מהומות הדמים האחרונות שהחלו בירושלים וגלשו למערכה בעזה כנגד חמאס, לצד גלי הפרעות בערים המעורבות, הציתו שוב את ביטויי התמיכה הגורפים בפלסטינים בקרב הקהילה המוסלמית בארצות הברית. למרות גיוונה הרב של הקהילה, הן מבחינה אתנית (אפרו־אמריקנים, מהגרים, ערבים וכד') והן מבחינה דתית (שמרנים, ליברלים, פרוגרסיבים), סיטואציות מעין אלו לרוב מביאות את הזרמים השונים לידי אחדות ולתמיכה בפלסטינים ללא סייג. כארגונים, דרשנים ואקטיביסטים מוסלמים שנמצאים בעמדת השפעה קרובה למדי למוקדי כוח כמו הקונגרס והבית הלבן, הם מנסים למנף דרכם את מאבקם למען מצוקתם של מוסלמים ברחבי העולם ולסיוע בעיתות של משבר.
אחד המאורעות הטריים, כדוגמה למצבים מעין אלו, התרחש כאשר עשרות ארגונים אמריקניים מוסלמיים, בחרו להחרים השנה את טקס חגיגת עיד אל־פיטר (שמסמל את סיום הרמדאן), כמחאה על לחימת ישראל בעזה ועל תגובתו "הרופסת" של הנשיא ג'ו ביידן. חלק מהארגונים האלו מוכרים, כמו למשל המועצה ליחסי אמריקנים-מוסלמים ((CAIR, שידועה בפעילותה הענפה למען הגנה על זכויותיהם המשפטיות של מוסלמים אמריקנים; והחוג האסלאמי של צפון אמריקה ((ICNA, שנחשב לאחד הארגונים האסלאמיים הוותיקים בארצות הברית. בקריאתם להחרמת הטקס בבית הלבן, הם בחרו לקיים אירוע חלופי הפגנתי שכותרתו – "עיד עם פלסטין", שכלל בין היתר את מייסד ארגון CAIR ניהאד עוואד ואת הסופר ג'יימס זוגבי, מייסד המכון הערבי האמריקני.
מהלך זה קיבל רוח גבית גם מביקורתם הנוקבת של חברי המפלגה הדמוקרטית כנגד פעולותיה של ישראל, במיוחד מהמחנה הפרוגרסיבי, כמו ראשידה טאליב, אילהן עומר ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז. זאת נוסף על כמאה חברי משלחת של המפלגה הדמוקרטית, ששלחו מכתב מחאה על מעשיה של ישראל בעזה וכינו את איחולי החג של הנשיא ביידן "חלולים", עקב אי־דרישתו להפסקת אש מיידית. בשטף הביקורות על התנהלות הממשל האמריקני בנושא, בלטה נימת האכזבה מהנשיא ביידן, שהתגלה כקודמיו כמי שממשיך באימוץ העמדה הפרו־ישראלית ללא סייג.
עם זאת, ולמרות גל התמיכה הנרחב וביטול העיד בבית הלבן, לראשונה מאז נשיאותו של ביל קלינטון, מקרה מבחן זה מסמל לדעתי את המורכבות הפנימית של הקהילה המוסלמית האמריקנית, שנדרשת, מעצם מעמדה בחוד החנית של המערב, לגלות אמפתיה וסולידאריות אופטימאליים לסוגיה הפלסטינית, ובד בבד להתמודד עם האתגרים ועם הקונפליקטים הפנימיים שניצבים בפניה בארצות הברית, שהם גורליים למעמדה החברתי, הפוליטי והדתי.
כך התבטאו בעשור האחרון דרשנים, אקטיביסטים ואינטלקטואלים מוסלמים בעלי שם לגבי מידת ההתערבות של הקהילה המוסלמית באמריקה בסוגיות חוץ, ובהן המקרה הפלסטיני. ישנם קולות בעד התמיכה של הקהילה דווקא בנושאים פנימיים ופחות מחוצה לה, כמו למשל של השיח' יאסר קאדי, דמות בכירה מהסמינר האסלאמי באמריקה. בדבריו בנושא בכנס שעסק במאבק באסלאמופוביה, הוא טען שלמרות תמיכתם הבלתי מסויגת במוסלמים הפלסטינים (ובכללם האויגורים, הקשמירים וכו'), מחובתם של המוסלמים בארצות הברית, כמיעוט מוסלמי, לדאוג קודם כול לאינטרסים של קהילתם, ואף נימק זאת כוואג'ב (חובה הלכתית). בכך, הציג קאדי את הקלות שבה מוסלמים אמריקנים נרתמים לאסוף כספים עבור פלסטינים, אך מתקשים לעשות זאת כשמדובר במטרה קהילתית גרידא.
דעה דומה ביטא ד"ר שרמן עבדול ג'קסון, אפרו־אמריקני שהתאסלם ומשמש מרצה בכיר באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה ובמוסד האסלאמי עלים, ונחשב לאחד הקולות האינטלקטואליים באמריקה. ד"ר ג'קסון ניסה לשכנע את פרופ' טארק רמדאן, האינטלקטואל השוויצרי המפורסם ונכדו של מייסד תנועת האחים המוסלמים חסן אל־בנא, שיחזור בו מהחלטתו לסרב להשתתף בכנס של החברה האסלאמית של צפון אמריקה (ISNA) בשנת 2014. הרקע לפנייתו של ג'קסון היה סירובו של רמדאן, משתתף קבוע בכנסים אלו, ליטול חלק בכנס השנתי החשוב, עקב אי־התייחסותה של ISNA לעוולות שנעשות ברחבי העולם (כוונתו למבצע צוק איתן) והתמקדותה רק בנושאים פנימיים. דעתו של ג'קסון משקפת את הייחוד היחסי של הקהילה האפרו-אמריקנית, שנוסף על חיבורה הטבעי לאמריקה (בניגוד למהגרים), נושאת על עצמה שתי זהויות דומיננטיות מקבילות: אפרו-אמריקניות ואסלאם, ולכן מטבעה נוטה יותר להתמקד בסוגיות אמריקניות מובהקות.
לעומת אלה, האקטיביסטית המוסלמית הפלסטינית לינדה סרסור, שידועה בפעילותה החברתית הענפה, הבהירה באחד מכנסי ICNA, שהדאגה והסיוע לפלסטינים צריכים להגיע מתוך הזדהות מוסלמית טבעית עם סבלם של המדוכאים, כלשונה, ולא מתוך זהות אתנית. בכך היא ניסתה לכרוך את חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית (ואת דומיה בעולם) עם אתגרים אזרחיים מובהקים בארצות הברית, כמו אסלאמופוביה וגזענות.
אף שמדובר בגל תמיכה מסיבי למדי בפלסטינים, שביטל לראשונה את אירוע העיד בבית הלבן, מוקדם לדעת אם מהלך זה מהווה עליית מדרגה בסולידאריות המוסלמית האמריקנית כלפי הסוגיה הפלסטינית, או שמא מדובר בפעולה טקטית שמטרתה להחצין הזדהות עם תושבי עזה, ושמאחוריה עומדת מטרה פוליטית. סביר ביותר שהרקע לביטול העיד השנה, נגרם כתוצאה משרשרת האירועים הרציפה שעליה נעמסה הלחימה עצמה בעזה, קרי: המהומות בשיח' ג'ראח, הר הבית (מסגד אל־אקצא) ושער שכם (באב אל־עאמוד), שאגרו זעם, וזה התפרץ לכדי הצעד יוצא הדופן והבלתי רשמי של החרמת העיד. לא מעט אתגרים עומדים לפתחה של הקהילה המוסלמית בארצות הברית, אך כמי שנחשבת לאחת הקהילות המשפיעות במערב, נדמה שהצורך לאזן בין הסולידאריות כלפי בעיותיהם של מוסלמים מעבר לים, לבין מיקוד בסוגיות הפנימיות – הוא עדיין מרכיב משמעותי בהחלטותיה של הקהילה בצל הקונפליקט שהיא עצמה ממשיכה להיות נתונה בו.
