בכל פעם שמגיע הקיץ או שהסערות שוככות בים התיכון, חופי אלג'יריה עדים למנוסה של מאות צעירים המנסים להגשים את חלומם ולהגיע לגדה הצפונית – לאירופה. במילים אלה נפתח מאמרו של מחמד סי בשיר, אקדמאי ופובליציסט אלג'ירי, שפורסם לאחרונה בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד.
בשיר מבקש לנתח מנקודת מבט סוציולוגית את תופעת ההגירה הבלתי־חוקית מארצו בדרך הים הידועה בערבית המקומית בשם "אל־חראקה" (الحراقة), ובתוך כך לבחון את הזהות ואת המאפיינים החברתיים-כלכליים של אותם מהגרים. הוא שואל האם מדובר אך ורק בצעירים? מה רמות ההשכלה שלהם? האם זכו להכשרה מקצועית? האם הם תושבי ערים גדולות או שמוצאם מן הכפר? וכיצד השיגו סכומי כסף עצומים – בין חמשת אלפים לעשרת אלפים אירו בממוצע לאדם – כדי לעלות על "סירות המוות" בשאיפה להגיע לאירופה?
המונח "סירות המוות" חוזר פעמים רבות לאורך המאמר ומבקש לתאר את הסכנה המגולמת במסע ההגירה הלא־חוקי מצפון אפריקה לכיוון אירופה, המתרחש לרוב על גבי סירות מאולתרות ולא־בטוחות, ומסתיים פעמים רבות בטביעה. הביטוי "חראקה", יש לציין, הוא ביטוי רווח גם בשאר מדינות צפון אפריקה, ופירושו שריפה או בעירה, שכן המהגרים נוהגים לשרוף את המסמכים המזהים שלהם בשאיפה לזכות בהגנה כמבקשי מקלט כשיגיעו לאירופה, אם יצליחו בכך.
בשיר מציין כי קיימת התמחות במדעי החברה בחקר התופעה הן במדינות הקולטות מהגרים והן במדינות המקור. במדינות אירופה הקולטות, המחקר מתמקד בזהויות ובתרבויות של המהגרים וכן בבעיות הכרוכות בהשתלבותם בחברה. במגרב התופעה נלמדת ונחקרת הן באקדמיה והן על ידי גופים שלטוניים וארגוניים חברתיים שונים, שכן היא הגיעה לממדים נרחבים ומסוכנים ביותר.
אירופה כגן עדן עלי אדמות
תופעה ה"חראקה" התפתחה בשנות התשעים, כאשר החלה אירופה לדרוש ויזות כניסה מאזרחי מדינות המגרב, סגרה את גבולותיה והקשיחה את תנאי הקליטה של מהגרים שביקשו להגיע אליה באופן חוקי. במקביל לכך, חלה עלייה חדה בשיעורי האבטלה של הצעירים באלג'יריה, שהם רוב אוכלוסייתה (כ־70% מהאלג'ירים הם בני פחות מ־30). לדברי בשיר, המספר העצום של צעירים המעוניינים להגר מארצם, שהולך וגדל משנה לשנה, נובע מחוסר היכולת של שוק העבודה המקומי לקולטם.
גורמי פשיעה אלג'ירים – "המאפיה" בלשונו של בשיר – ניצלו היטב את הדרישה הגוברת לעזיבת המדינה באופן לא־חוקי והחלו לדאוג לנתיבי הגירה ולסירות בתמורה לתשלום גבוה מצד המהגרים. כאמור לעיל, סכומי כסף אדירים מושקעים מצד המהגרים במסע המסוכן והלא־מובטח לאירופה, כך שמדובר ב"תעשייה" רווחית ומורכבת.
סיבה מרכזית להפיכת ה"חראקה" לתופעה כה נפוצה היא סיבה גאוגרפית – הקרבה של חופי אירופה למדינות המגרב. איטליה למשל נמצאת במרחק של כמאתיים קילומטרים בלבד מחופה המזרחי של אלג'יריה, ובנקודות מסוימות בחופיה המערביים המרחק הוא פחות ממאה קילומטרים, אשר נחצים בקלות בסירות מהירות. סירות מסוג זה נכנסו לשימוש בשנים האחרונות, ובאמצעותן ניתן להגיע לחופי איטליה או ספרד בתוך כמה שעות בלבד.
מעבר לכך, בשיר טוען, הצפון אפריקאים רואים באירופה גן עדן עלי אדמות, מקום שבו יוכלו לא רק לשפר באופן משמעותי את רמת חייהם ולהגיע לרווחה כלכלית, אלא גם ליהנות מחיים חופשיים, משוחררים מכבלי המסורת, שאינם מתאפשרים להם במדינות מוצאם.
קיימת התמחות במדעי החברה בחקר התופעה הן במדינות הקולטות מהגרים והן במדינות המקור… במגרב התופעה נלמדת ונחקרת באקדמיה ועל ידי גופים שלטוניים וארגוניים שכן היא הגיעה לממדים נרחבים ומסוכנים ביותר
מהגרים מכל המגזרים
ה"חראקה" מזוהה בעיקר עם גברים צעירים מובטלים, ובשיר מדגיש כי רוב המועמדים להגר בדרך שכזו הם חסרי השכלה או הכשרה מקצועית. עם זאת, בחינה מעמיקה של התופעה באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות מעידה כי היא הפכה רווחת בכל מגזרי החברה, והיא כוללת אלג'ירים מכל רחבי המדינה ללא קשר למעמד חברתי. בשנים האחרונות בולטת במיוחד ההצטרפות של נשים למסע המסוכן, תופעה שניתן להסבירה על ידי שיעורי האבטלה הגבוהים בקרבן, במקביל לעלייה ברמת השכלתן ולרצונן להצטרף לשוק העבודה (נשים רבות גם מהגרות באופן חוקי ועוסקות בתחומי הרפואה ובמקצועות מבוקשים אחרים).
אלא שה"חראקה" אינה רק תופעה של יחידים, שכן משפחות שלמות מצטרפות כיום להרפתקה. היא גם אינה רק תופעה של מובטלים ומובטלות, אלא גם של בעלי תארים אקדמיים, ילדים ומתבגרים, ומן הצד השני, אנשים חולים. האחרונים מחפשים טיפול רפואי איכותי שאינם יכולים לקבל במערכת הבריאות הלאומית של אלג'יריה, כך שמדובר בבעיה חברתית חוצה מגזרים.
מערכת ציבורית נוספת שבשיר מותח עליה ביקורת ומגדירה ככושלת היא מערכת החינוך האלג'ירית. הוא מתייחס בהרחבה לתופעות כגון נשירה מבתי הספר, מחסור במורים, בעיקר במחוזות בפנים הארץ ותוכניות לימוד בלתי־מתאימות. הוא גם רומז לכך שהלימוד בשפה הערבית מקשה את השתלבותם של בוגרי בתי הספר באוניברסיטאות. זאת משום שהלימוד בהן, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה והמדע, נעשה בשפה הצרפתית, שנותרה השפה הדומיננטית במדינה גם עשרות שנים לאחר השחרור מן הקולוניאליזם.
העניים, המסוגלים לשלם רק סכום נמוך באופן יחסי, מועלים על סירות רעועות, ללא אפשרויות חילוץ. במקרים שבהם אותן סירות מיורטות על ידי כוחות הביטחון, הם אף מושלכים לים הפתוח
בשיר גם מלין על כך שההכשרה המקצועית באלג'יריה אינה תואמת את הדרישות של שוק העבודה המקומי, המשתנות מאזור לאזור, ואינה מקנה ידע טכנולוגי מספק ויכולות מקצועיות. מסיבה זו, לדבריו, מהגרים רבים ממוצא אלג'ירי אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה האירופי.
המהגרים מגיעים כאמור מכל המגזרים והרקעים, אך בכל זאת קיימים הבדלים בין "הגירת עניים" ל"הגירת עשירים". העניים, המסוגלים לשלם רק סכום נמוך באופן יחסי, מועלים על סירות רעועות, ללא אפשרויות חילוץ. במקרים שבהם אותן סירות מיורטות על ידי כוחות הביטחון, הם אף מושלכים לים הפתוח, או נורים למוות בידי הכנופיות שעורכות את המסע. העשירים, לעומת זאת, זוכים לשירות יוקרתי בסירות עם מנועים מהירים ועם מקומות לינה נוחים המכונות "אקספרס".
כך או אחרת, מדובר בסכומי כסף עצומים שמשפחות המהגרים משתתפות בגיוסם: האימהות והאחיות מוכרות את תכשיטיהן, ומשפחות בעלות אמצעים מוכרות בתים ונכסים מסחריים, או משתמשות בכספי ירושה שברשותן. נראה אפוא כי גם אנשים אמידים באופן יחסי מוכנים ליטול את הסיכון שבהרפתקת ה"חראקה", אשר פוגעת בכבוד האדם ואף עלולה להוביל למוות או למאסר ממושך. במקרים רבים מהגרים אלג'ירים מוצאים את עצמם עצורים במדינות שכנות או במדינות אירופה מבלי שקרוביהם יכולים לקבל מידע על מקום הימצאם או על מצבם.
בעיה צרפתית – או בעיה צפון אפריקאית?
בשיר מתייחס להגעת מהגרים אלג'ירים בלתי־מיומנים לאירופה גם כאל בעיה מדינית במסגרת היחסים המתוחים ממילא בין אלג'יריה לצרפת. הוא מותח ביקורת מרומזת על החלטת פריז מהשנים האחרונות להפחית את מספר הוויזות לאלג'ירים (במחאה על כך שאלג'יריה אינה עושה די כדי להשיב לשטחה מהגרים לא־חוקיים). לדבריו, המהגרים האלג'ירים הם קורבנות של המדיניות הצרפתית, והם עילה לסחיטתה של אלג'יריה על ידי צרפת במצבים של מתיחות בין המדינות סביב סוגיות אחרות (קשרי סחר, תהליך הפיוס בנוגע לעבר הקולוניאלי ועוד).
בסוף המאמר בשיר דן בשאלת יחסם של אנשי הדת באלג'יריה לתופעת ה"חראקה" ומציין שחלקם אסרו אותה, ואילו אחרים נתנו לה הצדקות. זאת דרך שימוש אלגורי בפסקי הלכה קדומים המתייחסים להפלגות ימיות שבהן מוזכרים אמצעי זהירות שונים, כגון מצפן, ידע מוקדם על תנאי מזג האוויר או מערבולות ים. בימינו "מאפית הסירות" האלג'ירית מסתייעת בקברניטים או בדייגים מנוסים, המכירים היטב את הים ואת תנודותיו.
בשיר מציין כי ה"חראקה" היא תופעה אלג'ירית וצפון אפריקאית הבאה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהיבט הלשוני, שכן מושגים רבים הקשורים בה הפכו נפוצים במיוחד במדינות האזור: "חראק" (حرّاق) כשם המתאר מועמד להגירה בלתי־חוקית; "בוטי" ( البوطي) ביטוי המתאר סירות מוות עלובות ומסוכנות אל מול "המהיר" (السريع), ביטוי המתייחס לסירות מתקדמות המיועדות לבעלי אמצעים ששילמו סכום גבוה יותר בתמורה למסע בתנאים נוחים יותר.
לסיכום, חשוב לציין כי הסיפור הטרגי של ה"חראקה" הוא גם נושא מרכזי בתרבות הפופולרית הצפון אפריקאית. Harqa או حرقة היא שמה של סדרת רמדאן בתוניסיה המבקשת להניא צעירים מעלייה על סירות המוות. מסר דומה הועבר גם בשיר "Harragua" של להקת ההיפ-הופ המרוקאית H-Kayne, והספר "Harraga" של הסופר האלג'ירי-צרפתי הנודע בועאלם סנסאל מתאר באופן עוצמתי את הכאב של המהגרים, כמו גם את כאבם של מי שנותרו מאחור.
לאמיה, הדמות הראשית ברומן, שאינה יודעת מה עלה בגורלו של אחיה המהגר סופיאן, מגדירה את ה"חראקה" כ"שריפת גשרים", וסבורה שהמהגרים שרפו את קשריהם למשפחתם, לחבריהם ולארצם.
