אולימפיאדת פריז אומנם נגמרה באוגוסט, אך דמותה של אימאן ח'ליף, המתאגרפת האלג'ירית שזכתה בזהב לאחר שעמדה במוקד סערה תקשורתית בשאלות של מין ומגדר, ממשיכה להעסיק פרשנים, ידוענים ופוליטיקאים מרחבי העולם. רבות דובר על פרשת ח'ליף כסמל למאבק בין הימין השמרני לשמאל הפרוגרסיבי במערב, אך כיצד היא נתפסת בעיניים ערביות? כמה פובליציסטיות ערביות ניתחו את הפרשה ומתחו ביקורת נוקבת על תפיסות גבריות סטריאוטיפיות באשר לנשים ומגדר שרווחות הן במערב והן בעולם הערבי.
פרשת אימאן חל'יף: עובדות מול פייק
ח'ליף הפכה לדמות מוכרת לאחר שהביסה במהלך האולימפיאדה את יריבתה האיטלקייה אנג'לה קאריני, וזו פרצה בבכי ורמזה כי עוצמת המכות שספגה אינה אופיינית לנשים. האירוע עורר גל של תגובות חריפות שהטילו ספק במינה של ח'ליף בגלל המראה החיצוני שלה ובהתבסס על מידע שגוי ומסולף שהופץ ברשתות החברתיות. דונלד טראמפ, אילון מאסק וג'יי קיי רולינג מיהרו לטעון שח'ליף היא גבר או טרנסקסואלית, ועל כן השתתפותה בתחרויות נשים אסורה.
תחילה הפיצו אמצעי התקשורת כי היא נפסלה בעבר על ידי התאחדות האגרוף הבין־לאומית לאחר שנכשלה לכאורה בבדיקות טסטוסטרון. אולם עד מהרה התברר כי ההתאחדות היא ארגון פרו־רוסי המזוהה עם הקרמלין, וביקש לחבל באולימפיאדת פריז, בעוד הוועד האולימפי אישר את השתתפותה במשחקים. בחוגים הפרוגרסיביים מיהרו לגנות את היחס כלפיה ואת הלהט"בופוביה שהפגינו מבקריה.
החוקרת ומבקרת התרבות רובי חמד הזכירה במאמר שפרסמה באתר אל-ג'זירה כי ח'ליף מוכרת כמתאגרפת שנים רבות שבמהלכן השתתפה בתחרויות שונות, ובהן אולימפיאדת טוקיו ב־2020, מבלי שעוררה עניין מיוחד או תרעומת. מעבר לכך, ח'ליף נולדה אישה וכך היא מגדירה את עצמה; היא פרסמה תמונות המוכיחות כי גדלה כילדה וזוכה להכרה ולהגנה מצד הרשויות האלג'יריות כספורטאית אישה.
סוסן ג'מיל חסן, שפרסמה מאמר באל-מג'לה, הדגישה אף היא כי ח'ליף לא הייתה אלמונית לפני המשחקים בפריז, וציינה כי עד לא מכבר התחרתה תחת פדרציית האגרוף. מכאן שהמתקפה כלפיה הייתה סערה מתוכננת שמניעיה פוליטיים – תקיפת החוגים הפרוגרסיביים – ובמסגרתה הפכה ח'ליף קורבן של בריונות תקשורתית. היא הייתה נתונה להשמצות בשידור חי, שזמין כיום להמונים דרך הטכנולוגיה הדיגיטלית, וגופה הפך מושא מרכזי למתקפה.
לתפיסתן של הפובליציסטיות הערביות, פרשת ח'ליף מעידה בעיקר על תפיסות גזעניות ומפלות הנפוצות במערב ובהתייחס לאנשים לא־לבנים, בדגש על נשים לא־לבנות
חסן, רופאה במקצועה, מזכירה כי בטבע ובקרב אורגניזמים חיים אין ערכים מוחלטים וכי החברה האנושית היא שיצרה את הסטנדרטים המקובלים ל"נשיות" ול"גבריות". רמות ההורמון המיני יכולות לחרוג מהטווח האופייני לרוב האנשים ממין מסוים, ולחלק מהנשים יש רמות גבוהות של טסטוסטרון, אך הן עדיין נשים, כשם שלחלק מהגברים יש רמות גבוהות של אסטרוגן, אך הם עדיין גברים.
ייתכן כי לח'ליף אחוז גבוה יותר של הורמונים גבריים בהשוואה לרוב הנשים, מה שמעניק לה כוח רב ומסת שרירים גבוהה ומסייע לה לשכלל את ביצועיה הספורטיביים מתוך תשוקה ורצון לממש את חלומה ולהצטיין, אז היכן בעיה? חסן שואלת, ומשיבה שזו נעוצה בתפיסות חברתיות סטריאוטיפיות של נשים, אשר מגבילות את גופן ומפחיתות מערכן כשהן אינן עומדות בסטנדרטים המקובלים.
לנפץ את אידיאל היופי ה"נשי"
הפובליציסטיות הערביות סבורות כי סיפורה של ח'ליף מסמל את שבירת ההגדרות הנוקשות של נשיות ואת הניפוץ ההכרחי של מודל היופי הנשי שעוצב על ידי גברים. רחמה אל־עטאר, שכתבה באל-ערב, טוענת שח'ליף הותקפה רק משום שהיא בעלת מבנה גוף רחב ושרירים חזקים, מאפיינים הנחשבים "גבריים" בניגוד ל"קימורים ולהפגנת רגש וחולשה מוגזמים", הנחשבים "נשיים". נוסף על כך, היא רואה בה קורבן כמי שכבר מילדותה "הואשמה" בהיותה בן רק משום שנטתה לספורט הנחשב גברי.
בעבור הסופרת הסורית מהא חסן, שפרסמה מאמר באל-ערבי אל-ג'דיד, ח'ליף מציגה מודל אסתטי חלופי שאינו נכלל ב"קטלוג הנשיות" שגברים מחזיקים, הכולל איפור, ביגוד, אביזרי אופנה ואובססיה לניתוחים פלסטיים המכפיפים נשים לסטנדרטים האסתטיים של תעשיית היופי. ח'ליף אם כן מנפצת את דמותה הסטריאוטיפית של האישה כ"בארבי" ומאפשרת לנשים לחלום חלומות אחרים ולשאוף להיות בעליו של הארמון ולא רק "הנסיכה".
מי שהופתעו מעוצמת המתקפה על ח'ליף אינם מבינים עד כמה עמוקות התפיסות המכלילות לגבי נשים, כמו גם לגבי גברים, ועד כמה קשה הביקורת המופנית כלפי ילדה שכמה שערות צמחו על פניה או על ילד בעל קול גבוה, מנאהל א־סהווי כותבת בדרג'. סיפורה של ח'ליף, היא טוענת, מעורר שמחה וגאווה אך גם זעם רב שכן הוא חושף את מידת השנאה ל"אחר" שעדיין רווחת ברחבי העולם.
גזענות, אוריינטליזם ואפליית ספורטאיות לא־מערביות
עם זאת, לתפיסתן של הפובליציסטיות הערביות, פרשת ח'ליף מעידה בעיקר על תפיסות גזעניות ומפלות הנפוצות במערב ובהתייחס לאנשים לא־לבנים, בדגש על נשים לא־לבנות. כמה מהן מזכירות כי ח'ליף היא המתאגרפת הערבייה והאפריקאית הראשונה שזכתה בזהב בתולדות המשחקים האולימפיים, חרף המתקפה שחוותה, ורואות בכך לא רק ניצחון נשי אלא גם ניצחון של נציגת הדרום הגלובלי על ההתנשאות ותחושות העליוניות של המערב הלבן.
חמד, מחברת הספר "דמעות לבנות, צלקות שחורות" העוסק בבגידת הפמיניזם הלבן בנשים לא־לבנות, טוענת כי בכייה של קאריני האיטלקייה שהפסידה לח'ליף ממחיש את התפיסה הרווחת שלפיה נשים לבנות נחשבות טהורות, ופגיעה בהן ומצוקתן הן עילה להענשת לא־לבנים. היא מנתחת תמונה של ח'ליף שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית ושהופצה ברשתות המציגה אותה כגבר המתנשא מעל אישה לבנה עדינה ומדמה אותה לחיה על־טבעית, וטוענת כי מדובר בייצוג אוריינטליסטי מובהק.
מעבר לכך, חמד טוענת, ההיסטוריה של ספורט הנשים על ענפיו השונים – טניס, הרמת משקולות, הדיפת כדור ברזל וכמובן אגרוף – מלאה בספורטאיות שלא עמדו בסטנדרטים האירופיים של נשיות, ובכלל זה, למרבה האירוניה, ספורטאיות אירופיות. א־סהווי מציינת כי בדיקות לקביעת מין בעולם הספורט רווחות יותר בקרב נשים, ואבתהאל אל־ח'טיב מציינת באל-קודס אל-ערבי כי גם באולימפיאדה החולפת הוטל ספק בנשיותן של כמה ספורטאיות מרקעים שונים: שחיינית ושחקנית רוגבי אמריקאיות וכן מתאגרפת מטייוואן, כך שסיפורה של ח'ליף אינו חריג.
לדברי מהא חסן, ח'ליף נלחמה כדי להשיג את זכויותיה ולהוכיח את ערכה, וכיוון שהגיעה ממשפחה ענייה עבדה במכירת לחם וחפצים כדי לחסוך כסף ולהתאמן בעיר. מכאן שסיפורה הוא גם סיפור הצלחה על רקע כלכלי-מעמדי
ספורטאיות ונשים בכלל הן אם כן קורבן של מודל נשיות מערבי שנכפה על שאר העולם דרך אמצעי התקשורת, שידורי החדשות והקולנוע, כפי שטוענת מהא חסן. מנגד, בעולם הלא־מערבי דווקא נשים "לא־נשיות" מייצגות את המודל הרצוי. ועד קאסם מזכירה ברציף 22 כי בחברות מדבריות למשל מעדיפים מבנה גוף מסיבי, קומה גבוהה ורגליים מלאות, והשמנה היא דבר חיובי בעוד רזון הוא תופעה שלילית. דמותה של ח'ליף מסמלת מבחינתה התרסה כנגד אופנת הרזון הצרפתית, וזכייתה בזהב בפריז כמו באה להזכיר לצרפת, ולמערב בכלל, את הזהב האפריקאי שנשדד על ידם לאורך ההיסטוריה.
גאווה לאומית בחברה שמרנית
הפובליציסטיות מדגישות כי ח'ליף הפכה מקור לגאווה לאומית ומושא להערצה בעולם הערבי בכלל ובאלג'יריה בפרט. עם זאת, מקצתן אינן חוסכות ביקורת גם על הסביבה השמרנית שבה גדלה, אשר לא הקלה את דרכה לניצחון. אמל בושארב הדגישה באל-ערבי אל-ג'דיד כי ח'ליף בחרה לייצג בגאון את ארצה והפכה לגיבורה אהובה שהכול באלג'יריה מחכים להישגיה ומריעים לניצחונותיה. אלג'יריה, יש לציין, אכן ידועה כמדינה המעודדת ספורט נשים גם בענפים הנחשבים "גבריים" כמו ג'ודו או הרמת משקולות.
אלא שהחברה האלג'ירית, בוודאי בפריפריה הכפרית שממנה הגיעה ח'ליף, מפגינה יחס שמרני יותר לנשים ורואה בעיסוק בספורט כמו אגרוף חריגה מן הנורמה. כפי שהעידה ח'ליף עצמה, עוד כילדה הייתה מעורבת בתגרות מול בנים שאיימו עליה, וכך גילתה את כישרונה בענף האגרוף. לדברי מהא חסן, היא נלחמה כדי להשיג את זכויותיה ולהוכיח את ערכה, וכיוון שהגיעה ממשפחה ענייה עבדה במכירת לחם וחפצים כדי לחסוך כסף ולהתאמן בעיר. מכאן שסיפורה הוא גם סיפור הצלחה על רקע כלכלי-מעמדי.
חסן כאמור מותחת ביקורת בעיקר על תפיסת הנשיות המערבית, אך מדגישה כי גם בעולם הערבי רווחת תפיסה דומה שאף מוסיפה להגדרת הנשיות מאפיינים כגון כניעות, תלות וביישנות. לדבריה, בכל העולם נשים מצליחות נמצאות תמיד "על הכוונת" הגברית ונשפטות על פי מאפייניהן הפיזיים, אך בעולם הערבי הדבר בולט במיוחד. מעבר לכך, פמיניסטיות ערביות עדיין זוכות ליחס של בוז וסרקזם ומוצגות כמוזנחות, עצבניות, צעקניות ו"לסביות", כאילו הייתה זו קללה.
על מצב הלהט"ב במדינות ערב
קאסם תוהה אם בפרשת ח'ליף חל היפוך תפקידים בין העולם המערבי לעולם הערבי: האם המערב, המצדד בדרך כלל בתפיסת השונות המגדרית ונאבק למען זכויות להט"ב, אימץ לפתע באולימפיאדת פריז עמדות שמרניות, בעוד החברה הערבית נטשה באחת את ההומופוביה ואת הדימוי הסטריאוטיפי הנשי רק כדי להגן על "בת המולדת"? באופן דומה, אל־ח'טיב תוהה "מתי הפכה ה'סובלנות' הערבית לגיוון מגדרי ונעלמו רגשות השנאה, הדחייה והנידוי?"
מדובר כמובן בשאלות רטוריות שכן האהדה הרבה שזכתה לה ח'ליף בעולם הערבי אינה מעידה על תפיסה מגדרית מורכבת ומכילה, נהפוך הוא. ההתעקשות של הרשויות באלג'יריה ושל התקשורת הערבית על הצגתה כ"אישה לכל דבר" נובעת מן ההתנגדות הנחרצת לעצם האפשרות של שונות מגדרית. החוק באלג'יריה אוסר יחסים חד־מיניים וכמובן אינו מאפשר כל התערבות רפואית לשינוי מין, נתון שהושמע רבות כדי לנגח את "ההאשמות" על היותה טרנסג'נדרית.
ההתעקשות של הרשויות באלג'יריה ושל התקשורת הערבית על הצגתה כ"אישה לכל דבר" נובעת מן ההתנגדות הנחרצת לעצם האפשרות של שונות מגדרית. החוק באלג'יריה אוסר יחסים חד־מיניים וכמובן אינו מאפשר כל התערבות רפואית לשינוי מין
מבחינת אל־ח'טיב, ח'ליף היא הוכחה לכך שניתן לאמץ מראה ודפוסי התנהגות העומדים בסתירה לכל מה שהחברות שלנו חרטו על גופנו ועל נפשנו, ושגם מי שהן נשים מבחינה ביולוגית יכולות להיות מגוונות מבחינה מגדרית. רוב הפובליציסטיות הערביות שכתבו על הפרשה מצדדות אף הן בתפיסות דומות ומותחות ביקורת על אפליית הלהט"ב במדינות ערב מתוך קבלה של ההשקפה הפרוגרסיבית.
אולם יש גם מי שמציגה השקפה אחרת. בושאריב טוענת כי גורמי השמאל הפרוגרסיבי שבחרו להגן על ח'ליף בטענה שהיא "אישה טרנסית" או "מי שמזדהה כאישה" אינם פחות גזעניים מגורמי הימין שתקפו אותה. היא שוללת את התפיסה שמגדר הוא עניין של בחירה; מלינה על הצגת ח'ליף כקורבן של "הגיהינום הפטריארכלי" השורר לכאורה בחברה הערבית, וסבורה כי לסביבתה העממית יש תפקיד מרכזי בהצלחתה, גם אם ערכיה אינם עולים בקנה אחד עם "השיח המגדרי והפמיניזם הקיצוני", כלשונה.
הסערה המתמשכת ו"המהפך" החזותי
בסיום האולימפיאדה הגישה ח'ליף תלונה על המתקפה התקשורתית שחוותה, והתביעה בצרפת החלה לבחון מי עומד מאחוריה. במקביל לכך, חזר נשיא רוסיה פוטין על הטענה כי היא גבר ועל כן זכייתה אינה הוגנת. מן הצד השני, גם ההערכה לפועלה אינה פוסקת. סניף UNICEF אלג'יריה העניק לה אות הוקרה כמי שפועלת כשגרירתו למען זכויות ילדים.
ח'ליף מרבה להתראיין ולהצטלם, ובין היתר השתתפה בשבוע האופנה במילאנו. מעניין לציין בהקשר זה כי המתאגרפת החסונה עברה מאז זכייתה "מהפך" חזותי ופרסמה באינסטגרם תמונות שבהן היא נראית בחולצה פרחונית, מאופרת בכבדות ועוטה עגילים גדולים – האם זו בחירה חופשית או כניעה לאידיאל היופי הנשי? קשה לדעת.
