לאחרונה נשמעות יותר ויותר בארץ ובעולם הטענות שהשלטון של ישראל כלפי הפלסטינים הוא משטר אפרטהייד. בשיח הציבורי הישראלי למשל הדבר עלה אל פני השטח בשנתיים האחרונות, וביתר שאת לאחר פרסום דו"ח Amnesty International, שמצא כי ישראל מקיימת בשטחים הכבושים ובשטחה עצמה משטר אפרטהייד. בשיח הציבורי הישראלי המיינסטרימי, הן הימני והן השמאלי, טענה זו נוטה לייצר תגובות נזעמות ומזדעזעות. דומה כי הסיבה לכך היא ששדרות רחבות בציבור הישראלי מעוניינות לראות בעצמן חלק מן העולם המערבי, והאפרטהייד הוא דוגמה ברורה ומובהקת לקונצנזוס שלילי בשיח המערבי, קו שאף מדינה אינה יכולה לחצות ולהישאר בקהילת האומות ה"מתקדמות".
רעיון האפרטהייד קנה לו גם שביתה בקרב החברה הפלסטינית – הן בשיח הציבורי הן במאבקים הבין-לאומיים; אלמונים אף ציירו את דיוקנו של נלסון מנדלה על גדר ההפרדה. כפי שהראה אנדי קלארנו, הקישור בין האפרטהייד לבין הסוגיה הפלסטינית הוא ותיק יותר. למעשה, הסכמי אוסלו וחילופי המשטר בדרום אפריקה התרחשו כמעט באותו זמן, באותה אווירה של אופוריה בין-לאומית שלאחר נפילת חומת ברלין וסוף המלחמה קרה. שניהם נתפסו, במידת מה, כגוויעה הסופית של המאבקים הקולוניאליים שטלטלו את העולם במחצית השנייה של המאה ה-20. קלארנו מבחין בעובדה, הקריטית לניתוח ההשוואה, שכיום בעולם התפיסה המקובלת היא שהמקרה של דרום אפריקה הוא מקרה מוצלח (מפני שהאפליה הרשמית פסקה והמשטר התחלף למשטר שבו לכול יש אותן הזכויות הפורמליות), בעוד המקרה הישראלי נחשב לכישלון. תפיסה זו מתעלמת ממבנה הבסיס הכלכלי-מרחבי של שני הסכסוכים – בייחוד העובדה שבדרום אפריקה הלבנים לא ויתרו על הפריווילגיות הכלכליות שלהם, כמו הבעלות על כמעט כל הקרקע, מה שלמעשה דן את רוב האוכלוסייה השחורה לעוני מחפיר (פרובלמטיקה מוכרת משחרורי צמיתים לאורך ההיסטוריה, למשל), ושנית, העובדה שגם בישראל הפרובלמטיקה לא נסובה רק סביב זכויות – אלא סביב דינמיקות מצטלבות של צבירה קפיטליסטית (של קבוצת הרוב היהודית), הפרטה ו"ביטחוניזציה".
מכאן אולי ניתן להבין חלק גדול מן הביקורת שהתעוררה בחברה הפלסטינית כנגד "פרדיגמת האפרטהייד". מטרתה של זו כמובן איננה לסנגר על ישראל, אלא להיפך – לטענתם התיאור אפרטהייד ממעיט בפשעיה ובמעשיה של ישראל מצד אחד, ומצד שני מדובר בדרך מזיקה ובלתי-מספיקה לנסח את המאבק הפלסטיני.
כרים קרט, במאמר במתראס, במה תקשורתית פלסטינית, מייצג במידה מסוימת תגובה פלסטינית טיפוסית לאפרטהייד – רוצה לומר, התעקשות על הפרדיגמה הקולוניאלית, או קולוניאלית-התיישבותית, שקנתה שביתה כמעט מוחלטת בשיח הפלסטיני על הסכסוך. בפרדיגמה זו, ישראל היא ישות קולוניאלית (כפי שראינו לעיל, היא כבר נתפסה באופן זה, לפחות באופן חלקי, במהלך המאה ה-20). הקולוניאליזם ההתיישבותי מנוגד פעמים רבות לקולוניאליזם הקלאסי, שעיקרו ניצול האוכלוסייה המקומית ומשאביה בידי שכבה דקה של אדמיניסטרטורים-כובשים זרים. בניגוד לכך, הקולוניאליזם ההתיישבותי פירושו ניסיון של קבוצה זרה להשתלט על כמה שיותר שטח, תוך כדי החלפת האוכלוסייה המקומית – החלפה שעשויה להיעשות באמצעים אלימים יותר או פחות – החל ברצח, עבור בגירוש וכלה במאמצים לפירוק הזהות של המקומי ולשילובו בתוך הקולקטיב המתיישב. בהקשר הישראלי, הדבר מובע במידה מסוימת בנוסחה הידועה – "כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים".
גם קרט ממקם את הקריאה לאפרטהייד בתוך תהליך גדול יותר של "ניאו-ליברליזציה" של השיח המערבי, הנוטה להעלות על נס את זכויות האדם ואת השוויון הפורמלי. וזו בדיוק הבעיה של פרדיגמת האפרטהייד: עבורו היא עושה רדוקציה למציאות של הסכסוך הישראלי פלסטיני, ומצמצמת אותו אך ורק לשאלת שוויון הזכויות בין ישראלים לפלסטינים. כך לדעתו, פרדיגמה זו בעצם מכירה בזכות קיומה של מדינה יהודית – כל עוד היא מכירה בזכויות כל אזרחיה או נתיניה.
מטרת הביקורת על "פרדיגמת האפרטהייד" איננה לסנגר על ישראל, אלא להיפך – לטענתה התיאור אפרטהייד ממעיט בפשעיה ובמעשיה של ישראל מצד אחד, ומצד שני מדובר בדרך מזיקה ובלתי-מספיקה לנסח את המאבק הפלסטיני.
בעייתיות נוספת מבחינת קרט היא האופן שבו ארגונים ישראליים שמאליים משתמשים בשיח זה. למשל, ארגון "בצלם", שאימץ בחום את שיח האפרטהייד, מיישם אותו אך ורק על שטחי הגדה המערבית ולא על שטחי ישראל הרשמיים מפני שרק בגדה המערבית לא שורר שוויון אזרחי פורמלי בין יהודים לערבים. בצלם גם מייחס את האחריות לא למתנחלים הישראלים עצמם אלא לממשלת ישראל. זוהי כמובן נגזרת של הרדוקציה של השאלה לשאלת הזכויות הפוליטיות שהשליטה עליהן אכן נמצאת אצל המשטר. אבל אם המציאות היא מציאות קולוניאלית, הרי שאין שום מקום לא לייחס למתנחלים אחריות – הם מוציאים לפועל, בגופם ממש, את המטרה הקולוניאלית-התיישבותית, שהיא ההשתלטות על השטח. אך המסקנה שבצלם מבקשת להסיק מן ההנחות שלה היא הגרועה מכול לדעת קרט, שכן היא מתנגדת לכך שהפלסטינים ייאבקו בכוח כנגד הכיבוש על ידי תקיפת אזרחים ובכלל זה מתנחלים. למעשה, בצלם מחשיבה תקיפת מתנחלים לפשע מלחמה.
כאן אפשר להעיר כי קרט חוטא לתוכן השיטתי המופיע במסמכי בצלם, שהיה הארגון הראשון בישראל שהתייחס לכל השטח בין הירדן לים, ומתרכז לאורך שנים בתיעוד וביקורת חריפה על פעילות המתנחלים בגזל הקרקע הפלסטינית.
לדעת קרט, הדבר מוכיח את "דלות האפרטהייד". האפרטהייד אינו מסוגל להסביר תופעות רבות בדרך שבה מדינת ישראל מתנהלת – הכוח הצבאי היומיומי שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים, ההתנחלות והחרמת קרקעות, ניסיונות הסיפוח ובניית הגדרות השונות – שמטרת בעיקר לסייע למדינת ישראל להשתלט על יותר ויותר שטחים פלסטיניים ולנשל את הפלסטינים משטחים אלו. זוהי לוגיקה קולוניאלית התיישבותית מובהקת. לצד ההשתלטות על השטח, לדעתו, מדינת ישראל מפעילה מדיניות של "סוציו-סייד" (רצח חברה) כלפי הפלסטינים – היא מתעללת בהם, דוחקת את רגליהם, ומנסה לפגוע ככל הניתן בקיום הקולקטיבי שלהם ובמסגרותיו ככל הניתן. זאת כפי שראינו בהתאם לסכמה של הקולוניאליזם ההתיישבותי, שלפיה הקולקטיב המתנחל מבקש לחסל את קיומו – הפיזי או הקולקטיבי – של היליד.
למעשה, כפי שביקשתי לטעון לעיל, גם התפיסה המודרנית של אפרטהייד היא רדוקציוניסטית ביותר, והדבר תלוי בין השאר בכך שהיא מפשיטה את האפרטהייד מן ההקשר הקולוניאלי-התיישבותי שלו, הנעוץ בנישול המקומי, בצבירה ובהשתלטות על האדמות, לצד ניסיונות פגיעה בקולקטיביות של הקבוצה הנכבשת. למעשה, מה שקרה למונח אפרטהייד דומה למה שקרה למונח ג'נוסייד – מונח שאומנם חוקק בחקיקה הבין-לאומית כבר בשנים שלאחר השואה, אך "חזר לאופנה" גם הוא רק בשנות התשעים. ההגדרה המשפטית לג'נוסייד שמנסחת אותו פחות או יותר כמעין "רצח" של קולקטיב, כלומר ניסיון מכוון להשמיד את כולו בצורה פיזית, הולידה בעיקר ויכוחים סביב "האם אירוע X הוא ג'נוסייד". כפי שהבחין ההיסטוריון דירק מוזס, הפכה ההגדרה למעין פרדיגמה בלעדית, שדרכה נשפטת כל אלימות קולקטיבית, ובכך קרו לה שני תהליכים מקבילים – ראשית, היא איבדה את משמעותה בשיח הציבורי מפני שהיא הפכה לקנה המידה היחיד האפשרי לשיפוט, מה שגרם לה להיות מיושמת כמעט על כל אירוע של אלימות קולקטיבית; מן הצד השני, הקהילה הבין-לאומית השתמשה בהגדרה ההיפר-משפטית כדי לחמוק מהתערבות במקרים מזעזעים מסוימים של אלימות קולקטיבית, וכדי להסתיר מקרים אחרים לגמרי (למשל, מקרים של אלימות שמתרחשים לכאורה בהצדקה צבאית או ביטחונית – למשל ההפצצות של ישראל בעזה).
טענה זו בין השאר מפתח מוחמד אל-מג'דלאני במאמר לאתר חיבר, במת תקשורת ערבית עצמאית. אל-מג'דלאני ממחיש את ה"הפשטה" שהגדרת האפרטהייד גורמת לה באמצעות הסיפור הבא – כנער עזתי, הוא השתתף בהלוויה של הרוגים בתקיפת חיל האוויר הישראלי. בהלוויה הוא נטל לידיו את המיקרופון וצעק סיסמאות כנגד הישראלים. בשלב מסוים הוא צעק, בפעם הראשונה, את המילה "אפרטהייד" – ושם לב שכולם סביבו משתתקים. הוא הרגיש יד על כתפו, ושכנו אמר לו "בסדר, מספיק, תודה", ולקח ממנו את המיקרופון.
סיפור זה, לדעת אל-מג'דלאני, מלמד בעצם מה הבעיה בסיסמת האפרטהייד: עבור תושבי עזה והגולה הפלסטינית כולה, אין לה בכלל משמעות, שכן הם אינם נמצאים תחת שלטון ישראלי ישירות. עם זאת, הם חשים עדיין חלק אינטגרלי מן המאבק הפלסטיני – מאבק הנובע בצורה ישירה ובלתי-מתווכת מן הזהות הקולקטיבית שלהם, ולא מאיזשהו מאבק "מופשט" על שוויון זכויות. פרדיגמת האפרטהייד, במקרה זה, פשוט מתנפצת על המציאות החיה שהיא פלסטין.
בכלל, אל-מג'דלאני מציין, פרדיגמת האפרטהייד שאולה מן החוץ – כביכול מן המקרה הדרום-אפריקאי, אבל בעצם מן השיח של החוק הבין-לאומי. כל מטרתו של שיח זה היא להביא לדה-פוליטיזציה; כביכול מדובר רק בשאלה משפטית של עמידה בדרישה מופשטת של "שוויון". אל-מג'דלאני מזכיר לנו שהולדתו של שיח האפרטהייד בקשר לסוגיה הפלסטינית היה בקרב ערביי ישראל, ועל כן מעיבה עליו עננה כבדה של דרישה לשוויון בתוך המדינה היהודית, כלומר – של התנכרות לסוגיה הפלסטינית ולמאבק למענה.
זווית נוספת של עניין זה היא שעם אימוץ שיח האפרטהייד, הפלסטינים בעצם עושים מיקור חוץ למאבק למענם – הן, כפי שראינו, לקהילה הבין-לאומית ולגופים שלה, האמורים "לשפוט" כעת את הסוגיה במעין מה שהוא מכנה "פרוטוקול ליברלי" חסר שיניים; אבל, באופן מטריד, גם לשמאל הישראלי, שהאגף ה"רדיקלי" כביכול שלו אימץ אל קרבו את פרדיגמת האפרטהייד. מה שמטריד את אל-מג'דלאני בהסתמכות על השמאל הישראלי הוא, בפשטות, שהם אינם חולקים את האינטרס הפלסטיני. הפלסטינים אינם יכולים להסתמך על בעלי ברית בתוך הקולקטיב הישראלי שיפתרו להם את הבעיות, או שיקבעו להם את האג'נדה. כל שהשמאל הישראלי העניק לפלסטינים הוא הכרה כללית ועקרונית בכך שיש להם זכויות – לא אף מעשה קונקרטי, וזאת בשעה שהם בסופו של דבר שייכים לקולקטיב הישראלי, קולקטיב שמדיניותו האלימה כלפי הפלסטינים רק הולכת ומתגברת.
התוצאה של תהליך "מיקור החוץ" זה, לדעתו של אל-מג'דלאני, היא שנוצר פיצול בתוך העם הפלסטיני – השכבות המשכילות, שמקיימות יותר קשר עם גורמים חיצוניים, ישראליים או זרים, מאמצות יותר ויותר את השיח הזר שנגזר מקשר זה, אך התוצאה היא שהן מתנתקות יותר ויותר מן השכבות הנמוכות. ואלה אינן מחוברות לשיח זה ודורשות דרישות שהן בעת ובעונה אחת פשוטות הרבה יותר אך מרחיבות הרבה יותר – עצמאות, צדק, חיים בכבוד אישי ולאומי. בסופו של דבר, אלו הדרישות שמאחוריהן ניתן לאחד את העם, ולא דרישה מופשטת לשוויון. דינמיקה זו גם משחקת לידי מדיניות ה"הפרד ומשול" של הישראלים – בכך שהיא מפרידה בין הערבים הישראלים, שפרדיגמת האפרטהייד מתארת אותם באופן הטוב ביותר, לבין פלסטינים תושבי הגדה, שאותם היא מתארת בצורה מוגבלת, לבין פלסטינים תושבי עזה ומחנות הפליטים בתפוצות – שאותן היא איננה מתארת כלל!
אל-מג'דלאני חותם את דבריו בסיפור נאה – פעם, הוא מספר, שוחח עם מלומדת זרה. הוא חזר באוזניה על כל ה"קלישאות" הרגילות שהפלסטינים רגילים להגיד לזרים – ישראל היא ישות קולוניאלית, הפלסטינים אינם אנטישמיים, האירועים האלו והאלו מראים על כמה הפלסטינים הם קורבנות. בת-שיחו לא השתכנעה. בסופו של דבר, כדי "לגרום לה להבין", פנה אל-מג'דלאני לשימוש במושג אפרטהייד – מה שהוציא מבת-שיחו סוף סוף תשובה כנה: "אתם באמת מתכוונים לשחרר את הארץ שלכם מהישראלים עם כל השטויות האלו שאתה מדבר, אה? נראה לכם שאתם, הפלסטינים, תסבירו לנו, האירופים, מה זה 'קולוניאליזם התיישבותי' או 'אפרטהייד' – עם המלגות ומכוני המחקר שהממשלות שלנו נותנות לכם?"
דומה כי הסיפור מדבר בעד עצמו, וממחיש באופן פוגע את הסכנות של "ייצוא הסכסוך". אל-מג'דלאני דוחה, יש להעיר, הן את פרדיגמת האפרטהייד הן את פרדיגמת הקולוניאליזם. התקווה של הפלסטינים איננה דרך אקדמית מתוחכמת כזו או אחרת לניתוח המציאות – אלא מוביליזציה, הדרישה לחיים ולחירות. הדבר מזכיר את אותו מרקסיסט שבתגובה על דבריו של אנגלס, שכינה את האומות הסלאביות "אומות ללא היסטוריה" והקטין את ערך מאבקן הלאומי לעומת מהפכת הפועלים, כתב: "Basta [די באיטלקית]! אנחנו רוצים לחיות!".
