מי שמביט בתמונות של מצרים ממחצית המאה הקודמת ייתכן שיופתע למראה נשים רבות הלבושות בלבוש מודרני, חשוף וללא כיסויי ראש. השינוי שעבר על מצרים בתחום זה בשלושת העשורים האחרונים, שכולל התרחבות ניכרת של נורמת הלבוש הדתי והצנוע יותר, נתפס פעמים רבות כשינוי שקשור להיבט הדתי בלבד של החיים. אולם, חרף העובדה שההחלטה לעטות חג'אב אמורה להיות עניינה הפרטי של אישה בלבד, זוהי לא רק סוגיה תרבותית-דתית אלא גם פוליטית. עטיית חג'אב או הסרתו הפכה במדינות ערביות רבות, ביניהן מצרים, לסמל של מאבקים פוליטיים רבים – לעיתים מאבקים שסותרים זה את זה.
החוקר השאם ג'עפר, בעל ניסיון מחקרי עשיר במעקב אחר סוגיות תרבותיות-דתיות במדינות ערביות ובפרט במצרים, מבקש בשני מאמרים שפרסם לאחרונה בעיתון אל־ג'זירה לחשוף את התשתית הפוליטית שמאחורי המאבק המתמשך והמחריף שמתקיים במצרים סביב מקומה של הדת בחיים הציבוריים. מאמרו הראשון עוסק בעיקר באופן שבו השלטון הפוליטי במצרים מנסה "להלאים" את הדת, בין היתר על ידי הוצאת הפולמוסים הדתיים מתחומי המסגדים אל הרחוב ואל התקשורת; ובאופן פרדוקסאלי, שואף בה בעת לתת פחות מקום לקולות אסלאמיסטיים להישמע במרחב הציבורי. המאמר השני עוסק ב־Gender washing שמתקיים לטענתו במצרים בשנים האחרונות, כאשר המדינה הולכת ונעשית טוטליטרית יותר, ובה בעת מקדמת לכאורה יוזמות של שוויון מגדרי כדי להצטייר כנאורה וכדמוקרטית. המשותף לשני הדיונים הוא הזווית הפמיניסטית בהקשר הדתי – ג'עפר מראה כיצד ההחלטה לגבי זכויות נשים היא למעשה תמיד פוליטית וחורגת בכך בהרבה מהתחום הדתי-תרבותי שמייצגים גורמים כמו אוניברסיטת אל־אזהר.
שליטים בעולם הערבי כיום מקדמים אג'נדה שהם מכנים "אסלאם מתון ומודרני" על ידי הקמת מוסדות לאומיים שמקדמים את מורשת האסלאם. בכך הם יוצרים מצג של דת שאינה מאיימת על שלטונם ועל האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שבהם. ניתן לשער כי הדבר רלוונטי במיוחד למצרים, שבה הנשיא א־סיסי עלה לשלטון לאחר הדחת קודמו מורסי, נציג האחים המוסלמים, ומאז הוא מנסה לקדם זהות מצרית תרבותית "חילונית" יותר. טענתו של ג'עפר היא שבמסגרת הפיכת השלטון לטוטליטרי, גורמי השלטון מנסים להשליט את השיח הפוליטי שהם מעוניינים בו בכל תחומי החיים – מה שמצליח במידה רבה בתחום הכלכלי והפוליטי. בתחום הדתי, עם זאת, הדיון הציבורי סוער יותר, וניכר כי לגורמים הדתיים יש השפעה רבה וכי השלטון אינו מצליח לחלוטין לכפות את השפעתו עליהם.
עם זאת, לדעתו של ג'עפר הבעיה אינה היעדרו של שיח ציבורי בנושאי דת והשפעתה על המרחב הציבורי במדינה, אלא ששיח זה מסורס על ידי מנגנונים פוליטיים שהם גם לא־יעילים וגם באופן אקטיבי מתנגדים לכך שפירות הדיון הדתי יבואו לידי ביטוי בחקיקה או באופן אחר שיכול להשפיע על חיי האזרחים. כיוון שמדובר בשלטון מושחת, טובת האזרחים אינה הקריטריון העליון שעומד לנגד עיני השליטים: המנגנונים הפוליטיים רקובים ומושחתים, ואינם בנויים להתמודדות עם פולמוס דתי שיש בו דעות רבות, אלא הם מכירים דרך אחת בלבד: דיכוי. הדבר מחריף את האופי המקוטב ממילא של השיח הדתי, שנוטה להיות לעיתים קיצוני. באופן מעגלי, חוסר היכולת של הגורמים הדתיים לתרגם את הדיונים התיאורטיים לאפשרות פוליטית ממשית תורם לפילוג ולקיטוב ביניהם, מה שבתורם מגבירים את אפשרות הדיכוי של השלטון שכן משטרים טוטליטריים ניזונים משסעים חברתיים.
בפועל, השלטון במצרים מנסה להלאים את מוסדות הדת ולהפוך אותם לכפופים לאג'נדה שלו. המוסד היחיד שנותר "עצמאי" במובן כלשהו הוא מוסד אל־אזהר המכובד והוותיק, חרף לחצים כבירים להכפיף את עצמו לפוליטיקאים תוך מחלוקות גלויות בין שיח' אל־אזהר לא־סיסי. במוסד הוותיק ממשיכים להתעקש על כך שאמינותם ניתנת להם מכוח עצמאותם מהשלטון, שמאפשר להם להמשיך בתפקידם כמשמרי מסורת דתית שהיא גם אוצר תרבותי.
מדוע כל זה קשור לסוגיה של עטיית החג'אב? הוצאת הנושא של עטיית ח'גאב, שהוא נושא דתי בבסיסו, מהתחום הדתי הפרטי של כל אישה והפיכתו לעניין ציבורי שהפוליטיקה מעורבת בו, הופכות את הנושא לקשור בשליטה ובאוטוריטאריות, בין אם שליטה על ידי פוליטיקאים ובין אם על ידי מבנה חברתי פטריארכאלי. ברגע שהעניין הופך לפוליטי, עטיית החג'אב כבר אינה נעשית מתוך רצון אישי, טוען ג'עפר. הוא מבקש להראות שזוהי דוגמה לאופן שבו הספרה הפוליטית מנסה להטיל את מרותה על זו הדתית. מנגד, ניתן לטעון שעטיית חג'אב, כמו עניינים רבים הקשורים לנשים, מעולם לא הייתה בתחום סמכותן של נשים בלבד, ותמיד גורמים בעלי השפעה חזקה יותר בחברה תיעלו עניינים אלה לטובתם.
זווית שונה על היחס בין ביסוס השלטון לבין זכויות נשים נחשפת כאשר מתבוננים בקיפאון השורר בתחום זכויות נשים. לאחר מהפכת האביב הערבי, נשים החלו ליטול חלק פעיל יותר ויותר בחיים הציבוריים תוך דרישה למימוש זכויותיהן ולשיפור מצבן. היה נדמה שמחאות אלה הצליחו להתעלות מעל ההפרדה המגדרית ולכלול את ה"בעיות של הנשים" כחלק מן הבעיות הכלליות של "אזרחים". למרות כל זאת, המצב של הנשים בחברה המצרית לא השתפר באופן ניכר מאז. לטענתו של ג'עפר, גם כאן מדובר בעירוב אינטרסים פוליטיים של השלטון. אם מניחים שכל מעשיו של השלטון במצרים נועדו כדי לבסס את שליטתו ביתר שאת, נשאלת השאלה: איזו טובה עשויה לצמוח לשלטון לא־דמוקרטי מקידום זכויות האישה? כיצד עריצים יכולים להשתמש בזכויות נשים כדי לחזק את עריצותם?
המאבק אינו באמת מאבק של חילון מול הדתה, שכן גם א־סיסי ומשטרו אינם מעוניינים במדינה "חילונית" לגמרי מבחינה תרבותית. המאבק הוא של שלטון טוטליטרי על שימור כוחו
תשובתו של ג'עפר, המבוססת על מחקרים בנושא, מעלה את המושג Gender washing: מתן זכויות לנשים, או יצירת מראית עין של פעילות זו, המקנים לשלטונות עריציים הזדמנות להצטייר כנאורים וכליברליים, ובכך להסיט את תשומת הלב מכך שהם בפועל עריצים ודכאניים. הדבר דומה לקיום בחירות מרובות מפלגות כדי ליצור מראית עין דמוקרטית, אף על פי שבפועל רק מפלגת השלטון תוכל לנצח. דוגמה לכך היא חוקי שריון מקומות לנשים בפרלמנט, אשר מצטיירים כנאורים ובכך מלבינים בחירות שהן למעשה בחירות לא־דמוקרטיות בכלל. ניתן להשוות זאת למינויה של נג'לאא' בודן, ראשת הממשלה הראשונה בעולם הערבי, לראשת ממשלת תוניסיה. לכאורה, נראה שמדובר בצעד ליברלי ומתקדם, אלא אם נזכרים שראש ממשלה במדינה דמוקרטית אינו אמור להתמנות אלא להיבחר.
בזירה הבין־לאומית כבר ברור שדמוקרטיה ושוויון לנשים הולכים יד ביד, וכי לא ניתן להפריד ביניהם. במדינות הערביות לא מבינים זאת, או גרוע מכך – מבינים זאת היטב ומנצלים זאת לרעה: שריון כמה מקומות לנשים בפרלמנט מבטיחים יחס אוהד מצד מדינות מערביות, שמיתרגם לתמיכה כלכלית או צבאית. בפועל, "קידום"-לכאורה זה של זכויות נשים רק מקדם את העריצות, וזאת בכמה דרכים. ראשית, העברת חוקים לשוויון מגדרי היא דרך להשיג דומיננטיות של השלטון על פני האופוזיציה ולמנוע מארגונים אופוזיציוניים להתמרד סביב סוגיות כאלה. הדבר מאפשר גם יצירת פילוג בתוך האופוזיציה בין ארגונים פמיניסטיים, שהשלטון כביכול משתף איתם פעולה והם לגיטימיים, לבין כאלה שאינם ושאפשר להדירם ולהגבילם בשקט, שכן השלטון כבר משתף פעולה עם ארגונים פמיניסטיים אחרים ולכן לא בקלות יכול להיות מואשם בפטריארכאליות. במילים אחרות, אם השלטון צריך לבחור תחום אחד של אקטיביזם חברתי ולאפשר לאופוזיציה לפעול בו, הוא מעדיף שזה יהיה תחום זה, ולא ארגונים של זכויות אזרח או חופש הביטוי למשל, שמסוכנים לו הרבה יותר.
שנית, כאמור, חוקי שוויון מגדרי מצטיירים היטב בזירה הבין־לאומית וזוכים לתמיכה ולהכרה. שלישית, העובדה שארגונים פמיניסטיים והשלטון פועלים למען אותה מטרה מוארת באור חיובי גם בתוך המדינה. לאחר האביב הערבי, התגברה המחלוקת במדינה בין חילונים לגורמים דתיים ואסלאמיסטיים. מכיוון שפעמים רבות הארגונים הפמיניסטיים הם בצד החילוני, יוצא שבאופן פרדוקסאלי "משתלם" להם לתמוך בשלטון הנוכחי, שמושך יותר לכיוון החילוני כנגד הדתה של המרחב הציבורי. הדבר מאפשר מצב שבו ארגוני נשים שדורשים זכויות לנשים משתפים פעולה או לכל הפחות מצייתים בשקט לשלטון טוטליטרי דכאני שמפר זכויות אזרח.
לסיכום נושא זה, ג'עפר מדגיש שתי נקודות חשובות. ראשית, המאבק לדידו אינו באמת מאבק של חילון מול הדתה, שכן גם א־סיסי ומשטרו אינם מעוניינים במדינה "חילונית" לגמרי מבחינה תרבותית. המאבק הוא של שלטון טוטליטרי על שימור כוחו, מה שאומר שהשלטון אינו מעוניין בחילון אלא בכך שהתחום הדתי יוכתב על ידיו ולא על ידי סמכויות הדת במדינה או על ידי גורמים אסלאמיסטיים. כמו במקרה של זכויות נשים, המשטר מציג את הניסיון להתערב בממסד הדתי כדרך להפיכת המדינה למודרנית ולפלורליסטית יותר ולהילחם בקיצוניות דתית, אך בפועל הרעיון המרכזי הוא שוב – שימור השלטון. שנית, ג'עפר מדגיש כי הגעתן של כמה נשים לעמדות בכירות היא בעיקר סמלית ואינה צריכה להטעות את המתבונן לחשוב שמדובר בשינוי מהותי. ההיסטוריה מראה שדווקא במקומות שבהן נשים מעטות הופכות לאייקון או לסמל תרבותי, מעמדן של רוב הנשים יורד והן בעלות פחות השפעה על החיים הציבוריים. הדבר קורה יד ביד עם התגברות השיח על ערכים של "כבוד המדינה והחברה המצרית", שיח שמקביל במובנים רבים לשיח על כבוד המשפחה. וכפי ששיח על כבוד המשפחה הוא למעשה שיח על מגבלות המוטלות על האישה ושאין להן כל קשר עם "כבוד" של אף אחד – כך גם באשר ל"כבוד החברה".
עם זאת, ג'עפר קובע כי בסופו של דבר הניסיון של המשטר להעביר את הפולמוס הדתי לתחום הפוליטי לא יפעל לטובתו כמצופה. זאת משום שהעברת הדיון בעירוב הדת בחיים הציבוריים לשיח הציבורי משמעותה איבוד שליטה מהיר על השיח – בפרט שהוא מתקיים היום בעיקר ברשתות החברתיות. נוסף על כך, בניגוד לאינטרס של השלטון, עצם הניסיון להלאים את מוסדות הדת והשיח שנוצר סביב צעד זה מגבירים באופן פרדוקסאלי את העיסוק בדת ומעודדים יותר הדתה במרחב הציבורי, מה שמשרת דווקא את האינטרסים של האסלאמיסטים מתנגדי השלטון.
בסיכומו של דבר, ג'עפר מבקש לטעון כי אין דרך אחרת לפרש את המתרחש בכל תחומי החיים במצרים – ובכלל זה בתחום הדת – אלא כגורמים במשחק פוליטי שמטרתו העיקרית היא ביסוס אחיזתו של השלטון. לא נראה שיימצאו מתנגדים לטענה העתיקה שהכול פוליטי, ויש לזכור כי גם "גורמי הדת" שהוא מזכיר שוב ושוב אינם חיים במציאות אחרת, והם בעצמם בעלי אינטרסים בזירה הציבורית. גם אם מאמריו צבועים באג'נדה ברורה של התנגדות לשלטון הנוכחי שמשתלטת על כלל הטיעונים, הזווית שמוצגת בהם מעניינת – במדינה שבה השלטון פועל נגד האזרחים אך במקביל מייצר יוזמות שנראות על פניו חיוביות, כגון "חיזוק" מוסדות דתיים-תרבותיים, פלורליזם דתי ושוויון מגדרי – יש לנהוג בחשדנות כלפי המניעים העומדים מאחורי צעדים אלה.
