רבים מאיתנו נמנעים מלדבר על מלחמת דת ועל סכנותיה בשל השפעותיה השליליות על הדת עצמה ועל היחסים עם העולם. אולם אנחנו – ערבים ומוסלמים – מואשמים למן המאה ה־19 בניהול מלחמת דת כנגד העולם וכנגד הציוויליזציה האנושית. ההאשמות הגיעו מצד הבריטים והצרפתים, שכינו תנועות התנגדות לאימפריאליזם בכסות הג'יהאד כמלחמות דת, בשעה שהמוסלמים ראו באימפריאליזם מסע צלב מחודש. סמואל הנטינגטון, הוגה תיאוריית "התנגשות הציוויליזציות" בשנות התשעים הדהד מחדש את מלחמות הדת בעולם כאשר קבע שהאסלאם מציב גבולות של דם כנגד הציוויליזציה היהודית-נוצרית שניצחה את המלחמה הקרה. הנחות היסוד של התזה, או המציאות בשטח, אולי לא היו מוצלחים, אולם בשנים שלאחר מכן באו התוכניות והפעולות של אל־קאעדה ושל דאעש ותמכו בטיעונים של הנטינגטון, בייחוד לאחר מתקפת 11 בספטמבר והפלישות לסוריה ולעיראק.
המוסלמים והערבים השקיעו מאמצים רבים בעשורים האחרונים באמצעות מדינות ומוסדות דתיים להיאבק בקיצוניות ובטרור בשם האסלאם, ובמקביל לערוך רפורמה חדשה באסלאם על ידי ביקורת על מושגים ועל ציטוטים העלולים להעלות את הרושם בדבר הסכמה עם אלימות או תמיכה בה.
ואולם הגל האסלאמיסטי שעלה בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה הקודמת, ושמפלגות רכבו עליו בשנות התשעים כדי ליישם את השריעה ולכונן מדינה אסלאמית, לצד לחצים כלכליים, חברתיים ופוליטיים – כל אלה הפיחו רוח במפרשי האסלאמיסטים. לכך התלוו אירועים כמו כישלון הסכמי אוסלו (1993), ההתנקשות ביצחק רבין (1995) וההסלמה בדמותם של פיגועי הטרור של חמאס בישראל בתמיכה איראנית וסורית. בעקבות זאת עלה הימין בישראל בהדרגה, לרבות הימין המתנחלי והימין הדתי. לבסוף הגיעה ההצהרה של בן לאדן שהכריז על מאבק "ביהודים ובצלבנים" והוסיף אש למדורה.
האלימות בשם הדת הגיעה לשיאה במתקפת אל־קאעדה על ארצות הברית ובמתקפות טרור במדינות שונות באירופה. עליית הטרור הג'יהאדיסטי, על האינטרסים העומדים מאחוריו, הולידה תגובת נגד בדמות עלייה של מגמות אסלאמופוביות.
בישראל, האלימות הדתית בשם האסלאם התחרתה באלימות הדתית היהודית. השלטון בישראל, ובתוכו מפלגת העבודה ותנועות ומפלגות של ימין לאומי "רך", המעוגן בהיסטוריה, במורשת, בברית ובהבטחות האלוהיות שליוו את התנועה הציונית מאז הקמתה במאה ה־19 – כולם היו אלימים כלפי הערבים. אולם מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת חלה התקרבות בין הימין הלאומי לימין הדתי, ושני הזרמים התחרו ביניהם בקריאה לאלימות כלפי אזרחים פלסטינים ובהפעלתה, בייחוד מצד קנאי המתנחלים. הפוליטיקאים מצידם החלו לחזר אחר קולות בימין הדתי והמתנחלי.
אם ננתח בהיגיון את ההתפתחויות במהלך שני העשורים האחרונים נראה שבעקבות כישלון הסכמי אוסלו אש"ף נחלש. יאסר ערפאת חלה ומת, או שמא היה יעד להתנקשות. בינתיים, הפופולריות של חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופלגים אחרים העוינים את פתח גאתה, וההשתלטות של חמאס על עזה הפיחה בהם תקווה שביכולתם להשתלט גם על הגדה ולרשת את אש"ף ואת פתח. הם הפכו בני־ברית של איראן, ובהתאם לכך הסלימה התעמולה הדתית שלהם והם אימצו את הג'יהאד כדרך לשחרור פלסטין מהים עד הנהר. כאמור, המגמות האלו העמיקו כתוצאה מהברית עם איראן, הפועלת מתוקף אידאולוגיה אסלאמית המדריכה את מדיניות הפנים שלה ואת יחסי החוץ שלה ובפרט את עוינותה כלפי ארה"ב.
אמת היא שחמאס זכה לפופולריות שלו גם בזכות הלחימה המזוינת שלו, אולם הרוב בשני הצדדים אינם חושבים על פתרון דתי לסכסוך, שמשמעותו רצח עם בשם הדת שהעולם לא יתיר ולא יאפשר, כפי שלא אפשר את שלטון אל־קאעדה ודאעש
כשחמאס התקיף את היישובים בעוטף עזה ב־7 באוקטובר היה אפשר לשים לב שאף יותר מסערת הרגשות הישראלית, התגובה במערב נובעת מאסלאמופוביה חזקה הנוכחת בחוגים רבים, ובייחוד בקרב פוליטיקאים ותיקים. אידאולוגיה ומדיניות תמיד מחוברות זו לזו, אולם על פי ההיגיון שבלט במערב הרי שחמאס בפרט, והערבים והמוסלמים בכלל, שונאים את כל היהודים ורוצים לעקור אותם מהשורש מתוקף תביעה דתית המקובלת לכל הפחות על קבוצה מסוימת. בישראל עצמה שורר כעת פחד קיומי, והימין הדתי חוזר אל ההבטחות ואל הנדרים המקראיים. פוליטיקאים ישראלים, הרבה יותר מאנשי צבא, משתמשים בשיח דתי, ובכלל זה בציוויים תורניים להרג, בנבואות ישעיהו ועוד. מן העבר השני, האידאולוגיה החמאסית של האסתשהאד – מות הקדושים – נמהלת בפוליטיקה לאומית ופטריוטית של שחרור.
האם כל זה מעיד על סלילת הדרך למלחמת דת משני הצדדים, ובייחוד לאור הטענה שדת האסלאם "נכתבת בדם", או שמא נסיבות המלחמה הן אלה שמקצינות את ההטיות הללו עד אין שיעור?
אני סבור ששני הצדדים ארציים מאוד, בין אם מדובר בחמאס ובג'יהאד האסלאמי ובין אם מדובר במפלגות הדתיות בישראל. אמת היא שחמאס זכה לפופולריות שלו גם בזכות הלחימה המזוינת שלו, אולם הרוב בשני הצדדים אינם חושבים על פתרון דתי לסכסוך, שמשמעותו רצח עם בשם הדת שהעולם לא יתיר ולא יאפשר, כפי שלא אפשר את שלטון אל־קאעדה ודאעש.
אסיים בשלושה עניינים, אחד דתי ושניים אסטרטגיים. באשר לעניין הדתי, נדרש המשך הרפורמה בהובלתם של מקורות סמכות דתיים, פוליטיים ותרבותיים לביקורת מושגית ולדחייה מוחלטת של האלימות, בכל מחיר, ובייחוד אלימות בשם הדת. שנית, שומה על העולם הערבי לגבש קונצנזוס לפתרון הסוגיה הפלסטינית באמצעות דיפלומטיה, פוליטיקה ופתרון שתי המדינות כדי שהפלסטינים לא יופקרו להשמדה וכדי שהציבור הפלסטיני לא ימשיך לכרוע תחת נטל הייאוש, הסחיטה והמרירות העצמית וכלפי העולם; בנסיבות כאלה גם במדינה נורמלית, יציבה ומשגשגת החיים היו הופכים לקשים מנשוא. העניין השלישי נוגע לצורך להיחלץ מההשפעה האיראנית: האנשים האלה יכולים לתרום לדבר אחד בלבד והוא תסיסה ומלחמות בכל עבר, גם בעניינים שאינם נוגעים ישירות לפלסטין. הם אינם האחראים הבלעדיים לפופוליזם בשם האסלאם, אך הם כמעט לבדם מעוררים מדנים בארצות ערב. אין מלחמה בפלסטין ללא איראן, ואין מלחמה בשם הדת ללא איראן כיום. אלוהים לבדו יכול לעזור.
רדואן א־סיד הוא אינטלקטואל לבנוני ודיקן הפקולטה ללימודים גבוהים באוניברסיטה באבו דאבי. המאמר המלא התפרסם ב־10 בנובמבר ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: מיקי לוזון
