הצעה שמועלית, ואינה דוחה אותן בשלמותן. הדבר בעצם מחזיק אותה בתוך תחום הלגיטימיות הבין־לאומית ומונע ממדינות העולם לבחור באופציה של סיום המלחמה באופן חד־צדדי והותרת חלל ריק ברצועת עזה. נראה שחמאס פועלת כאילו הבינה שהמו"מ לא יוביל לעסקה, ועל כן משתמשת בו כדי לייצר ולשמר "פעולה מדינית מתמשכת", כלשונו של חמוד. כך, חמאס גם "מושכת את הזמן" בין ההצעות לתיקונים שהיא מציעה כדי להאריך כמה שיותר את המו"מ. המשך המו"מ משאיר את חמאס בתחום הלגיטימיות, וגם מעניק לתושבי עזה אופק של תקווה לסיום המלחמה. הפניית המו"מ גם כלפי פנים עולה מכך שבכל הצעה חמאס מתעקש על חזרה של הפליטים מצפון הרצועה ללא תנאי.

המשך המו"מ משאיר את חמאס בתחום הלגיטימיות, וגם מעניק לתושבי עזה אופק של תקווה לסיום המלחמה

דרך הפעולה הפוליטית השנייה היא המאבק על הנרטיב. ישראל, לדעתו של חמוד, ניסתה להפוך את ה־7.10 ל־9.11 שלה – וכשלה. העולם תמך במלחמה – אך זו נמשכה זמן רב מדי וגבתה קורבנות רבים מדי מכדי שהעולם ימשיך לתמוך בה ללא תנאי. כל אלו גורמים לתנועה עממית ברחבי מדינות העולם היוצרת בהן אי־שקט ומונעת מן הפוליטיקאים לעבור מן המלחמה הלאה לסדר היום. חמאס מצליח להחזיר לעצמו תדמית של לגיטימיות, ושבע בירות כבר פתחו את שעריהן למנהיגי הזרוע המדינית של חמאס – כולל רוסיה וסין, חברות מועצת הביטחון. אם כן, אין קונצנזוס בין־לאומי על סילוק חמאס מן הזירה הפוליטית.

לסיכום, נראה שחמאס איננו מוכן לוותר על השלטון ברצועת עזה – ויהיה קשה לאלץ אותו לעשות זאת. חמאס גם אינו מוכן לשתף פעולה עם הרשות – אך הסכין למעורבות אקטיבית של מוחמד דחלאן ברצועה, צעד מסוכן מפני שהוא דמות לא־פופולרית שם. הדבר רק מראה עד כמה חמאס מוכנה להסתכן כדי לשמר את שליטתה בשטח.