החות'ים, מסתבר, לא הורתעו מההפצצה של נמל חודיידה בתימן על ידי ישראל ביולי, למרות הנזק הניכר שגרמה למאגרי הנפט בנמל ולנמל עצמו. אין בכך הפתעה רבה למי שעוקב אחרי החות'ים מאז השתלטו על צנעא בירת תימן בתחילת 2015.
אומנם סביר להניח שהחות'ים שילמו מחירים משמעותיים כתוצאה מהתקיפה הישראלית: הם מרוויחים מיליארדי דולרים מהמכסים ומהמיסים שהם מטילים על יבוא המוצרים דרך חודיידה, ולפחות בחלק מהנפט שמגיע לידיהם הם משתמשים לצרכים צבאיים או מוכרים אותו במחירים גבוהים שמסייעים להתחמשותם ולשליטתם. ישנה תפיסה רחבה שדרך נמל חודיידה מוברח גם נשק לחות'ים, אם כי יש לציין שיש מחלוקת ניכרת בעניין: על פי המפקחים מטעם האו"ם מעולם לא נמצאו ראיות לנוכחות צבאית של החות'ים בנמל ולנשק שהוברח דרכו.
כך או כך, היה ברור שגם מחירים כאלו לא ישנו את מערך השיקולים של החות'ים: זוהי תנועה אידאולוגית רדיקלית המחויבת למאבק בישראל, ויש להם רווחים ניכרים מהתקפותיהם על ישראל. בתימן עצמה נסקה הפופולריות שלהם מאז החלה המלחמה בעזה, וזאת לאחר שהייתה נמוכה למדי לפני המלחמה. רבים מאויביהם לשעבר עברו לתמיכה בהם או לפחות בהתערבותם לטובת הפלסטינים.
במרחב המזרח תיכוני הם נתפסים כבין היחידים שעומדים לצד הפלסטינים, ובהתאם לכך הם זוכים לאהדה חסרת תקדים ויכולים להגן על עצמם בהצלחה מפני ההאשמות בדבר סקטוריאליות שיעית, דבר שהם זקוקים לו במיוחד לאור העובדה שבאידאולוגיה החות'ית הם הנציגים הראויים היחידים של צאצאי משפחת מוחמד, ולכן היחידים הזכאים לשלוט בתימן.
החות'ים למעשה ממשיכים למצב את עצמם כשחקן מרכזי באזור וספציפית ב"ציר ההתנגדות", שבו הם הולכים ומתקרבים למעמד דומה לזה של חזבאללה, ובהתאם לכך נהנים מהשקעה הולכת וגוברת מאיראן
הצלחת החות'ים לפגוע בנתיב הסחר בים האדום לא רק הפכה את התנועה שעד לפני 2015 הייתה קבוצה שולית במרחב התימני לשחקן בין־לאומי, אלא גם הפכה את התמיכה האיראנית בהם למשתלמת עוד יותר: החות'ים מספקים לאיראן תגמול ניכר על השקעה שנותרת מוגבלת יחסית. הקשרים ביניהם התמסדו על ידי ההשתלבות של החות'ים ברשת הברחות הנשק האיראניות האזורית כמו גם על ידי "חדר המצב" המשותף ל"ציר ההתנגדות" מאז מרץ 2024.
התיאום העצמאי שבשלב זה החות'ים מנהלים עם המיליציות הפרו־איראניות העיראקיות, שככל הנראה הם אלו שיזמו אותו, הוא אינדיקציה אחת מיני רבות לכך שהחות'ים למעשה ממשיכים למצב את עצמם כשחקן מרכזי באזור וספציפית ב"ציר ההתנגדות", שבו הם הולכים ומתקרבים למעמד דומה לזה של חזבאללה, ובהתאם לכך נהנים מהשקעה הולכת וגוברת מאיראן. ברית מתהדקת זו ניתן לראות כתשובה האיראנית ל"נאט"ו" המזרח תיכונית שארה"ב מנסה ליצור דרך הנורמליזציה בין סעודיה לישראל, שעד כה לא התממשה בגלל המלחמה בעזה, אך שנותרת אינטרס חיוני עבור כל הצדדים (במילים אחרות, "טבעת האש" המפורסמת שיצרה איראן אינה רק סביב ישראל, אלא גם סביב סעודיה).
ההנחה שהמחיר שישלמו האזרחים שתחת שליטת החות'ים בתימן יביא ללחץ על החות'ים הייתה גם היא כוזבת מראש: החות'ים המשיכו לנהל את המלחמה כנגד הקואליציה הסעודית גם כשמאות אלפי תימנים מתו בעקבותיה, והשלטון הברוטלי שהם מפעילים בתימן הוא אינדיקציה למידה המועטה שבה סבלם של התימנים משפיע עליהם. מלכתחילה אם כן, לא היה צפוי שתקיפות ישראליות ישנו את מערך השיקולים שלהם כך שיימנעו מהתקפות נוספות עליה, אלא להיפך: יעודדו אותם להמשיך בהתקפות, היות שכעת הם גם יכולים לראות שלמרות המחירים שהם משלמים הם ממשיכים במחויבותם לעמוד לצד הפלסטינים. כך צפוי שיקרה גם בהמשך, כשישראל תממש את איומיה להגיב בהתקפות משמעותיות נוספות על תימן.
כמו בעזה ובצפון, ישראל עדיין פועלת מתוך קונספציות שגויות, בראש ובראשונה התפיסה שככל שהיא תפעיל יותר כוח, ישתפר המצב לטובתה. כידוע, הזוועות שביצע חמאס ב־7 באוקטובר הקצינו עשרות מונים את הנטייה שהייתה רווחת עוד לפני כן בישראל להתעלם – או ליתר דיוק לראות כיתרון – את הסבל האנושי של האזרחים שבקרבם פועלות התנועות שנגדן היא נלחמת.
הסכנה של השלכות הומניטריות משמעותיות להתקפה הישראלית הייתה ברורה מהרגע הראשון לאלו המכירים את הסיטואציה בתימן
בעוד הביטוי המובן מאליו לכך הוא עזה, ההתקפה הישראלית על נמל חודיידה בתימן גם היא המחשה לכך. בתקיפתה הרגה ישראל שישה מעובדי חברת הנפט התימנית, כולם ככל הידוע אזרחים, ופצעה עשרות. לפי הערכות, הרסה ישראל או הסבה נזק ניכר ללפחות 29 מתוך 41 מיכלי אחסון הנפט בחודיידה, ואת שני המנופים העיקריים המשמשים להוצאה ולהכנסה של הסחורה מהספינות. דרך נמל חודיידה מיובאים כ־70% ממוצרי היבוא ו־80% מהסיוע ההומניטרי לתימן, ואין למעשה אלטרנטיבות לנמל זה במדינה. לשם המחשה, דרך נמל עדן, הקטן יותר, יכולים להיכנס מוצרים שיכולים לספק כ־20% מצורכי האוכלוסייה בתימן לכל היותר.
בריאיון לאחרונה, ציין עבדול ג'אני אל־איריאני, אנליסט בולט של תימן, שישראל שיתקה כשני שלישים מפעילותו של נמל חודיידה בחודשיים האחרונים.
הסכנה של השלכות הומניטריות משמעותיות להתקפה הישראלית הייתה ברורה מהרגע הראשון לאלו המכירים את הסיטואציה בתימן. כך למשל, ניקו ג'אפראינה, חוקרת תימן בארגון "משמר זכויות האדם", ציינה שיכולות להיות להתקפה השפעות ניכרות על מיליוני תימנים באזורים שתחת שליטת החות'ים: "התימנים כבר סובלים מרעב רחב היקף בעקבות קונפליקט בן עשור. התקפות אלו רק יחמירו את סבלם".
בתקיפה הישראלית נפגעה גם תחנת הכוח המרכזית בחודיידה, המספקת חשמל לבתי חולים, לבתי ספר, לעסקים ולבתים. קל להבין מה המשמעות של פגיעה כזו באקלים הלוהט של תימן, כולל האפשרות לקירור הנדרש של תרופות, מזון ומצרכים קריטיים אחרים. הנזק שנעשה למאגרי הנפט, שעל פי דיווחים למעשה יובא רובו מאיחוד האמירויות ונעשה בו שימוש בעיקר למטרות אזרחיות, עשוי להוביל לחוסר בדלק באזורים רבים בתימן בעתיד הקרוב. לא מיותר להוסיף שמיכלי הטנק בערו למשך שלושה ימים לפחות והביאו לזיהום אוויר חמור, ודליפות הנפט כתוצאה מהפיצוצים הביאו לסכנה ניכרת של זיהום המים שמסביב.
ישראל צריכה לעבור מטקטיקה של פגיעה כנגד פגיעה, שביסודה היא חסרת תועלת, לחשיבה אסטרטגית הנעזרת בקואליציות אזוריות ובין־לאומיות ובדיפלומטיה
פגיעה זו באוכלוסייה אזרחית עשויה לא רק להחמיר את הביקורת הקשה גם כך כנגד ישראל בקהילה הבין־לאומית, אלא גם לעודד את החות'ים ולתת להם לגיטימציה להמשיך את ההתקפות נגד ישראל גם לאחר סיום המלחמה בעזה, למרות הצהרותיהם עד כה שיפסיקו את ההתקפות ברגע שתיחתם הפסקת אש. היא גם מחזקת עוד יותר את יכולת החות'ים לגייס תימנים לשורותיהם, שגם כך נסקה בעקבות המלחמה בעזה.
על פי דיווחים לאחרונה, לוחמים חות'ים עושים את דרכם לסוריה להשתתף בלחימה נגד ישראל, בין השאר בירי כטב"מים. ככל שיהיו לחות'ים לוחמים רבים יותר בתימן, הם יוכלו לשלוח עוד לוחמים לגבולות ישראל.
החות'ים הם איום לטווח ארוך על ישראל, על האזור ועל התימנים עצמם. הדרך היחידה להילחם בהם (מעבר לתרחיש הלא־סביר של התערבות צבאית מסיבית אמריקאית או של נאט"ו) היא לתמוך בכוחות הלוחמים נגדם בתוך תימן, באופן שיאפשר להם לכבוש טריטוריה מהחות'ים או לפחות להעסיק אותם מספיק. כדי לקדם זאת, ישראל צריכה לעבור מטקטיקה של פגיעה כנגד פגיעה (שביסודה היא חסרת תועלת) והפעלת אלימות חסרת הבחנה, לחשיבה אסטרטגית הנעזרת בקואליציות אזוריות ובין־לאומיות ובדיפלומטיה.
