בינואר 1904, בדרום-מערב אפריקה (כיום נמיביה), פשטו בני ההררו על בתי המתיישבים הגרמנים. הם טבחו בכ־120 גברים, בזזו את הבתים, הרסו מה שהיו יכולים והשחיתו את הגופות. היה זה מפגן של אלימות ברוטלית שנועד להכאיב למתיישבים הגרמנים, שאותם הם ראו כסמל ההשתלטות הגרמנית על שטחם, באופן שיביא אותם לעזוב את דרום-מערב אפריקה.
ההררו סבלו זה זמן רב מניצול כלכלי מידי הממשל הקולוניאלי הגרמני ומידי המתיישבים. אלו גזלו את רוב הבקר וחלק ניכר מהטריטוריה שהיו בבעלותם של בני ההררו, הפכו אותם לעובדיהם בתנאים משפילים, העניקו לגיטימציה להתעללות פיזית בהם ולמעשה להורדתם לדרגת נתינים חסרי זכויות הנשלטים באופן הדוק על ידי המשטר החוקי הגזעני שיצר הממשל הגרמני.
במידה רבה היה זה הניסיון הראשון של גרמניה ליצור "מדינת גזע", שבה ההבחנה הגזעית בין קבוצות שונות היא הבסיס לניהול האוכלוסייה תוך הענקת פריווילגיות מרחיקות לכת לאלו שנתפסו עליונים גזעית.
הייתה זו גם קולוניית המתיישבים הגרמנית המשמעותית היחידה באפריקה, וישנה משמעות לכך שדווקא בה בוצע הג'נוסייד הראשון במאה ה־20 (וזאת על אף שהגרמנים הרגו כ־250 אלף בני אדם בדיכוי מרד דומה במזרח אפריקה ב־1905).
האלימות הייתה דרך לשקם את השליטה ואת הכבוד הגרמניים… גרמניה והצבא הגרמני הביאו בחשבון את התחרות בין האימפריות האירופיות שבמסגרתה אף מעצמה לא רצתה להיראות חלשה
"הכושי ייכנע רק לכוח": הטבח הגרמני בהררו ובנאמה
רעיונות גזעניים כלפי בני ההררו, התפיסה לגביהם כפראים וברברים שצריכים להישלט בידי הגרמנים ושנגדם לגיטימי להפעיל אלימות ניכרת, היו נפוצים אצל הגרמנים עוד לפני כן – במידה רבה הם הצדיקו את המפעל הקולוניאלי עצמו. אך הטראומה של הטבח, ההפתעה אל מול מה שהגרמנים לא האמינו שכלל אפשרי – כל אלו הפכו את התפיסות הגזעניות הכלליות לשכנוע עמוק שהדרך היחידה להתמודד עם ההררו היא אלימות קיצונית.
ההשפלה מול הטבח שביצעו הילידים והצלחתם לעמוד מול הגרמנים צבאית במשך מספר חודשים לאחר מכן, הייתה חשובה גם היא: האלימות הייתה דרך לשקם את השליטה ואת הכבוד הגרמניים. אל מול המרד היה על גרמניה ועל הצבא הגרמני גם להביא בחשבון את התחרות בין האימפריות האירופיות שבמסגרתה אף מעצמה לא רצתה להיראות חלשה מול המעצמות האחרות.
המדיניות המסורתית שנקט המושל האזרחי הגרמני תיאודור פון לוטוויין כלפי ההררו נתפסה כמתונה מדי, על אף שהוא עצמו ביקש להכניע את ההררו באופן שלא יאפשר להם להשתקם כקבוצה פוליטית. כשביקש סיוע בהתמודדות עם מרד ההררו, נשלח יחד עם 14,000 חיילים גם הגנרל לותאר פון טרוטה, שלו היה ניסיון עשיר בדיכוי מרידות מסוג זה במזרח אפריקה ובמרד הבוקסרים בסין.
"הידע שלי על עמים רבים במרכז אפריקה", כתב פון טרוטה לפטרונו הגנרל פון שליפן בהצהרה אופיינית, "שכנע אותי שהכושי לעולם לא ייכנע לחוזה אלא רק לכוח", והוא היה מוכן להטביע את השבטים המורדים ב"נהרות של דם". תוך שהוא עושה את דרכו לנמיביה הורה לקציניו לירות ללא שהיות בכל יליד שייתפס בפעילות בוגדנית כלשהי נגד הצבא הגרמני.
פון טרוטה ניסה תחילה להביס את בני ההררו צבאית בלוחמה קונוונציונלית, גם אם אכזרית למדי: הוא הורה לחיילים להקיף את בני ההררו מכל הצדדים כדי להכניע אותם סופית, אך מרבית ההררו הצליחו להתחמק.
"הכרזת ההשמדה" של פון טרוטה בוטלה בסופו של דבר על ידי הקיסר וילהלם השני בדצמבר 1904. הקיסר חשש שהאימפריות המתחרות ינצלו אותה לצורכי תעמולה כנגד גרמניה
פון טרוטה פנה למדיניות של השמדה. בתחילת אוקטובר 1904 הכריז שבני ההררו אינם עוד נתינים גרמנים; הם "רצחו ושדדו, כרתו את אוזניהם ואפיהם של חיילים והם פחדנים מכדי לרצות להמשיך להילחם… ההררו חייבים לעזוב את הארץ הזו… בתוך גבולות הטריטוריה הגרמנית, כל הררו, עם או בלי נשק, עם או בלי בקר, יירה; לא אעניק מקלט לנשים וילדים יותר". אל המטכ"ל הגרמני כתב שהוא מאמין שההררו חייבים להיהרס כעם, ואם אין הדבר אפשרי, עליהם להיות מגורשים מהארץ.
עוד לפני ההכרזה הורה פון טרוטה לחסום את דרכי ההגעה של בני ההררו אל אדמתם, כך שיוכרחו לברוח אל מדבר אומהקה, שם גוועו למוות באלפיהם מצמא, רעב ומחלות. כדי לוודא זאת, מקורות מזון ובארות הושמדו בידי הכוחות הגרמניים.
"הכרזת ההשמדה" של פון טרוטה בוטלה בסופו של דבר על ידי הקיסר וילהלם השני בדצמבר 1904. הקיסר חשש שהאימפריות המתחרות ינצלו אותה לצורכי תעמולה כנגד גרמניה, והאמין גם שמדיניותו של טרוטה נכשלה בדיכוי המרד, בין השאר לאור הצטרפותה של קבוצה ילידית אחרת – הנאמה – למרד ההררו. בשלב זה כבר מתו עשרות אלפים מבני ההררו, וידו הקשה של פון טרוטה הביאה להכחדה של כעשרת אלפים גם מבני הנאמה – כמחצית מבני הקבוצה.
הניצולים מקרב ההררו והנאמה הועברו למחנות ריכוז, לכאורה כביטוי של שינוי המדיניות הג'נוסיידלית למדיניות מתונה ורחומה יותר. אלא שהתנאים הקשים במחנות הריכוז, במיוחד באי הכרישים הידוע לשמצה, והדינמיקה שבה נתפסו חייהם של בני ההררו כחסרי ערך של ממש, הביאה לתמותה גבוהה במחנות. בין אוקטובר 1904 למרץ 1907 מתו כ־7,700 איש במחנות אלו – 50-30 אחוזים מכל מי שנעצר בהם. בפועל, היה זה שלב נוסף בהשמדת ההררו.
הניצולים מקרב ההררו והנאמה הועברו למחנות ריכוז, לכאורה כביטוי של שינוי המדיניות הג'נוסיידלית למדיניות מתונה ורחומה יותר
אירוע תקדימי ב"מאת הג'נוסייד"
פון טרוטה היה האחראי המרכזי לג'נוסייד, אך מיקוד בו יהיה קל מדי: הוא יישם למעשה תוכנית אסטרטגית שהייתה מוכנה עוד לפני כניסתו לתפקיד, ואלימות קשה כלפי הילידים התרחשה הרבה לפניו. חלק ניכר מהאלימות הרצחנית הגיע מלמטה: מהחיילים שמתוך שילוב בין פחד לרצון לנקמה ביטאו דה־הומניזציה עמוקה לבני ההררו וטבחו בהם לעיתים קרובות מיוזמתם שלהם.
לא מעט מהממונים על פון טרוטה, כגון הגנרל פון שליפן, לא ראו את השמדת ההררו והנאמה כבעיה מבחינה מוסרית, ולמעשה הסכימו עם ההיגיון של השמדתם או גירושם בתגובה למרד מסוג זה. השאלה היחידה מבחינתם הייתה האם אסטרטגית היא תשיג את מטרתה, וכאמור, לאור פריצת מרד הנאמה היה נראה שלא זה המצב.
יהיה אם כן נכון יותר לומר שהאפשרות של ג'נוסייד הייתה גלומה מלכתחילה במדיניות הקולוניאלית הגרמנית, גם אם סביר להניח שהג'נוסייד לא היה מתרחש ללא מרד ההררו ומעשי הטבח שביצעו במהלכו.
השמדת ההררו והנאמה בידי הצבא הגרמני אינה מוכרת במיוחד בציבור הרחב, אך היא קיבלה בעשורים האחרונים משמעות מיוחדת משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא כי היא נחשבת כיום הג'נוסייד הראשון (למעשה שני ג'נוסיידים) במאה ה־20, שרבים מכנים אותה "מאת הג'נוסייד" בגלל מעשי הזוועה הרבים שהתרחשו בה.
הסיבה השנייה היא שרבים מזהים קשרים חשובים בין השמדת ההררו והנאמה לבין השואה (לאו דווקא קשרים סיבתיים אלא קשרים במובן של תקדימים והמשכיות אידאולוגית, מוסדית ופרקטית).
חוקרים וחוקרות שונים הציעו שדרום-מערב אפריקה היה מעבדה של שליטה אבסולוטית, שהניחה את היסודות למדינה הטוטליטרית הגרמנית שתבוא בעתיד; שהפרקטיקות של "הרס מוחלט" ושל "פתרונות סופיים" לבעיות ביטחוניות שנקט הצבא הגרמני בנמיביה ובכלל בקולוניות באפריקה, היו מקור חשוב לאסטרטגיה הצבאית הדומה שלו במלחמות העולם הראשונה והשנייה; ושהיה קשר אידאולוגי ישיר בין תומכי האימפריאליזם הגרמני לנאציזם.
היו גם אישים ספציפיים שניסיונם המנהלי והצבאי המכונן היה בנמיביה, והם המשיכו הלאה למלא תפקידים חשובים במנגנון הנאצי או להשפיע על אנשים שמילאו תפקידים כאלו
אחרים מדגישים את האופן שבו רצח בני ההררו והנאמה חשף את הפוטנציאל הג'נוסיידלי שהיה טמון כבר בשלב זה בצבא ובמנהל הגרמני, ובמיוחד כיצד הקולוניאליזם הגרמני יצר מאגר אפשרויות של התמודדות עם "בעיות" ביטחוניות וגזעיות שממנו היו הנאצים יכולים לשאוב, כמו גם תקדים – מעין "שבירת טאבו" ראשונית שאפשרה את השבירה הקיצונית יותר של הטאבואים המוסריים במהלך מלחמת העולם השנייה.
באופן דומה נשענה ההתפשטות הקולוניאלית הגרמנית באפריקה על הרעיון של "מרחב מחיה" שגרמניה זקוקה לו כדי להקל את הצפיפות בגרמניה עצמה, להשיג את המשאבים שנזקקה להם ולנצל את כוח העבודה המקומי לצרכיה, בדומה למרחבים הקולוניאליים שעמדו לרשות מעצמות אירופיות אחרות.
"מרחב המחיה" הפך להיות אחד הבסיסים המרכזיים של האידאולוגיה הנאצית, אם כי עבור היטלר נועד מרחב המחיה המרכזי של גרמניה להיות במזרח אירופה ולא בקולוניות מעבר לים.
היו גם אישים ספציפיים שניסיונם המנהלי והצבאי המכונן היה בנמיביה, והם המשיכו הלאה למלא תפקידים חשובים במנגנון הנאצי או להשפיע על אנשים שמילאו תפקידים כאלו. דוגמה מפורסמת היא האנתרופולוג אויגן פישר, שביצע מחקר על ילדים שנולדו מחוץ לנישואים בדרום-מערב אפריקה מנקודת מבט גזעית, ובין 1933 ל־1935 היה הרקטור של אוניברסיטת ברלין. בין הסטודנטים ששאבו ממנו השראה לגבי הפוטנציאל של ניסויים בבני אדם היה יוזף מנגלה.
אך למעשה, הדרכים שבהן הועברה לגרמנים החוויה הקולוניאלית, כולל השמדת ההררו והנאמה, הייתה רחבה ועשירה הרבה יותר: דרך ספרות זיכרונות וספרות יפה, תערוכות והרצאות – היא הפכה חלק בלתי־נפרד מהדמיון הלאומי הגרמני.
הדיון בקשרים בין הג'נוסייד שביצעו הגרמנים בנמיביה ובאופן כללי יותר בין הקולוניאליזם הגרמני ובין השואה – ויש לציין שרבים חולקים על הרעיון שהיו קשרים חשובים כאלו – הוא חלק מדיון רחב יותר על הקשרים שבין האימפריאליזם האירופי לנאציזם, והוא הפך להיות חלק חשוב במחקר בעשורים האחרונים.
ברוב המובנים הייתה הדה־נאציפיקציה כישלון צורב. לאחר התבוסה, הכחשת התמיכה במשטר הנאצי בגרמניה, שלא לדבר על הכחשת ההשתתפות בפשעיו, הייתה גורפת
איך זוכר העם את מעשיו?
במידה רבה יש בדיון משום גילוי מחדש של תובנה שהציגו הוגים אירופאים ולא־אירופאים כבר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה־20, בראש ובראשונה ההוגה הפוליטית היהודיה-גרמניה חנה ארנדט. דיון זה עצמו הוא למעשה חלק מדיון רחב הרבה יותר על האופן שבו רעיונות ופרקטיקות שצמחו ונוסו לראשונה במרחב הקולוניאלי האירופי עיצבו את המעצמות הקולוניאליות האירופיות עצמן.
עצם קיומו של דיון זה גם הקל על קבוצות ילידיות לדרוש הכרה על הפשעים שנעשו נגדן, ומציע לנו פרספקטיבות חדשות על תופעות שנדמה לנו שאנו מכירים.
כך למשל סוגיית ההתמודדות של גרמניה עם עברה. ישנו דימוי נפוץ לגבי גרמניה כמדינה שהתמודדה באופן אמיץ וייחודי עם פשעי העבר. דימוי זה בא לידי ביטוי בשיח הישראלי מאז ה־7 באוקטובר בדמות ה"דה־נאציפיקציה" המוצלחת לכאורה שעברה גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
ישנו פער ניכר בין השיח הישראלי למציאות ההיסטורית: לפחות אם במושג דה־נאציפיקציה אנו מתכוונים למאמצים הספציפיים של בעלות הברית לטהר את גרמניה מהאידאולוגיה הנאצית ולהביא להכרה של הגרמנים באחריותם לפשעים שביצע המשטר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה, הרי שברוב המובנים הייתה הדה־נאציפיקציה כישלון צורב. לאחר התבוסה, הכחשת התמיכה במשטר הנאצי בגרמניה, שלא לדבר על הכחשת ההשתתפות בפשעיו, הייתה גורפת.
המיתוס ששלט במערב גרמניה לאחר המלחמה היה למעשה שהגרמנים היו הקורבן הראשון של הנאצים; שהם סבלו באופן נורא גם מידי הנאצים, גם מידי הסובייטים וגם מידי בעלות הברית. הרפובליקה הפדרלית החדשה נתפסה כניתוק מוחלט מהנאציזם, מעין "שעת אפס" לגרמניה החדשה, והמלחמה הקרה וההתמקדות בשיקום הכלכלי ובבניית הדמוקרטיה סיפקו לה נרטיב זהותי מועיל, שקירב אותה לדמוקרטיות המנצחות והרחיק אותה מכל דין וחשבון של ממש בפני קורבנותיה של גרמניה הנאצית.
למשפטי נירנברג ב־1946 הייתה רק מעט השפעה על כך, ולמעשה סביר להניח שהייתה להם השפעה הפוכה, היות שנתפסו כ"משפטי המנצחים". לא פחות חשוב מכך, במשפטים אלו ובמשפטים שבאו אחריהם זיהוי הס"ס כגוף המרכזי שניהל את ההשמדה, סיפק "אליבי" לשאר זרועות המדינה והחברה הגרמנית לנקות את עצמן מאחריות למסעות ההשמדה הנאציים.
רק משנות התשעים למעשה אפשר לדבר על תודעה גרמנית פוליטית רחבה מהסוג שאנו משליכים לאחור היום: של הדגשת האשמה והאחריות הקולקטיבית הגרמנית לפשעי הנאצים
כך גם ניסיונות סילוק של פעילים במפלגה הנאצית ושל נושאי תפקידים בגרמניה הנאצית לשעבר ממשרותיהם במערב גרמניה: הם הביאו לאנטגוניזם כלפי האמריקאים והבריטים.
עם ההכרזה על תוכנית מארשל ביוני 1947, שמשמעותה הייתה גם תחילת השילוב מחדש של גרמניה בארכיטקטורה הביטחונית והכלכלית האירופית החדשה תחת הגמוניה אמריקאית, בא למעשה הקץ לתהליך הדה־נאציפיקציה. רוב הפקידים שפוטרו ממשרותיהם בגלל שירותם במנהל הנאצי הוחזרו לתפקידם, ורוב האליטה התרבותית, המדעית והמשפטית המשיכה בקריירה ללא הפרעה. האנטישמיות נותרה נפוצה למדי ואף התמיכה בנאציזם כרעיון חיובי בעיקרו, גם אם יושם באופן "כושל".
בכל הקשור להתמודדות של הציבור הגרמני עם האחריות לפשעי הנאצים ועם ההשתתפות בהם, ובראשם השואה, היו אלו התפתחויות מאוחרות יותר והדרגתיות שהביאו לשינוי שהתרחש בשיח הגרמני. רק משנות התשעים למעשה אפשר לדבר על תודעה גרמנית פוליטית רחבה מהסוג שאנו משליכים לאחור היום: של הדגשת האשמה והאחריות הקולקטיבית הגרמנית לפשעי הנאצים.
וגם כיום נותר פער ניכר בין השיח של האליטה הגרמנית לאמונות שחלק ניכר מהציבור הגרמני מחזיק בהן, כמו גם בין התודעה ציבורית לזיכרונות הפרטיים: חלק ניכר מהגרמנים מאמינים שבמשפחה הפרטית שלהם לא היו רוצחים, ואף לא תומכים של הנאצים. לגבי קבוצות אחרות של קורבנות, הייתה זו התפתחות מאוחרת והדרגתית אף יותר, שבמידה רבה עדיין לא נשלמה, כמו למשל השמדת הצוענים בידי גרמניה הנאצית.
בכל הקשור לעבר הקולוניאלי של גרמניה, ובראשו הג'נוסייד כנגד ההררו והנאמה – רק בשנים האחרונות גרמניה מכירה בהדרגה באחריותה לפשעים אלו.
הקורבנות זוכרים אחרת: מאבק להכרה
במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Journal of Contemporary History שרה אימאני (Imani) ואליס פפה (Pape) סוקרות את מאמציהם של צאצאי ההררו והנאמה מאז העשורים האחרונים של המאה ה־20 להשיג הכרה ופיצויים מגרמניה על השמדת עמיהם.
במשך תקופה ארוכה, נמנעה גרמניה מהכרה כזו. כך למשל, כשביקר הקנצלר הלמוט קוהל ב־1995 בנמיביה – הביקור הראשון של קנצלר גרמני במדינה מאז 1904 – הוא נמנע מפגישה עם נציגי ההררו, ובכירים גרמנים על אף שביטאו חרטה על מה שנעשה להררו ולנאמה, דחו את השימוש במונח "ג'נוסייד" בתואנה שפשע זה לא חל על מעשים שחלו לפני אמנת הג'נוסייד של האו"ם מ־1948, שבה התקבלה לראשונה הכרה בפשע הג'נוסייד תחת החוק הבין־לאומי.
ב־1998 ביקר הנשיא הגרמני רומן הרצוג בנמיביה. הוא נפגש עם נציגי ההררו, אך השתמש באותם נימוקים כדי לדחות את הרעיון של הכרה בג'נוסייד ופיצויים. רק ב־2004 החלו בכירים גרמנים לדבר במונחים של ג'נוסייד שהתבצע נגד ההררו והנאמה, ורק ב־2015 החלה גרמניה להשתמש במונח זה רשמית ונכנסה למשא ומתן עם ממשלת נמיביה על ניסוח של הכרה ממשלתית והתנצלות רשמית.
המשא ומתן היה בדלתיים סגורות ללא נציגי ההררו והנאמה, שהם מיעוט קטן בנמיביה ואף בקושי מיוצגים בפרלמנט.
לאחר שש שנים של משא ומתן, פרסמה ממשלת גרמניה ב־2021 הצהרה שלפיה היא "…מכירה בכך שמעשי הזוועה המתועבים שבוצעו בתקופות של מלחמה קולוניאלית הגיעו לשיאם באירועים, אשר מנקודת המבט של היום יכונו ג'נוסייד. על בסיס הכרה זו, ממשלת גרמניה מכירה באחריות המוסרית של גרמניה לקולוניזציה של נמיביה ולאירועים ההיסטוריים שהובילו לתנאים הג'נוסיידלים בין 1904 ו־1908… גרמניה מקבלת על עצמה מחויבות מוסרית, היסטורית ופוליטית להתנצל על ג'נוסייד זה ולספק את האמצעים ההכרחיים לפיוס ולשיקום… היום… גרמניה מבקשת סליחה על חטאי אבותיה".
גרמניה גם התחייבה לשלם 1.1 מיליארד יורו לאורך שלושה עשורים כדי לתרום ל"ריפוי פצעי העבר". בכך הפכה גרמניה למדינה האירופית הראשונה שמתנצלת בהכרזה רשמית על פשעיה בתקופת הקולוניאליזם ומשלמת מעין פיצויים על פשעים אלו.
במקום להינתן ישירות לעמי ההררו והנאמה, הסכום שהקצתה גרמניה אמור לעבור לממשלת נמיביה, וגם בכך נמנעת הכרה ישירה בחובתה של גרמניה לעמים שהיו קורבנות
"מעין פיצויים" – היות שגרמניה מסרבת להשתמש במונח זה, אלא כאמור במושגים "תרומה לריפוי פצעי העבר" ואמצעים ל"פיוס ושיקום". באופן דומה, הניסוח שלפיו "מהפרספקטיבה של היום" מה שעשה הצבא הגרמני לבני קבוצות אלו הוא ג'נוסייד, עשוי להיראות תמים; למעשה ניסוח זה מבטא את אותו טיעון גרמני שנזכר למעלה – שאמנת הג'נוסייד אינה חלה רטרואקטיבית, ולכן גם לא מוטלת על גרמניה חובה חוקית לשלם פיצויים לצאצאי הקורבנות.מעבר לכך, במקום להינתן ישירות לעמי ההררו והנאמה, הסכום שהקצתה גרמניה אמור לעבור לממשלת נמיביה, וגם בכך נמנעת הכרה ישירה בחובתה המוסרית והחומרית של גרמניה לעמים שהיו קורבנות הג'נוסייד.
לכן למעשה דחו צאצאיהם של קורבנות ההררו והנאמה את בקשת ההתנצלות של גרמניה, היות שחשו שההכרה והפיצויים גם יחד אינם מספיקים, במיוחד בהקשר שבו מרבית אדמתם ההיסטורית עדיין בבעלות הצאצאים של המתיישבים הגרמנים בנמיביה. המאבק של בני ההררו והנאמה הוביל לכישלון לאשרר את ההסכם בפרלמנט בנמיביה.
הפרשה כולה חושפת את שבירות הדימוי הגרמני של מדינה המתמודדת באומץ עם עברה. אומנם ההכרה בשואה, לקיחת האחריות לה והמחויבות לביטחון ישראל הפכו להיות חלק מליבת שיח הזהות של האליטה הגרמנית בשלושת העשורים האחרונים, ואלו משמשים גם כעוגן להכרה הדרגתית בפשעים נגד קבוצות אחרות שהתבצעו על ידי המשטר הנאצי.
ועם זאת, רבים מצביעים על הגאווה הגרמנית בהתמודדות המדינה עם עברה כצורה של נרקיסיזם, המעלה על נס את המוסריות של "גרמניה החדשה" תוך סירוב להתמודד עם המורשת הנמשכת של גזענות במדינה, שלעיתים קרובות באה לידי ביטוי כנגד מיעוטים לא־לבנים, ביניהם שחורים, מוסלמים ובתוכם הפלסטינים ותומכיהם, ובתוך כך – באירוניה היסטורית ביזארית למדי – האשמה של יהודים התומכים בפלסטינים באנטישמיות.
במידה רבה, לטוב ולרע, ישראל והפלסטינים משחזרים עבור קהילות וקבוצות רבות ברחבי העולם את הדרמה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית
תומכים ומתנגדים למעשי ישראל בעזה
בהקשר זה העמדות שנקטו גרמניה מחד ונמיביה מאידך מתחילת המלחמה בעזה ראויות לציון. גרמניה כידוע עמדה בנחישות לצידה של ישראל, גם על ידי התייצבות לצידה בתביעה של דרום-אפריקה כנגד ישראל באשמת ג'נוסייד. עבור ישראלים רבים, היה זה ביטוי נוסף של התמודדותה הכנה של גרמניה עם עברה.
נשיא נמיביה לעומת זאת הכריז בתגובה שגרמניה הוכיחה בזאת שהיא אינה מסוגלת ללמוד את הלקח מההיסטוריה מרובת הפשעים שלה לאור התייצבותה לצידה של מדינה שמבצעת ג'נוסייד. ללא ספק הוא ביטא את תחושותיהם של רבים בנמיביה.
במובן זה הניגוד בין גרמניה לנמיביה הוא מעין מטפורה לתגובות הקהילה הבין־לאומית למלחמה בעזה: נדמה שעם יוצאי דופן בולטים כמו הודו, במידה רבה "הסתדרו" מדינות העולם על פי המורשת הקולוניאלית שלהן: מרבית מדינות המערב התייצבו בצורה זו או אחרת לצידה של ישראל, גם אם לעיתים תוך ביקורת; בעוד מרבית הקולוניות לשעבר התייצבו לצידם של הפלסטינים, כולל למשל אירלנד.
בתוך מדינות המערב, אלו שחלק בלתי־נפרד מסדר היום הפוליטי שלהן כולל דרישה להתמודדות כנה עם מורשת הקולוניאליזם האירופי – אקטיביסטים מקרב קבוצות ילידיות, קהילות שחורות, השמאל הפרוגרסיבי וחלק ניכר מהשמאל הליברלי – שטפו את הרחובות ואת הקמפוסים במחאה נגד ישראל; בעוד אלו שמבקשים להשאיר את מורשת הקולוניאליזם בעבר, ממעיטים בפשעי הקולוניאליזם או אף מסתכלים על הקולוניאליזם האירופי בחיוב – נעמדו לצידה של ישראל.
אפשר להסיק שבעוד רבים תולים את תשומת הלב הייחודית לישראל ולפלסטינים באנטישמיות, המציאות מורכבת הרבה יותר: במידה רבה, לטוב ולרע, ישראל והפלסטינים משחזרים עבור קהילות וקבוצות רבות ברחבי העולם את הדרמה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית, על הגזענות, האלימות והאלימות-שכנגד, העיוורון, הכישלון להתמודד עם מורשת העבר – ומאז ה־7 באוקטובר גם המנטליות הג'נוסיידלית – שליוו אותה.
