בספרות המחקר האקדמית הענפה העוסקת בארגון חזבאללה, חיבורים שונים עמדו על חשיבותם של אירועים היסטוריים שונים בהולדת הארגון. אירוע שזכה על פי רוב דווקא למקום שולי יחסית הוא ועידת טהראן ביוני 1982, פסגה של תנועות מיליטנטיות לבנוניות ופלסטיניות שהתכנסה ממש עם פרוץ מלחמת לבנון ואמורה הייתה לגבש תוכנית פעולה אחידה נגד ישראל בחסות איראן. חלק מן הסיבה שהמחקר לא הרבה להתייחס לאותה אפיזודה, נובע מכך שהוועידה נותרה בגדר יוזמה כושלת למדי: בזמנה, איראן לא הצליחה לאחד תחת כנפיה את תנועות ההתנגדות ולפרוש את חסותה על המאבק בישראל, ואף שראשי ארגון חזבאללה טוענים כי באותה שנה – 1982 נוסד הארגון, סביר יותר להניח שהוא הגיע לעולם בצורתו המוכרת לנו כיום רק שנים מאוחר יותר. יתר על כן, מעט ידוע על קורות אותה ועידה שכן הן באיראן הן בחזבאללה לא מרגישים בנוח עדיין לחשוף את טיבם ואת מטרותיהם של שיתופי הפעולה האופרטיביים שנוסדו בה.
והינה, לאחרונה פרסם אחד ממשתתפי הוועידה ד"ר טראד חמאדה, טור דעה בעל כותרת מהדהדת באתר החדשות הלבנוני אל־אח'באר: "ועידת טהראן 1982: הקמת ההתנגדות האסלאמית". חמאדה, לבנוני שיעי יליד 1950, הגיע לוועידה כנציג במשלחת ארגון פתח, אולם במרוצת השנים התקרב לתנועת חזבאללה ואף כיהן כשר מטעמה בממשלת לבנון בשנים 2005—2006. הוא מכיר אפוא את הוועידה ואת תנועה חזבאללה גם יחד, ולדבריו טור הדעה מבוסס על יומן אישי שניהל בזמן הוועידה. זו איננה הפעם הראשונה שחמאדה מרשה לעצמו לגולל פרשיות עלומות מעברו של ארגון חזבאללה: ממואר שמבוסס על רשימותיו ראה אור לפני כמה שנים בלבנון, ובעבר פרסמנו כאן קטעים מתוכו העוסקים במלחמת לבנון השנייה. בקצרה, נראה שלאיש יש בהחלט מה לומר לגבי נסיבות הקמתו של חזבאללה ולגבי החשיבות של ועידת טהראן. מה התרחש לדעתו בין כותלי מלון איסתיקלאל בטהראן באותם ימי מלחמה בקיץ 1982? האם שם נולדה ההתנגדות הלבנונית-אסלאמית לישראל?
צריך לציין כבר בפתח הדברים כי המונח "התנגדות אסלאמית" (בערבית مقاومة اسلامية) הוא בעייתי מבחינה טרמינולוגית. מחד גיסא, הוא יכול לתאר אידיאולוגיה – או ליתר דיוק משפחת אידיאולוגיות הכוללת בין היתר אסלאם פוליטי מיליטנטי, אנטי־אימפריאליזם בעל נופך דתי משיחי, סוציאליזם מהפכני בהשראת הקוראן ועוד שלל אידיאולוגיות מבית מדרשם של אבות המהפכה האסלאמית באיראן. מאידך גיסא, "ההתנגדות האסלאמית" משמשת תכופות כינוי נרדף לתנועות המזוהות עם האידיאולוגיות האמורות – בין היתר תנועות לבנוניות (חזבאללה ואמ"ל), פלסטיניות (חמאס והג'יהאד האסלאמי), עיראקיות, תימניות ועוד. חמאדה איננו מבאר למה בדיוק כוונתו כשהוא משתמש במונח, וכפי שנראה להלן, לעיתים הוא מנצל את הערפול באופן מכוון. מכל מקום, בקריאה סבירה של הדברים מתקבל הרושם שב"התנגדות האסלאמית" הכוונה בהקשר זה היא בעיקר לארגון חזבאללה. בשורות הבאות ננסה גם אנו להבין אפוא אם ועידת טהראן סימנה את הקמת תנועת "ההתנגדות האסלאמית בלבנון" או בשמה הנפוץ יותר – חזבאללה.
הימים היו אפוא ימי יוני 1982, ערב פרוץ מלחמת לבנון. המצב הביטחוני בגבולה הדרומי של המדינה היה מתוח, ועימות עם ישראל צפוי היה לפרוץ בכל רגע ממש. חמאדה עצמו פיקד אז על כוח שהיה פרוס בדרום לבנון והורכב מאנשי פתח וממתנדבים מהתפוצות הפלסטיניות ברחבי העולם, ואנשיו היו עסוקים בהיערכות למלחמה. והינה, בוקר אחד מודיע לו אחד הממונים עליו בפתח כי הוא נבחר למשלחת שתייצג את הארגון בוועידה בטהראן. חמאדה מספר כי לכתחילה הסתייג מלנטוש את אנשיו בחזית, אולם לאחר שנשבע לחזור ללבנון ברגע שישמע על פרוץ המלחמה – ניאות לטוס. ביציאתו את ביירות הוא ראה עשן מיתמר מבניינים שהופצצו על ידי חיל האוויר הישראלי, אולם לא ייחס לכך חשיבות; רק כשינחת בטהראן הוא יגלה: "ישראל החליטה לנצל את ההתנקשות בדיפלומט ציוני בלונדון כדי להפר את הרגיעה בחזית ולפלוש ללבנון". ובכל זאת, למרות מחויבותו לאנשיו בלבנון, חמאדה החליט להישאר. הוא לא נפרד לרגע ממכשיר הרדיו שעדכן אותו בתהפוכות שאירעו בחזית בדרום לבנון, וקיווה שהקשרים שייצור במהלך הוועידה יועילו לו באופן מיידי בניהול הלחימה בלבנון.
הדבר לא קרה, למרבה הצער. אומנם, לאורך ימי הוועידה נפגש חמאדה שלוש פעמים עם הקצין האיראני עלי שמחאני (אז סגן מפקד משמרות המהפכה האסלאמית, ולימים שר ההגנה וראש המועצה העליונה לביטחון לאומי). הפגישות אמורות היו להסדיר את ההתנגדות לאויב הציוני בלבנון וליצור שיתופי פעולה מבצעיים בין־ארגוניים, ובכך למלא את הוראותיו של "האימאם", המנהיג העליון של איראן ח'ומייני. אלא שהפגישות לא הניבו תוצר ממשי. על אף שלעדותו של חמאדה "הוועידה בטהראן הפכה לחדר מבצעים צבאי-מדיני-תקשורתי של ממש בכל הקשור למלחמה בלבנון", לאחר כמה ימי ועידה הוכרז גיוס כללי בפתח, וחמאדה שב לארצו. מבחינתו, הוועידה הסתיימה "בלי שהצלחנו לתרגם את הרצון בשיתוף פעולה לכדי תוכנית מבצעית בפועל". אם ארגון חזבאללה נוסד באותם ימים, חמאדה לא היה חלק מהתהליך.
במישור העובדתי אפוא לחמאדה אין הרבה מה לתרום להבנה אם ועידת טהראן הייתה רגע הולדתו של ארגון חזבאללה. מנגד, הוא נחוש מאוד להראות שהקו האידיאולוגי והאתוס של הארגון נולדו אומנם בוועידה. הוא עוד זוכר למשל את נוכחותו המרשימה של ראע'ב חרב, מפקד מיתולוגי בחזבאללה שישראל התנקשה בחייו בשנות השמונים. הוא אף יכול לחוש את "ידי החקלאי המיובלות שלו, אותן ידיים שהוא סירב ללחוץ לכל מי שמייצג את האויב". עוד הוא נזכר בהתרגשות שאחזה בנוכחים כאשר שמחאני "במבטאו הערבי האופייני לבני מחוז אהוואז", בירך את הנוכחים בשם הקדוש השיעי חוסיין באופן שלימים ייעשה מזוהה עם חזבאללה. חמאדה מקפיד אפילו לסגור חשבון עם סובחי טפיילי, המזכ"ל הראשון של חזבאללה, שלימים הסתכסך עם צמרת הארגון והודח ממנו בבושת פנים. עליו מספר חמאדה כי "אף על פי שישבתי בסמוך לו במהלך הוועידה, איכשהו לא שררה בינינו כימיה". פסיפס זה של זיכרונות וחוויות, כך נראה, נועד להראות שזרעי ההוויה הארגונית של חזבאללה נזרעו כבר בטהראן ב־1982.
אולם עם כל הכבוד לאתוס הארגוני, לזיכרונות נוסטלגיים אלה יש ערך היסטורי משני. בפועל, נראה כי חמאדה איננו יודע, או איננו מעוניין, לספק פרטים קונקרטיים לגבי מקומה של הוועידה בתולדות חזבאללה. הוא אינו זוכר למשל אם עימאד מורנייה – אחד ממייסדי הארגון ודמות מפתח בעשורים הראשונים לקיומו – בכלל נכח בוועידה, ומציין כי "היום רבים מדור המייסדים של חזבאללה מספרים לי שהם נכחו בוועידה, אולם אינני זוכר אותם משום שהגעתי כנציג תנועת פתח". בלהיטותו לחזור לשדה הקרב, מעיד חמאדה, "לא הבנתי כמה חשיבות יש לשהותי בטהראן לטובת ארגון ההתנגדות בלבנון", ואף שהייתה זו בעבורו זכות עצומה לשבת לאותו שולחן עם מייסדי חזבאללה, הוא מסכם את המעמד בהערכה הזהירה והמסויגת: "אני מאמין שחזבאללה אכן נוסד באותה ועידה". עדות מרשימה הרבה פחות, ללא ספק, מההצהרה "ועידת טהראן 1982: הקמת ההתנגדות האסלאמית", שבכותרת המאמר.
אם כן, מדוע בכל זאת חמאדה מרשה לעצמו לקבוע שוועידת טהראן הולידה את ההתנגדות האסלאמית? אף שחמאדה מעיד כי הוא "בסך הכול מספר את העובדות כפי שהוא זוכר אותן", נראה כי קביעה היסטורית זו מבוססת על שחזור אנליטי ולא על עדות ישירה. לדבריו, בוועידת טהראן עמדו על הפרק שתי אפשרויות מבחינתה של איראן: לשלוח כוחות איראניים ללבנון ולפלסטין כדי להתנגד לכיבוש הישראלי או לשלוח אותם לאפגניסטן כדי להגן על האוכלוסייה הטג'יקית ועל מיעוט ההזארה במדינה. בין שתי האפשרויות, מסתמא כי הראשונה נבחרה שכן בפועל נראה שאיראן אכן פעלה לסייע ללבנונים ולפלסטינים במאבקם באמצעות הטלת כוח קודס של משמרות המהפכה האסלאמית – זרוע מבצעית מיוחדת בשירות האידיאולוגיה האסלאמית-איראנית המהפכנית – ללחימה בלבנון. על כן, חמאדה סבור שאפשר להגדיר את ועידת טהראן כראשית ההתנגדות האסלאמית.
אלא שכפי שהקורא בוודאי הבחין, השחזור האנליטי שמבצע חמאדה לוקה בבעיות. המושג "התנגדות אסלאמית" שינה פתאום את משמעותו, והוא מתאר כעת את כוח קודס ולא את חזבאללה או ארגונים חמושים לבנוניים או פלסטיניים אחרים. לא עוד אלא שכוח קודס הוקם כבר בשנים שלפני כן, וזה תקופה פעל בחזית שניהלה איראן נגד עיראק. חמאדה אינו מתייחס לבעייתיות המושגית, ואף שחזבאללה הוא שעמד לדיון עד אותו הרגע בהקשרי ועידת טהראן, הוראת המונח "התנגדות אסלאמית" בפיו של חמאדה מחליקה באלגנטיות ומגיעה לנוכחות כוח קודס בלבנון.
למעשה, אפילו כוח קודס אינו יכול להיות מזוהה כמנגנון ההתנגדות האסלאמית שהוקם ב־1982, מהסיבה הפשוטה שהוא הוקם שנתיים לפני כן לטובת הלחימה נגד עיראק. לכתחילה, אין כל קשר בינו לבין ההתנגדות האסלאמית בלבנון. בעייתיות זו נפתרת על ידי חמאדה בהתאם למקובל בשיח הנפוץ בחזבאללה – באמצעות היתלות בדבריו של ח'ומייני: "האימאם החליט שיש להעניש את התוקפן [עיראק] תחילה, וכך לסלול את הדרך אל ירושלים". במילים אחרות, עוד בימיו בעיראק החל כוח קודס להתנגד לישראל מלבנון; קביעה פרדוקסאלית זו, המבוססת על נבואה שבדיעבד, נתפסת בעיני חמאדה כאמת היסטורית. על בסיסה הוא יוצא בהכרזה מפורשת: "במלון אסתקלאל בטהראן התקבלה ההחלטה: להעמיד התנגדות אסלאמית שתבלום את הפלישה הציונית ללבנון ותגן על פלסטין".
בנקודה זו מסיים חמאדה את עדותו, והקורא רשאי להחליט בעצמו אם הוא משתכנע ממנה או לא. אולם השאלה נשאלת מכל מקום: מדוע להוט כל כך חמאדה להוכיח שחזבאללה בא לעולם ברגע מסוים ביוני 1982 במלון בטהראן? התשובה המיידית היא שחמאדה פשוט מנסה "לנפח" את תפקידה ההיסטורי של הוועידה משום שהוא עצמו נכח בה. חמאדה, לפי פרשנות כזו, מכוון את דבריו לקהל מתוך הארגון, והוא מעוניין להעצים את תפקידו בהיסטוריה של התנועה. ואומנם הוא מכריז כי "לכל המשתתפים בוועידת טהראן [כולל כאמור חמאדה עצמו] היה חלק במציאת הדרך להקמת ההתנגדות… ניתן לומר שאנחנו בתנועת פתח ייצגנו את אחד מבין הזרמים המכוננים של ארגון חזבאללה".
פרשנות כזו עולה בקנה אחד עם העובדה שבזיכרונותיו של חמאדה משולבים שלל אמצעים רטוריים לצורכי מה שמכונה בעגה ההיסטוריוגרפית – Self-fashioning – הבניה עצמית של דמות פומבית לאור ערכים מסוימים. כפי שכבר ניתן היה להתרשם לעיל, מילותיו של חמאדה שזורות בשפע הערות, אנקדוטות, הסתייגויות וסטיות מקו הטיעון המרכזי, שכל מטרתן להציג את חמאדה כדמות מפתח בארגון. הוא היה נאמן לאידיאולוגיה של חזבאללה ולסדר היום הארגוני שלה מהרגע הראשון, תפקד כדמות מפתח ברגעי ההכרעה שהולידו את הארגון, ובו בזמן נותר חבר נאמן ומסור למטרות התנועה שאליה השתייך – תנועת פתח. באשר לסוגיה זו, אפשר רק להתרשם ממאמציו האנרגטיים והגמלוניים משהו של חמאדה להצדקה עצמית, בלי לייחס להם ערך עובדתי רב מדי.
מאידך גיסא, חמאדה איננו מייצג רק את עצמו. הוא מקורב לחזבאללה, ותכופות מדברר את עמדת הארגון. זאת בפרט כאשר הוא מתבטא בפלטפורמות שמזוהות עם הקו של חזבאללה, כמו במקרה דנן – באתר האינטרנט של חדשות אל־אח'באר. על כן ניתן לראות את הפרסום של חמאדה כניסיון לתת הד, בסיס עובדתי ונפח לטענה שחוזרת שוב ושוב בדברי בכירי הארגון, ולפיה חזבאללה נוסד בשנת 1982. מדובר, כנאמר לעיל, בטענה שמרבית ההיסטוריונים חולקים עליה: אחרי הכול, באותה שנה מייסדי הארגון היו צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, והזרמים המובחנים שמהם התהווה הארגון עוד פעלו באותה תקופה באופן עצמאי. יתר על כן, ברור שהקדמתו של תאריך ההקמה של חזבאללה ל־1982 משרתת עמדה אידיאולוגית מסוימת: היא מוכיחה במובלע את הטענה שחזבאללה נוסד בתגובה לפלישה הישראלית ללבנון, וממילא מצדיקה את קיומו מכוח היותו הגוף המגן על לבנון מפני האיום הישראלי.
לפי פרשנות כזו, עיתויו של פרסום הזיכרונות של חמאדה איננו מקרי משתי סיבות. ראשית, בחודשי כתיבת שורות אלה, חזבאללה חוגג את שנת הארבעים לקיומו לפי התארוך המוקדם. אפשר אפוא לראות את הטור של חמאדה כחלק מקמפיין יחסי הציבור לקידום החגיגות. אולם לא פחות מכך, חזבאללה עומד בתקופה האחרונה לביקורת ציבורית חריפה בלבנון בשל עמדתו לגבי הסכם שרטוט הגבולות הימיים עם ישראל. רבים במדינה טוענים כי התעקשותו של הארגון לטרפד את ההסכם ולחבל במשא ומתן עם ישראל פוגעת אנושות בלבנון ובשגשוגה, ומטעימים שבמקום להתנגד לישראל, הארגון מתנגד ללבנון. הטור של חמאדה מבקש אפוא לקעקע טענה זו. הוא מבקש להעמיק את הזהות (לכאורה) בין חזבאללה לבין ההתנגדות לכיבוש הישראלי ולהזכיר שעד היום חזבאללה מגלם בלבנון את "המורשת של 1982" ואת הצדקת המאבק בישראל. הבחירה אם להשתכנע נותרת כעת בידי הלבנונים.
