לפי מילון אוקספורד, קלישאה היא משפט או רעיון ש"השתמשו בו כל כך הרבה עד שכבר אין לו משמעות או שאינו מעניין". לפי מילון אבן שושן, מדובר ב"ביטוי נדוש" בהשאלה מ"קלישה" – שבלונה של אותיות שהיא אכן משמעותו המקורית של המושג. קלישאות נוטות להופיע במצבי לחץ כשקשה לדבר, כשאין מה לומר, או כשלא רוצים לומר משהו בעל משמעות. פוליטיקאים וספורטאים נוטים להשתמש בהן באופן מופרז.
לפעמים השימוש בקלישאה הוא מחושב, אבל לעיתים קרובות יותר הופעתה מסמנת היעדרה של מחשבה. מובן מדוע השנה וחצי האחרונות הן קרקע פורייה ללבלוב ולפריחה של קלישאות בשיח הישראלי: מצב המשבר המתמשך שאין כל סימן לסופו (למשל בהסכם מדיני כלשהו, כפי שהיה נהוג במלחמות העבר של ישראל) מעודד חזרה מאשררת ומנחמת על המובן מאליו, גם אם לעיתים הוא מרוח באיפור זול של הקלישאה העונה לשם "חשיבה מחוץ לקופסה".
חלק ניכר מיבול הקלישאות קשור לסביבתה הערבית או המוסלמית של ישראל, שהשיח על אודותיה היה רווי סטריאוטיפים ודעות קדומות עוד לפני השבעה באוקטובר. יצרני הקלישאות המוסמכים הם כמובן המומחים לענייני המזרח תיכון באולפנים, בעיתונים וברשתות. את המומחים מהדהדים המגישים, הכתבים, ההיסטוריונים, המשפטנים וכל מי שמוזמן לאולפן או שיש לו מקלדת. בחרנו עשר מהן, בדירוג מהקל אל הכבד, כדי לתרום לשיח רפלקטיבי ומודע יותר בדבר מקומה של ישראל באזור.
מתברר שכדי להכיר את המזרח התיכון לא צריך לדעת ערבית, אלא צריך להיות יהודי שלמד ערבית וערבים בממסד הצבאי-ביטחוני
10. כדי להבין את המזרח התיכון צריך להקשיב למומחים. בתור מומחים למזרח התיכון אולי לא משתלם לנו לתקוע סיכה בבלון הזה, אבל אין ברירה. מומחיות היא קודם כול שיח או מאגר של ידע שנועד לענות על השאלה כיצד להבין או לעשות דבר מה. לאחר שהחלטת שברצונך להגיע לנקודה מסוימת, מומחה יכול להסביר לך בצורה משכנעת כיצד לעשות זאת.
בקרב קהילת הפליטים הפלסטינים בסוריה למשל, שעליה כתב לאחרונה עמיתנו ע'אזי אבו ג'יאב, יש מן הסתם "מומחים" גדולים להיסטוריה הפלסטינית מתוקף היותם פליטים. ההבדל בפרשנות בין פליט פלסטיני לבין קצין ב־8200 אינו נובע מ"כמות" הידע של כל אחד מהם אלא טמון בניסיון החיים, בפרספקטיבה, במעמד, באינטרסים.
במילים אחרות, כדאי להקשיב למומחים בעלי ידע מיוחד בתחומם, אבל יש לזכור שהם אינם חכמים יותר, מוסריים יותר, ולפעמים אף אינם משכילים יותר מכל אחד אחר. מומחה יכול לספק הסבר טוב רק במקרה שכבר הבנת בעצמך מה הבעיה. בשולחן העגול שהתקיים בכנס האגודה הישראלית ללימודי האסלאם והמזרח התיכון בשנת 2015, אף הסביר עמיתנו אסף דוד ("חקר המזרח התיכון וידע ציבורי") מדוע המומחיות המזרחנית בישראל רלוונטית רק באופן מוגבל לשיחה רצינית בענייני המזרח התיכון בן־זמננו.
9. כדי להכיר את המזרח התיכון באמת צריך לדעת ערבית. הקלישאה הזו חצופה במיוחד משום שמצד אחד מדינת ישראל עושה הכול כדי לפגוע במעמדה של השפה הערבית או לצמצם אותה לממד הצבאי-ביטחוני (כמו שהסביר פעמים רבות עמיתנו יוני מנדל), ומצד שני, שבעה עשר אחוזים מאזרחי המדינה ששפת אימם היא ערבית מודרים מפרשנות של ענייני ערבים ופלסטינים באמצעי התקשורת היהודיים. מתברר שכדי להכיר את המזרח התיכון לא צריך לדעת ערבית, אלא צריך להיות יהודי שלמד ערבית (וערבים) בממסד הצבאי-ביטחוני.
מי שבוחר בכוח צבאי אמור להניח שאין לדעת לאן יוביל. זו גם הסיבה לכך שעד השבעה באוקטובר פוליטיקאי זהיר כמו בנימין נתניהו יצא מגדרו כדי להימנע משימוש בכוח, כולל תשלום שוחד לאויביו
8. הם מבינים רק כוח (או: במזרח התיכון צריך להיות חזק) – אכן חברות, בני אדם, ארגונים, כולנו מגיבים לכוח ו"מבינים" אותו. לאלימות פיזית ישירה יש השפעה דרמטית גם ברגע הפעלתה וגם בחותם שהיא מותירה לאורך שנים ארוכות.
נשיא מצרים אנואר סאדאת למשל הגיע למסקנה שהוא מעוניין בשלום עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, אבל הוא היה צריך לצאת למלחמת אוקטובר, כדי לגרום לישראל להבין שגם לה יש אינטרס בשלום. ההרס העצום שזרעה ישראל ברצועת עזה גרם לחמאס לוותר על ניהול הרצועה (כפי שדיווחנו כאן).
לכוח צבאי יש היבט אחר, חשוב הרבה יותר, שהוא אופיו הבלתי־צפוי. כאשר יחיא סינוואר החליט על מתקפת השבעה באוקטובר, הוא לא העריך שישראל תכבוש את עזה ותחריב אותה כליל. חסן נסראללה שגה בהערכת תגובתה החריפה של ישראל ב־2006, ולא העריך שמעורבותה של חזבאללה במלחמה הנוכחית תביא למותו. כך גם איש לא צפה שהתמוטטות משטר אסד תגיע מייד לאחר מותו של נסראללה (על ההשלכות למשל, עמיתנו טל שוורץ מפרט כאן).
אולם המסקנה מהדומינו שחזינו בו בשנה האחרונה איננה רק שהשימוש בכוח עובד, אלא שהוא עלול להוביל לשינויים עמוקים, מהירים מאוד ובלתי צפויים. נראה שהדבר המדויק והחשוב יותר לומר על שימוש בכוח צבאי – שהוא בעל אופי כאוטי. מי שבוחר להשתמש בכוח צבאי אמור להניח שאין לדעת לאן הוא יוביל. זו גם הסיבה לכך שעד השבעה באוקטובר פוליטיקאי זהיר כמו בנימין נתניהו יצא מגדרו כדי להימנע מפעולות צבאיות מכריעות.
נתניהו עשה הכל, או לפחות הרבה מאוד, כדי להימנע משימוש בכוח צבאי, כולל תשלום שוחד לאויביו ולאפשר להם להתעצם עוד ועוד (כפי שהתריע עמיתנו שאול ינאי ב־2016). הדבר שנתניהו לא עשה באותן שנים ארוכות שבהן התחמק מפעולה צבאית היה לאמץ מדיניות שוחרת שלום.
בחברה מודרנית, כבוד מבוסס על שוויון זכויות. אם יהיה כבוד לכולם, לא נצטרך לשמוע על "כבוד ערבי"
7. התרבות הערבית היא תרבות של כבוד: בכל חברה אנושית כבוד הדדי הוא ערך יסודי. במערכת היחסים בין יהודים לערבים בין הים לנהר יהודים שוללים מערבים בדיוק את הערך הזה: היכולת להתפרנס, לנוע ממקום למקום, לשמור על רכוש פרטי, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, הזכות לשתות מים נקיים וכן הלאה.
היעדר של כבוד עצמי וכבוד לאומי מייצר תחושת השפלה צורבת. בחברה מודרנית, כבוד מבוסס על שוויון זכויות ולא על ניגוב חומוס משותף, לגימה של קפה שחור חזק בצוותא או חלוקת רישיונות עבודה. אם יהיה כבוד לכולם, לא נצטרך לשמוע על "כבוד ערבי". מעבר לכך שכפי שהראו חוקרים, ביניהם ישראלים (כמו ד"ר גיל מורסיאנו), מהלכיה של ישראל באזור ומול הפלסטינים נובעים מתחושות של כבוד ופיצוי על השפלה לא־פחות ממהלכיהם של הערבים.
6. האסלאם הפונדמנטליסטי הוא הבעיה (או הטענה שמדובר ב"מלחמת דת"). משמעותו של המונח פונדמנטליזם הוא חזרה למקורות, והוא מיוחס לתנועות או לאנשים שמבקשים להחזיר עטרה ליושנה או לשחזר עבר מפואר (אמיתי או מדומיין). לכן למשל, בעוד תנועות המקדש היהודיות הן תנועות פונדמנטליסטיות, היהדות החרדית אינה כזו.
בצד המוסלמי, ארגון כמו דאעש, שביקש להקים ח'ליפות טהורה בנוסח ימיו הראשונים של נביא האסלאם, הוא ארגון פונדמנטליסטי. תפיסת עולם זו רחוקה מהאידאולוגיה של האחים המוסלמים ובפרט של חמאס שצמח ממנה. המאפיין היסודי של האחים המוסלמים הוא דווקא היעדר האידאולוגיה לצד אלסטיות רעיונית והנכונות להסתגל למציאות מבלי להגיע לפיצול ארגוני בתוך התנועה.
דוגמה מעניינת לכך ניתנה לאחרונה כאשר מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם האלוף מאיר עמית חשף מסמכי שלל שמתעדים דיונים פנימיים של חמאס עם קצינים איראנים לפני השבעה באוקטובר. אחד המאפיינים הבולטים של הדיונים בין הצדדים הוא המחלוקת הפנימית בתוך חמאס בין זרם מדיני בראשות ח'אלד משעל, שמסתייג מהמעורבות האיראנית ואף מואשם על ידי חבריו שהוא מחבל ביכולת של תנועתו לקבל סיוע מאיראן, לבין קבוצה שמזוהה עם הזרוע הצבאית ברצועת עזה. יריביו של משעל בתוך חמאס ובאיראן ניסו במשך שנים ארוכות לפייסו ולשכנעו להסכים לשיתוף הפעולה הזה.
ארגון דוקטרינרי של ממש היה כבר מתפרק לחלקים בשלב הזה. המונח פונדמנטליסטי משמש בשיח הישראלי לתיאור של כל ארגון או תנועה מוסלמיים מתוך מטרה מרכזית אחת: להסיר אחריות ממעשיה וממחדליה של ישראל.
אלמנט ההפתעה אינו חריגה בשיטה (כשל בהתרעה המודיעינית), אלא נובע מהשיטה עצמה: החזקת חמישה מיליון בני אדם תחת כיבוש צבאי
5. מחירים כבדים. שם הקוד מחירים כבדים הנוגע לשחרור אסירים פלסטינים בתמורה לחטופים ישראלים, הוא דוגמה לשיח המתבסס על הנחות פגומות ושקריות ומאשרר אותן בו־זמנית. קלישאת "המחירים הכבדים" מסייעת להכחיש את המציאות שבה ישראל יכולה להכניס לכלא כל פלסטיני בכל רגע נתון מכל סיבה שהיא במערכת חקירה ומשפט שמושתתת על מניפולציות, משפטי שדה, מעצרים מנהליים ועינויים מסוגים שונים.
רוב האסירים הפלסטינים אינם "מחבלים", לבטח אינם "נוח'בות". בבתי הכלא הביטחוניים תמיד מוחזקים כמה אלפי פלסטינים במאסר של ממש, אבל כל הפלסטינים היושבים בגדה המערבית ובעזה הם חלק ממאגר אסירים פוטנציאלי ללא מועד שחרור ידוע. עצם קיומו של המאגר הזה, תחזוקו ותפעולו ללא תאריך תפוגה, אכן תובעים מחיר כבד.
כפי שכתב עמיתנו אלחנן מילר, לו הייתה ישראל משחררת ולו מעט אסירים לידי הרשות הפלסטינית ברצונה, אולי היא לא הייתה נדרשת לשחרר הרבה אסירים "כבדים" לידי חמאס בניגוד לרצונה ובעקבות אסון כה מחריד כמו השבעה באוקטובר.
4. צריך לעשות הכול כדי שהשבעה באוקטובר לא יחזור על עצמו. במבט על ההיסטוריה של המלחמה בין ישראל לפלסטינים, אין סיבה להעריך שהשבעה באוקטובר יחזור על עצמו. אם יש משהו קבוע בסבבי האלימות זהו חוסר העקביות שבה הם "פורצים", כמו שעמיתנו עלי אל־אעוור מתריע.
ב־1982 פלשה ישראל לדרום לבנון והגלתה את אש"ף, רק כדי לא להיות מוכנה לאינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987. מערכת הביטחון לא הייתה ערוכה לפיגועי ההתאבדות של חמאס באמצע שנות התשעים, אבל חמאס העניקה להם הכשר הלכתי בעקבות טבח גולדשטיין. הפיגועים דעכו, אבל האינתיפאדה השנייה החלה כגל של הפגנות באוקטובר 2000. מערכת הביטחון דווקא נערכה להתקוממות הזו, ולכן דיכאה אותה במיליון קליעים, אך אלה הובילו לסדרה של פיגועי התאבדות פלסטיניים, שנחקקו לבסוף בזיכרון הישראלי כסמל לאלימות הקיצונית של האינתיפאדה השנייה.
בין 2015 ל־2016 לא צפה איש את אינתיפאדת הסכינים, ששככה לבסוף בשל מדיניות זהירה של נתניהו לא להסלים אותה, כלומר לא להגיב בענישה קולקטיבית או באלימות חסרת הבחנה. מאורעות "שומר חומות" במאי 2021 היו בלתי־צפויים גם הם. לעומת זאת, דווקא נוכח מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר ובניגוד לציפיות של חמאס עצמו, נותרה הגדה המערבית שקטה ותושביה מגיבים עד כה בהבלגה.
במילים אחרות, אלמנט ההפתעה אינו חריגה בשיטה (כשל בהתרעה המודיעינית), אלא נובע מהשיטה עצמה: החזקת חמישה מיליון בני אדם תחת כיבוש צבאי. יותר משהיה השבעה באוקטובר מבצע צבאי של חמאס, הוא היה התקוממות ברוטלית ואכזרית או ניסיון להצית מלחמת אזרחים: האם אפשר לספק "הערכה מודיעינית" למלחמת אזרחים? סביר להניח אם כן שהשבעה באוקטובר לא יחזור על עצמו, אבל בהיעדר הסכם פוליטי ובהינתן המשך של משטר כיבוש על חמישה מיליון פלסטינים, משהו אחר, אלים וקטלני בדרכו, עשוי להפתיע.
הקלישאה אינה מפצירה בנו אם כן להקשיב ברצינות לדבריהם של ערבים ופלסטינים, אלא רק לאלה ה"חושפים" את כוונותיהם הזדוניות
3. הם רוצים להשמיד אותנו: במסמך היום שעכשיו התייחסנו לשיח התבהלה כאחת מתרומותיו הגדולות של נתניהו לתרבות הפוליטית הישראלית. אם כולם – איראן, חזבאללה, חמאס, אולי הפלסטינים בכלל – רוצים להשמיד את ישראל, הרי שישראל צריכה להשמיד את כולם מלכתחילה ולמפרע. המדינה הפלסטינית למשל צריכה להיות מושמדת עוד לפני שזכתה להיוולד.
כך בשיח הפאניקה שאיפות ההשמדה האמיתיות או המנופחות של הצד השני מתוארות ככאלה שצמחו בחלל ריק, מנותקות מכל הקשר. האם גם אחרי עשרות אלפי הרוגים עזתים, כשישראל הורסת חלקים נרחבים בגדה המערבית, עוקרת את תושביה ממקומם וכובשת חלקים מסוריה ומלבנון, האם גם אז היא רק מתגוננת מפני השמדה? אולי נחליף מדיניות ונבדוק אם יש לכוונותיו ולרצונותיו של הצד השני קשר למעשינו?
2. הם אומרים משהו אחד בערבית ומשהו אחד באנגלית: הקלישאה הזו כבר פחות רלוונטית כיום נוכח אמצעי התרגום המודרניים, אולם היא רווחה ביותר בעבר. ביסודה, האמירה הזו היא גלגול אסלאמופובי של טענה אנטישמית ידועה, הגורסת שלמיעוט יש סוד אפל שהוא חושף רק בשפתו שלו (ולשם כך יש לדעת ערבית וראו קלישאה 9).
הקלישאה הזו מזיקה משום שראשית היא מפרשת באופן פרנואידי את הנוהג המובן מאליו שלפיו כולנו מתאימים את דברינו לקהלים שונים ועל פי ההקשר. שנית, היא מסייעת להכחיש את קיומו של שיח ביקורת עצמית עשיר ואפילו לעיתים הפגנתי וסמלי שמתקיים בעיקר בשפה הערבית. למשל בטקסט הזה ,בטקסט הזה ובתרגום הזה שפרסמנו.
1. פשוט צריך להקשיב למה שהם (באמת) אומרים: הקלישאה הזו נמצאת במקום הראשון לא בשל הפופולריות הרבה שלה, אלא משום שאיננה עוסקת ממש בערבים או במוסלמים, ועיקר מטרתה הוא לסמן את הדובר כטיפוס מפוכח ואף אמפתי וקשוב (בניגוד לפרשן הפרוגרסיבי ויפה הנפש, שרואה דברים ממשאלות ליבו). יש בה אקסיומה מובלעת: "הם" אינם מסתירים את כוונתם להשמידנו ופשוט אומרים זאת, ואילו כל מה שצריך לעשות כדי לשים לב לכך הוא להקשיב, באמת.
אם כן, כיצד נתייחס לכך שבשנת 2017 העניק חמאס פרשנות מחודשת פומבית ומוסדית באמת לאמנה שלו; או כיצד נתייחס לדבריו של בכיר חמאס מוסא אבו מרזוק (שזכו לגינוי נחרץ בחמאס) על כך שחמאס לא היה צריך לצאת למתקפת השבעה באוקטובר; או לריאיון באל־ג'זירה של באסם נעים, חבר הלשכה המדינית של חמאס, שבו הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות?
גם אלה דברים שנאמרו באמת על ידי חמאס. הקלישאה אינה מפצירה בנו אם כן להקשיב ברצינות לדבריהם של ערבים ופלסטינים, אלא רק לאלה ה"חושפים" את כוונותיהם הזדוניות. או במילים אחרות, יהודים תמימים, היזהרו: פרשן מוסמך טוען שבניגוד אליכם, הוא מקשיב באמת לערבים. הוא אולי מקשיב – אבל בעיקר לעצמו.
