בסדרת הדרמה הטורקית הפופולארית "מוסכמות" (Ethos) ששודרה בנטפליקס וזכתה לתהודה בישראל, נחשפות על המסך סוגיות חברתיות שונות הנוגעות לחברה בטורקיה היום. סוגיה מרכזית שהסדרה מטפלת בה כבר בפרק הראשון נוגעת ליחס לנשים העוטות כיסוי ראש במדינה שעד לפני כמה עשורים הייתה סמל החילון ושזה כמה עשורים חווה תהליכים עמוקים של התקרבות מחודשת לדת והחלפה של אליטות חילוניות מערביות בסוג אחר של אליטות, דתיות יותר. תכנים תרבותיים, כגון סדרת הטלוויזיה הזאת, הם פעמים רבות כעין מד־דופק להלך הרוח הציבורי. הנושאים שיוצרי הסדרה בוחרים לעסוק בהם וגם ההתקבלות של הסדרה במרחב מעידים על תהליכים חברתיים שמתרחשים במדינה ובה בעת הם אף יכולים להשפיע על תהליכים אלו.
אף על פי שלעיתים סדרת טלוויזיה, סרט או ספר הם הכלים הטובים ביותר להעריך את המצב החברתי במדינה ובמידה מסוימת אף להצליח "לחזות" מהן המגמות הצפויות להתפתח, במחקר ובתקשורת עדיין מעדיפים פעמים רבות לעשות זאת באמצעות סקרים. בטור קצר שפרסם החוקר הטורקי יאסין אקטאי בעיתון אל־ג'זירה, הוא סוקר כמה מגמות חברתיות שעולות מסקרים שנערכו בשנה האחרונה בטורקיה, ומצביע על סימנים שמעידים בעיניו על התפתחותן של תופעות חברתיות בעייתיות.
בתחילת דבריו, אקטאי מזהיר מפני יומרתם של פוליטיקאים לייפות את המציאות ולהתעלם מנתונים בשטח שמצביעים על כך שהלך הרוח בקהל הבוחרים שלהם הולך ומשתנה. לדידו, על אף שבשנים האחרונות זו בעיה בעיקר של השמאל, אשר לעיתים קרובות מדי מתחוור לו שהציבור שלמענו הוא נלחם בסופו של דבר אינו תומך בו ברגע האמת, אקטאי טוען שכל אדם עלול ליפול בפח של פירוש המציאות באופן שמתאים לאידיאולוגיה שלו.
מתוך נקודת מבט זו, הוא מציג כמה מחקרים שהתפרסמו בימים אלה על אודות החברה הטורקית. עלי ג'ארכ אוגלו, פרופסור באוניברסיטת קוץ' באיסטנבול, פרסם לאחרונה מחקר הנושא את הכותרת "איננו משתנים". המספרים שהוא מציג שם מראים באופן חד־משמעי שלמרות מה שחלק מהפוליטיקאים היו רוצים לחשוב, השינויים שחלו בטורקיה בשנים האחרונות אינם כה קיצוניים לכאן או לכאן. החברה הטורקית כן נמצאת במגמה של חילון, אבל לא ברמה שחלק מהפוליטיקאים היו מייחלים לה (ושעמיתיהם אולי יראים מפניה). המספרים שאוגלו מציג עדיין מפתיעים בהתייחס למדינה שאמורה להיות חילונית: השיעור של אנשים שאמרו שהם "בטוחים בכך שיש אלוהים" ירד בשנת 2019 ל־85.2%, לאחר שהיה 93.1% בשנת 2008 – לא אחוז זניח אך גם לא כל כך גדול. עם זאת, מעניין לראות שבאופן שנראה כסותר את הנתונים הללו, השיעור של אנשים שמקיימים מצוות גדול יותר בדור הצעיר מאשר בקרב ההורים: על פי הסקרים, הצעירים מתמידים יותר בקיום המצוות ובהשתתפות בטקסים דתיים (צעירים עושים זאת מספר פעמים בשבוע בשיעור של 79%, נשים מבוגרות – 64%, גברים מבוגרים – 71%).
אקטאי מעיר בהקשר זה כי יש לקחת בחשבון את תהליכי העיור המסיביים שעברה המדינה בעשור האחרון, וכוונתו לא רק לכך שאנשים עברו מהפריפריה לערים, אלא בעיקר לשינוי החברתי-תרבותי שהדבר מביא עימו – אימוץ של אורח חיים חדש ושל ערכים "עירוניים" ופחות "קהילתיים". הוא מציין שעל פי מחקרים, יותר אנשים חיים במשק בית של אדם אחד או שניים בלבד: שיעורם עלה מ־15% בשנת 2011 ל־22% בשנת 2021 – כעבור עשר שנים. שיעור משקי הבית עם 6-4 אנשים ירד מ־16% ל־11%, ויש כיום רק 1% של משפחות עם 9 אנשים או יותר. מנגד, שיעור המשפחות עם 5-3 אנשים לא השתנה. במקביל לכך, שיעור האנשים שלומדים באוניברסיטה עלה מ־10% ל־20%, מה שיוצר מצב שרבים בערים הם סטודנטים, והדבר כמובן משפיע על הנתונים לגבי משקי בית וסגנון החיים.
בתקופת הסקר שפרופ' אוגלו מביא, מספר האנשים שגרו בדירות ובמתחמי מגורים עלה ב־50%. על פי אקטאי, מדובר בסגנון חיים שונה מסגנון החיים בשכונה המסורתית, הקשור להתפרקות המרקם החברתי בשכונות הרגילות וליותר אינדיבידואליזציה. מבחינתו, לא ניתן להתעלם מנתונים אלה ולא ניתן לראותם כלא־רלוונטיים לחיים הפוליטיים: גודל משק הבית וסגנון החיים בדירות קטנות יותר משפיע על שינוי הערכים – מעבר מתחושה קהילתית לחיים אינדיבידואליים. הדבר עלול להשפיע גם על פגיעה בערכים חברתיים כגון סולידאריות, יכולת שיתוף פעולה, חמלה כלפי הזולת ועוד, העלולים בתורם להוביל לעלייה באלימות ובבעיות חברתיות.
למעשה, נראה שהכותב מנסה להראות בטורו הקצר דוגמה לאופן שבו נתונים מספריים "יבשים" יכולים לשרת את המטרה של הבנת תהליכי עומק בחברה. עם זאת, לא בטוח שהדוגמה שלו מוצלחת, הן משום שהנתונים במקרים רבים מבלבלים וסותרים (האם אנשים נעשים דתיים יותר או לא?) או חסרים (האם יש קשר בין אנשים שחיים לבד לרמת דתיות? למשל); והן משום שמלבד משפט כללי בסוף המאמר, הוא כמעט שאינו מציע להם פרשנות החורגת מהמובן מאליו (שלפיו שינויים באורח החיים משפיעים על הדעה הפוליטית ועל הרווחה החברתית של אנשים). אולי המסקנה הנכונה יותר שראוי להסיק ממאמרו היא שהרוצה לדעת משהו על תהליכי עומק חברתיים, כדאי שיפנה לא רק למחקרים סטטיסטיים אלא גם לספרות, לקולנוע ולתוכניות טלוויזיה.
