לבנון היא מדינה למודת תהפוכות ומשברים. היא אינה מפסיקה לעורר תשומת לב. נוסף על המשבר הכלכלי והפוליטי החריף שבו היא שרויה זה מספר שנים, לבנון הייתה בחודשים האחרונים על סף מלחמה עם ישראל בגלל המחלוקת לגבי קו המים הטריטוריאליים והכלכליים בין שתי המדינות. קרוב לעשר שנים של משא ומתן וויכוחים ללא תוצאות עברו עד שבאוקטובר אשתקד בשלו התנאים ונחתם סוף סוף הסכם לתיחום הקו הימי.
ההסכם התקבל בברכה כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית בלבנון. הבולט ביניהם היה חזבאללה שהיה מעורב באופן מופגן בעניין ושלח איומים מפורשים לישראל על כך שלא ירשה לה להפיק גז מאסדת כריש עד שתיושב המחלוקת. ענני מלחמה התרבו בשמיים, ובסוף לחץ אמריקאי כבד הניע את הצדדים להגיע לידי הסכם.
לעומת זאת בישראל ניטש ויכוח קשה בין נציגי הקואליציה והאופוזיציה. ויכוח זה הלך והחריף ערב הבחירות שהיו אמורות להיערך בחודש נובמבר אשתקד. בעוד נציגי הקואליציה הצדיקו את ההסכם והציגו אותו כניצחון לישראל, דוברי האופוזיציה לא חסכו לשון ביקורתית על ההסכם עד כדי כך שנתניהו
תיאר אותו כהסכם כניעה לא-חוקי ואיים שיבטל אותו אם ייבחר לראשות הממשלה. הרחק מאווירת ערב בחירות בישראל שהותירה את חותמה על הצהרות השחקנים, קשה לקבוע בפסקנות בשלב זה מי יצא מרוויח יותר מן ההסכם או האם העוגה התחלקה שווה בשווה. נוסף על הפוליטיקאים בישראל פרשנים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים היו חלוקים בדעותיהם לגבי ההסכם ולגבי הסעיפים הכלולים בו.
לגבי חזבאללה והתנהלותו במשבר זה, שהוא הנושא הנידון בשני המאמרים שהתפרסמו לאחרונה ואשר נעסוק בהם בהמשך, הוכיח המשבר האחרון כי הוא שחקן מפתח בזירה הפנימית והאזורית שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא זקף לזכותו נקודות בדעת הקהל הלבנונית, אך באותה עת הוא נחשף לביקורת נוקבת על גישתו לבעיות הפנימיות של לבנון.
זיאד מאג'ד סוקר במאמרו שפורסם באתר המכון למחקרים פלסטיניים את השלבים שקדמו לחתימה על הסכם תיחום הקו הימי בין ישראל ללבנון. הוא מציין את הגורמים אשר השפיעו ואשר הביאו לחתימה על ההסכם במספר מישורים:
הראשון קשור למצב הבין-לאומי שכן השלכות המלחמה באוקראינה בתחום הכלכלה והאנרגיה, נוסף על העיצומים האירופיים והאמריקאיים על רוסיה, הניעו את מדינות המערב לחפש מקורות חדשים לאנרגיה. אגן הים התיכון היה יעד אסטרטגי לחיפוש אחר מקורות לגז טבעי. בעוד גז כזה נמצא בכמויות מסחריות במדינות שמדרום לים התיכון (מצרים, לוב ואלג׳יריה), במדינות נוספות כגון ישראל, לבנון וקפריסין ישנם סימנים מעודדים על הימצאותו. ממדינות אלה ניתן יהיה לשנע את הגז בקלות לאירופה בשל הקרבה הגיאוגרפית.
המישור השני כרוך בתנאים האזוריים. נדמה כי הצלת הסכם הגרעין הגוסס בין איראן למערב היה בין השיקולים שהביאו את חזבאללה לתמוך בהסכם בין ישראל ללבנון. להסכם זה חשיבות רבה לדידה של איראן, ולאור העובדה שסיכויי החייאתו מחדש הולכים ופוחתים, ראה חזבאללה במעורבותו בהשגת ההסכם בין לבנון לישראל מעין הזדמנות לשמור על ערוצי הידברות עם ארה״ב ולהקל בכך את השימוש בקלף המשא ומתן הלבנוני לטובת חזרה אפשרית להסכם הגרעין. מכאן ניתן להעלות על הדעת כי איראן נתנה אור ירוק לבן-בריתה החזק לגלות גמישות בכפוף לאינטרסים של לבנון מצד אחד וכדי שחזבאללה ישמור על כוחו הצבאי אם תהיה הסלמה בעתיד מצד שני.
כמו כן, מצד אחד הזהירה ארה״ב את לבנון לבל תפעל להסלים את המצב כי תוצאות מלחמה עם ישראל תהיינה הרסניות בשעה שלבנון סובלת ממשבר כלכלי ופיננסי ללא תקדים. מן הצד השני גם בישראל היה חיפזון להגיע להסכם לפני הבחירות לכנסת שהביאו את נתניהו מחדש לראשות הממשלה. נתניהו הצהיר בפומבי, ולוּ באופן דמגוגי, כי הוא מתנגד להסכם ותיאר אותו ככניעה ללבנון ולטרור של חזבאללה וכהסכם בלתי-חוקי. אשר על כן, הפנים חזבאללה את המתרחש ונתן את הסכמתו לחתימה על ההסכם.
המישור השלישי נוגע למצב הפנימי בלבנון. העיתוי של חתימת ההסכם בטרם יצא הנשיא הלבנוני מארמון הנשיאות היה בבחינת מתנה שהגיש חזבאללה לנשיא כדי שהאחרון יוכל לטעון שזהו הישג שהושג בתקופת כהונתו בצל ההידרדרות האיומה שלבנון ידעה בשנים האחרונות. אין ספק שחזבאללה מודע לכך שסביבתו החברתית התומכת מעדיפה הסכם על פני מלחמה, חורבן ועקירה. הוא גם יכול לשכנע חלק מסביבה זו ואת דעת הקהל בלבנון שההסכם הושג בזכות נשקו ואיומיו כפי שהצהירו מנהיג חזבאללה ואמצעי התקשורת שלו.
הכותב ממשיך ומסביר כי התנאים בשלושת המישורים – הבין-לאומי, האזורי והמקומי – הם שהכתיבו לחזבאללה לנקוט גישה פרגמטית ולהסכים לפשרה עם ישראל. על ידי קידום ההסכם, העביר חזבאללה מסרים מגוונים הן פנימה והן החוצה שעיקרם הוא שהוא המחליט הבלעדי בענייני מדיניות החוץ והביטחון של לבנון, וכי הוא יכול להסתגל לתנאים קשים, להתייחס באופן מציאותי לדרישות של ארה"ב וישראל ולהניע את השלטון בלבנון להסכים למה שנראה לו מקובל.
מאמר נוסף בעניין זה פרי עטו של עמאד עטאללה שהתפרסם בעיתון הלבנוני אל-אח׳באר המזוהה עם חזבאללה, משבח את חזבאללה על הישגיו במדיניות החוץ. הוא כנראה רומז לשני האירועים החשובים שהתרחשו בתקופה האחרונה. האירוע הראשון הוא הקרבות שניהל חזבאללה בתמיכת הצבא הלבנוני נגד כנופיות דאעש וא-נוסרה בגבולותיה המזרחיים של לבנון בשנת 2017. והדבר השני הוא התפקיד שהוא מילא בקשר להסכם סימון הקו הימי הן מאחורי הקלעים והן באופן מופגן. ובכן, הלבנונים נרגעו לאחר שנוכחו לדעת שסכנת דאעש ואחיותיה התרחקה מגבולם המזרחי, וכי ענני המלחמה עם ישראל שנדמה היה שהיא ממשמשת ובאה התפזרו. לכן הם חזרו לדאוג לענייני פנים.
באותה המידה שבה חזבאללה הוכיח יכולת להתגמש כלפי חוץ כדי להגיע להישגים, כך הוא שתלטן ונוקשה בזירה הפנימית ולא ניתן לבקר אותו או לחלוק עליו מבלי להיחשף להאשמות של בגידה
בעוד עטאללה מרעיף שבחים על חזבאללה על תרומתו להגנה על המולדת בהקשר להסכם האחרון, הוא טוען שקל הרבה יותר לפעול בתקיפות מול אויב חיצוני כמו ישראל, שכן אין על כך כל מחלוקת, כולם מסכימים שיש לפעול מולו בנחישות. אך קשה הרבה יותר לשכנע את הציבור שהפוליטיקאים שגונבים ומרעיבים את העם עושים זאת למען האינטרס הלאומי. הכותב מוסיף כי הציבור אינו מוכן לקבל את השחיתות המשתוללת תמורת ההגנה על הביטחון. איש אינו חושב שיש הצדקה לקריסת הכלכלה הלבנונית ולמינויים לא-תקינים כמו ראשי ממשלה, שרים ונגיד הבנק המרכזי בשעה שחזבאללה ממלא פיו מים תמורת העלמת עין או תמיכה לכאורה בהמשך הצטיידותו בנשק שבעזרתו יוכל להתנגד לישראל.
לדעתו של עטאללה האליטות הפוליטיות וגורמי הכוח בלבנון הם שגרמו למשבר הכלכלי והפוליטי החמור שבו מצויה המדינה ואשר נבע מההתנהלות המושחתת של האליטות שתפסו את מוקדי הכוח במדינה ורוששו אותה. הוא מאשים את חזבאללה בעקיפין בכך שהוא שותף להשחתת המערכת הפוליטית ולחורבנה. אומנם הוא אינו האחראי הישיר למצבה הגרוע של המדינה, אך בכך שהוא כרת ברית עם אותם אחראים, וכאן הוא כנראה מתכוון לתנועת אמל ברשות נביה ברי, הוא אפשר את הידרדרותה של המדינה. נביה ברי נחשד בעיני רבים בלבנון לאחד מעמודי התווך של השחיתות.
שני המאמרים מסכימים בנוגע לפערים שבין מדיניות החוץ והפנים של חזבאללה. מאג'ד מסביר כי באותה המידה שבה חזבאללה הוכיח יכולת להתגמש כלפי חוץ כדי להגיע להישגים, כך הוא שתלטן ונוקשה בזירה הפנימית ולא ניתן לבקר אותו או לחלוק עליו מבלי להיחשף להאשמות של בגידה. הגמישות כלפי חוץ והנוקשות בפנים אינן דבר חדש בפוליטיקה האזורית והן מזכירות את המדיניות של חאפז אל-אסד הנשיא הסורי לשעבר ואביו של בשאר אל-אסד. אסד האב היטיב לנהוג בכפילות כלפי פנים וכלפי חוץ: הוא לא היה מוכן לפשרות בענייני הביטחון, המדיניות ויחסי החוץ, ולא אפשר לשותפים אחרים להתחלק איתו בתחומים אלה. לעומת זאת הוא השאיר את הכלכלה, את הכסף ואת המיזמים לזירת התחרות בין קבוצות שונות במדינה.
שני הכותבים – מאג'ד ועטאללה – חלוקים בדעותיהם בנוגע למדיניות החוץ של חזבאללה. הראשון ממעיט מערך התרומה של חזבאללה בתחום זה, ואילו השני מעלה על נס תרומה זו, אולם ההשקפות של שניהם קרובות, אם כי אינן זהות לגבי יחסו של חזבאללה לבעיות הפנים של לבנון. לגבי הסכם סימון הקו הימי בין ישראל ללבנון, מאג'ד מביע ספקות ומעלה תהיות בנוגע לסיכויי הפקת גז מאסדת קנא בכמויות מסחריות. גם אם תרחיש זה יתגשם, הוא מעריך כי לא יהיה ניהול נאות להכנסות הכספיות של גז זה שכן הגורמים האחראים לשחיתות בלבנון ידאגו שכסף זה יזרום לכיסם.
מאג'ד מסכם את מאמרו במידה רבה של פסימיות. לטענתו כל עוד הבעיה הפלסטינית נשארת ללא פתרון, חבית הנפץ הזו תמשיך לאיים על היציבות באזור כולו. כמעט בכל נאומיו של נסראללה מזכ"ל חזבאללה הוא מזכיר את העניין הפלסטיני והקשר של המוסלמים למקומות הקדושים בירושלים. דומני שגישה זו אינה תעמולתית או מס שפתיים כי אם היא אמונה דתית כנה. לכן, קשה להאמין שהחתימה על הסכם תיחום הקו הימי בין ישראל ללבנון הרחיקה את הסכנה של מלחמה בעתיד שבה חיזבאללה יהיה מעורב. מלחמה כזו יכולה לפרוץ על רקע מהלומות שישראל תנסה להנחית על איראן בשל תוכנית הגרעין שלה. במקרה כזה חזבאללה לא יוכל להפליג ולשבת בחיבוק ידיים, או שיהיו התפתחויות דרמטיות בזירה הפלסטינית שידרבנו אותו לפתוח חזית בצפון. הכול פתוח ושברירי במזרח התיכון של ימינו.
