לוחמים ומשוררים: ביקורת ערבית על אסופת השירים של חיל החינוך

בחודשים האחרונים, בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, פרסמו קבוצת "משיב הרוח", קבוצת משוררים דתית-לאומית בעיקרה, בשיתוף פעולה עם חיל החינוך, מספר אסופות שירים בכותרת "הנני". השירים נכתבו בידי כותבים שונים, מוכרים יותר ופחות – חלקם חיילים ואף קצינים בצה"ל. אפילו קצין החינוך הראשי תא"ל אופיר לויוס, תרם שיר לחוברת השנייה, הכולל בין השאר את הבית הזה:

"נִצָּב לִימִינִי וּשְׂמָאלִי / בֹּעַז וְיָכִין הָעוֹמְדִים מֵחָדָש / עַם הַמְּבַקֵּש לְהָשִׁיב הַצּוֹרֵר / לְאוֹתו הַמִּקְדָּש שֶׁל דָּגוֹן [האל של הפלישתים המקראיים, אויביהם של בני ישראל המקראיים, שהתגוררו באזור עזה – א"ג] / רוֹאֶה לְרָחוֹק, מְשֻׁלַּל שַׁלְשָׁלוֹת / נַטְבִּיעַ צוֹרֵר בְּדָמו".

גם אם נתעלם מן האיכות הספרותית הירודה שלו, השיר חושף במפגיע את הבעייתיות העמוקה הגלומה בחוברות מסוג זה: השילוב בין קיטש לאומני, דימויים מקראיים-מיתולוגיים וקריאות מוסוות בקושי לנקמה באוכלוסייה העזתית ("נטביע צורר בדמו") המגיעות מקצין בכיר בצה"ל, לא פחות. באופן פרדוקסלי, נראה שהאופי ה"אומנותי" וה"מטפורי" כביכול של החוברת מספק לכותבים מעין ערובה למהוגנות התוכן, מה שמאפשר להם לבטא מחשבות קיצוניות עם הרבה פחות סובלימציה מאשר בשיח פרוזאי ויום־יומי.

ואומנם, החוברת כללה גם קריאות מוסוות הרבה פחות לנקמה, לא רק בחמאס אלא בעזתים כולם. עמאר מאמון, בכתבה באתר דרג', אתר תקשורת ערבי עצמאי, מבקש לבחון את המשמעות ואת ההשלכות של שירים אלו הכלולים בחוברת על היחס של ישראל לעזה ולעזתים לאחר השבעה באוקטובר.

מאמון מתבסס על כתבה אנגלית של אתר הארץ על החוברת, שמובאים בה (בתרגום) חלק מן השירים הקיצוניים יותר בחוברת. מאמון מזכיר בתחילת כתבתו שאליעז כהן, מאנשי חבורת משיב הרוח, מיוזמי החוברת ומתנחל, התחיל לקרוא כבר ב־7 באוקטובר להגלות את תושבי עזה למחנה פליטים בדרום הרצועה עד שהצבא יסיים את ה"תמרון" ברצועה – ואף התהדר בכך שקריאה זו נובעת ממחויבותו למוסר האברהמי, המתנגד להרג חפים מפשע (כהן מתעלם מכך שאברהם קרא לאלוהים לא להחריב את העיר סדום כלל ולחוס הן על ה"רשעים" והן על ה"צדיקים" שבתושביה). כהן, כפי שמצוין בכתבת הארץ, מקיים קשר ארוך שנים עם אופיר לויוס, שאף השתתף בסדנת שירה של משיב הרוח לפני זמן מה.

יש הבדל בין שירי חיילים לבין השירים של כל אדם אחר – חיילים הם שלוחים של המדינה שבצבאה הם משרתים… לכן מאמון טוען שהכינוי "שיר" מטעה, שכן הוא כביכול מורה על כך שהטקסטים הללו הם בִּדיון, שהם אינם עוסקים במציאות בצורה ישירה

השיר שעורר את עיקר הסערה היה "מנהרות הגורל" של אשר שאז, חייל מילואים. משיב הרוח הדפיס מחדש את החוברת וצנזר את הבית שעורר את עיקר הסערה, אך עותקים שלו נשמרו בטוויטר (מאמון מביא אותו מתורגם לערבית מאנגלית). הבית מתבסס על הדמיון שבין המילה הערבית "אכבר", המוכרת לישראלים מן הקריאה המוסלמית "אללה אכבר" (אללה הוא הגדול ביותר), למילה העברית "עכבר":

"כדבריכם / האללה שבשמו אתם טובחים הוא עכבר / עכבר אכבר, עכבר כביר / עכבר נמלט אל תוך חפיר אל תוך עפר / הפיר, אל תוואי תת־הקרקע האדיר / אשר בו ג'יפים מהלכים, לפאר שם העכבר / שבשמו הם מבריחים / האמל"חים וממלטים את / הרוצחים / הנוח'בהים אל הפירים, אל / היכלו של עכבר / הזהב והטחורים הכביר אשר אכן / בחר את שמו בבאר שחת לשכן."

אפשר להבין את הסערה שעורר בית השיר – הדימוי של אללה, אלוהיהם של המוסלמים כולם (ולא רק של החמאס) לעכבר, יש בו דה־הומניזציה ברורה של מאמיני האל הזה. זאת לצד האלמנט שראינו גם אצל תא"ל לויוס – ההכנסה של שיח הנקמה אל תוך המסגרת של מלחמת דת כוללת. בהמשך השיר, שאז (כמו לויוס) גם קורא לעזה "ארץ פלשתים". שיר אחר, של בארי חיים שוורצגורן, הכיל גם קריאת נקמה מקראית: "עוֹד נָבִיא אֵשׁ / בְחוֹמוֹתַיִך עַזָּה / עוֹד יְסַפֵרוּ / כֹל מַעֲלָלַיִך / כָל רֹאשׁ עוֹלָלִיםּ אֲשֶׁר נִפצְת עַל הַסֶלַע" (יש לציין שמאמון מתרגם את השיר באופן שגוי כמתייחס לניפוץ של עוללי עזה על הסלע). ואכן, נראה שצה"ל נבהל מן הטון הדתי הבוטה של החוברות – מה שהביא לצנזור הבית של שאז למשל.

משמעות השירים בהקשרם

מאמון מבקש לבחון את השאלה אם השירים הללו הם ראיה לכוונות ג'נוסיידליות של צה"ל ושל מדינת ישראל. כשלעצמם כמובן, שירי חיילים אינם תופעה חדשה. למרות זאת, מאמון מטעים, יש הבדל בין שירי חיילים לבין השירים של כל אדם אחר – חיילים הם שלוחים של המדינה שבצבאה הם משרתים, המתירה להם לשאת נשק – בניגוד לאזרח רגיל. לכן מאמון טוען שהכינוי "שיר" מטעה, שכן הוא כביכול מורה על כך שהטקסטים הללו הם בִּדיון, שהם אינם עוסקים במציאות בצורה ישירה.

כאשר אנו קוראים יצירה בדיונית אנחנו אמורים להשעות את השיפוט המציאותי שלנו. אך בפועל, ברור שבשירים כגון אלו שעומדים לפנינו, האלמנט האידאולוגי והרגשי משמעותי הרבה יותר מזה האומנותי והבדיוני. אם כן, מאמון שואל, האם עלינו לקרוא את השירים בצורה מילולית לחלוטין? האם כשמוזכר בהם למשל הרג של עזתים, עלינו לקרוא זאת כקריאה ישירה להרג חפים מפשע?

זוהי, לדעת מאמון, שאלה פיקטיבית: השאלה אינה שאלה תיאורטית על התוכן הרפרנציאלי של השירים עצמם, אלא על דמות כותביהם המשתקפת בהם – במקרה זה החיילים שכותבים אותם. ואכן, שאלה זו חשובה, כפי שהזכרנו לעיל, דווקא מפני שמדובר בחיילים – שלוחי המדינה הנושאים נשק, שמותר להם להפעיל אלימות בשם המדינה, שלהם נתונה בשטח ההחלטה על חיים ומוות. במובן זה, לחייל יש הכוח ליישם את הדמיון השירי שלו בשטח – הוא יכול להרוג.

החייל הנושא נשק, מאמון מטעים, איננו רק "ממלא פקודות" – הוא מייצג במידה מסוימת את השלטון עצמו. בגלל הכוח הזה הנתון לו, יש לפרש את מילותיו ככוונה מעשית – ולא כמטפורה סתמית. מילותיו של הריבון אינן כמו מילותיו הריקות של האזרח. מאמון גם מטעים את הקשר בין הרטוריקה של "דרגי השטח" כפי שמתבטאת באסופות לבין הרטוריקה של ההנהגה הישראלית – גם בנימין נתניהו תיאר את החיילים בעזה ברטוריקה דתית כממשיכיו של יהושע בן נון (יש להזכיר שנתניהו גם דימה את המלחמה בעזה למלחמה בעמלק המקראי, שאת זכרו יש למחות).

מאמון מזכיר מקרה שבו שירים שימשו כעדות לפשעים נגד האנושות – המקרה של הפוליטיקאי והמשורר הסרבי-בוסני רדובאן קאראדג'יץ', שהואשם בפשעים אלו. קאראדג'יץ' עמד ליד המשורר הרוסי אדוארד לימונוב על הר טרבויץ' המשקיף על סראייבו במהלך המצור הסרבי על העיר וציטט את השיר "סראייבו" שכתב ב־1971. בשיר נאמר: "העיר בוערת / ובעשן מעליה מתגלה מצפוננו". קאראדג'יץ' פירש את השיר כמתייחס לאירועי המלחמה הנוכחית. לאחר שסיים את שירו, השניים ירו על העיר. מאמון מצטט מלומד הטוען שניתן להחשיב את השיר של קאראדג'יץ' כראיה בעיקר מפני שהדרישה הראייתית של ICC (בית המשפט הפלילי הבין־לאומי) לכוונה לביצוע רצח עם היא רחבה ומכילה כל דבר העשוי להעיד על כוונה שכזו.

במובן זה, מאמון מציין, התהליך של הפיכת המלחמה למלחמת דת וההתנגדות לתהליך זה קשורה לסכסוך הפנימי בתוך החברה הישראלית בין הזרמים הציוניים-חילוניים לדתיים הקיצוניים

הקצנה דתית בשירה ובשורות הצבא

לסיכום, מאמון מבקש לבחון היבט נוסף של אסופת השירים – האם הם מעידים על הקצנה דתית בקרב הצבא? לדעתו, הכתבה של הארץ חוששת לדון באפשרות זו, על אף שהקיצוניות הדתית של החיילים נחשפת במלוא הדרה באסופת השירים – מפני שאם החיילים פועלים ממניעים דתיים, משמע שמדובר במלחמת דת, מה שסותר את היותה של מדינת ישראל מדינה חילונית (כביכול).

מאמון מצביע על כך שהכתבה נמנעת מלתאר את הממסד הצבאי כדתי-קיצוני, וגם נמנעת מלהציג את החיילים כמשיחיים, ומבקשת עדיין לשמר את הניגוד בין הצד הישראלי לבין הקיצוניים הדתיים והדיקטטורים ב"צד השני" – הערבי-מוסלמי. הדבר בא לידי ביטוי בדבריו של אסא כשר שהחוברת בעייתית במיוחד דווקא בשעה שבה ישראל נלחמת כנגד קבוצה מוסלמית קיצונית. במובן זה, מאמון מציין, התהליך של הפיכת המלחמה למלחמת דת וההתנגדות לתהליך זה קשורה לסכסוך הפנימי בתוך החברה הישראלית בין הזרמים הציוניים-חילוניים לדתיים הקיצוניים. ההשלכות של מלחמת דת הם שהצבא נועד לשרת את האינטרסים של הקיצוניים ואת אופן חייהם (כולל למשל ההתנחלויות) ולא את האזרחים כולם, הכפופים לגיוס החובה לצבא.

בהקשר זה, מאמון גם מעלה השערה שהדיון בחוברת ובפרשת הצנזורה שלה מכוון דווקא למרכז הפוליטי הישראלי ולממסד הצבאי, המבקשים לגייס את החרדים לצה"ל. לכאורה, פרשת האנתולוגיה היא אזהרה – מי שיגייס חרדים, יקבל צבא אידאולוגי-דתי הפועל כדי להגשים נבואות ולא לשם הגנה עצמית. יש לציין שנדמה שמאמון איננו מבדיל בין החרדים לבין הזרם הדתי-לאומי המתנחלי, שלו דווקא יש נוכחות בלתי־פרופורציונלית בצבא, ובייחוד ביחידות הקרביות שלו. ציבור זה הוא בעצם גם זה שהוליד את משוררי משיב הרוח.

רבים מן השירים נמצאים על התפר הרגשי שבין הבית לבין המלחמה. כך, הסובייקט החיילי מעוצב לא כמי שנתלש בכוח מן החיים ה"רגילים" הללו, אלא כמימוש ספונטני וטבעי שלהם

לסיכום, אפשר לשאול מה משיב הרוח חולקים עם משוררים סרבים למשל? או במילים אחרות, מה מייחד את התופעה של "שירת הנקמה" החיילית-ישראלית של התקופה הנוכחית? מובן שאפשר למצוא שירה תחת הדגל של אידאולוגיות רבות, החל בסוציאליזם וכלה בפשיזם ועבור מן הסתם ברגשות לאומיים על גווניהם הרבים. גם חיילים ישראלים כתבו שירה – חיים גורי הוא אולי הדוגמה הידועה ביותר – ושיר שלו הציבו אנשי משיב הרוח בפתיחת הכרך הראשון של "הנני", דבר העולה בקנה אחד עם המגמה הידועה של הדתיות הלאומית המתנחלת לנכס לעצמה את החלוצים.

רבים מן השירים נמצאים על התפר הרגשי שבין הבית (החקלאות, האהובה, הילדים וכו') לבין המלחמה. כך, הסובייקט החיילי מעוצב לא כמי שנתלש בכוח מן החיים ה"רגילים" הללו, אלא כמימוש ספונטני וטבעי (אם כי אולי פרדוקסלי) שלהם. הסובייקט הזה הוא בקושי חייל (או אזרח) – המופע החיילי שלו הוא אותנטי – של הסובייקטיביות שלו ממש כמו המופע האזרחי שלו. לא כאן ולא שם הוא נמצא בתפקיד. זהו נוסח המבוסס על המבנה הרגשי הפלמ"חי, המיליציוני.

כך למשל, לויוס עצמו כותב בשיר שצוטט קודם: "וּלְאַחַר שֶׁנַּעֲקֹר שְׁעָרָיו / נָשׁוּב / נָשׁוּב / לַיִּשּׁוּב וְלַתֶּלֶם / הַגֶּשֶׁם שָׁטַף וְעוֹלָה הַחִטָּה / וִילָדֵינוּ שָׁרִים / מְכוֹרָה". זהו רפרור ברור לשירי דור המדינה, אך מה שמאפיין נוסח זה, בניגוד לקיטשיות שלו, שהוא מצביע על חוויה שהקורא אמור לזהות כדור הפלמ"ח. במידה מסוימת תשתית תרבותית זו, שאינה מוטלת בספק, מותירה פתח רחב למגמות התרבותיות שעליהן מאמון מצביע – הן הניכוס של הצבא בידי קיצונים דתיים והן שיח הנקמה המשתולל. הקשר שבין זה האחרון לבין הקוד המיליציוני ברור – אם האלימות המופעלת היא תגובה ספונטנית, טבעית, היא אינה נמדדת בתחשיב של הישג מדיני או אף של היגיון משפטי או צדק, אלא היא ביטוי של זעמו של העם.

הממד של הקיטש לדעתי הוא שמאפשר את הניכוס של שיח המיליציה על ידי קיצוניות דתית (עד כדי ערבובם ללא היכר) – כאשר סט מסוים של דימויים ופיגורות הופך לקיטש, הוא הופך למעין מסומן צף – אין לו משמעות ברורה כשלעצמו, והוא כפוף במידה רבה למניפולציה של כל מי שרוצה להשתמש בו לרעה. קשה לבקר את הניכוס מחדש הזה – לא כל שכן את הדימויים המקוריים הטבועים בנו כה חזק. השורשים של "הנני" נטועים במידה מסוימת באתוס הישראלי כולו – שאף פעם לא באמת היה כזה של "מדינה חילונית" מפני שבמידה רבה הוא לא היה כזה של מדינה בכלל.