לצד המלחמה בעזה ובצפון, מדינת ישראל מנהלת חזית מקבילה בגדה המערבית. זוהי חזית "שקטה" יותר ונעלמת יותר מעיני הציבור הישראלי, אך בעלת חשיבות לא פחותה. המאבק בשטח מתבטא בעיקר בדחיקה של התושבים הפלסטינים למובלעות יותר ויותר קטנות, שנעשית בשיתוף פעולה בין מיליציות של מתנחלים לבין יחידות צה"ל. ניסיונו העקבי של שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' להביא לקריסת הרשות הפלסטינית הוא הזרוע הפוליטית של מאבק זה.
לפי נתוני האו"ם, מאז ה־7.10 נהרגו כ־500 פלסטינים בגדה המערבית בפעולות של צה"ל או של מתנחלים לעומת 12 ישראלים. התקיפות של מיליציות המתנחלים נושאות פרי בדמות טרנספר שקוף (עבור ישראלים), כאשר מאז השבעה באוקטובר כאלף פלסטינים מ־18 קהילות וכפרים קטנים בכל רחבי הגדה המערבית נאלצו לעזוב את אדמתם בשל איומים מצד מתנחלים וחיילים. למאמצים הללו לטהר את שטח C מפלסטינים מצטרפות פעולות החקיקה של סמוטריץ', שביד אחת פועל למוטט את הרשות הפלסטינית באמצעות מניעת תקציבים וסנקציות, וביד השנייה, כפי שרונן ברגמן מסביר היטב, משנה את מערכת החוקים בגדה כך שתמסד את האפרטהייד הישראלי. בזמן הפנוי שנותר לו סמוטריץ' מאיים במלחמה נגד חזבאללה ואיראן.
מדוע בעצם השר במשרד הביטחון, שהוא במקרה גם השר המופקד על כלכלתה המקרטעת של ישראל, מבקש לפתוח חזית נוספת בגדה ואז גם בצפון ועוד בשעה כל כך מסוכנת לאזרחי המדינה? התשובה טמונה בזהותו של המגזר החרד"לי שאליו שר האוצר משתייך. עבור סמוטריץ' ומצביעיו, הערך העליון הוא ההתיישבות – קרי העמקת ההתפשטות של יישובים יהודיים, סגורים, הומוגניים (ואם אפשר עם גינה וגדר מה טוב), כמובן על חשבון פלסטינים, שבלי סילוקם מהשטח כל מעשה הכיבוש יאבד מטעמו המיוחד.
הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית מתנהג כאילו סמוטריץ' ושותפו הרהוט פחות פועלים בממד נפרד, פנים־ישראלי בעיקרו, שאינו משפיע על הפלסטינים ועל המרחב הערבי. לפי פנטזיה זו, בתום המלחמה יוכלו היהודים לסגור את העניינים ביניהם ולהחליט באופן שקול ורציונלי מה לעשות
האידאולוגיה של סמוטריץ' ושל שותפיו שואבת גם ממקורות תיאולוגיים עמוקים, כפי שד"ר שרינה חן מסבירה במאמר באתר שלנו. הפעולה על הקרקע נועדה לפיכך להביא גאולה לעם ישראל ואז לעולם. בשפת הפסיכולוגיה, ההתיישבות הפכה במגזר החרד"לי-כהניסטי לפטיש, מושא תשוקה בפני עצמו, נטול כל ערך צבאי, כלכלי, סביבתי. לכן למשל, אין זה משנה כרגע אם תושבי הצפון או הדרום העקורים חיים כפליטים בארצם: לפי ההיגיון החרד"לי המקומות הללו הרי נכבשו כבר בעבר הרחוק, ולכן יש לפעול היכן שההתפשטות טרם הושלמה, כלומר בגדה המערבית או שוב בעזה ואפילו בלבנון. תושבי שלומי יכולים לחכות למשיח.
פטיש ההתיישבות החרד"לי הוא בעיה אסטרטגית וצורה של הרס עצמי משום שבמרדף אחריו מתגמדים גם סיכונים עצומים כמו מלחמה אזורית. האיומים חסרי האחריות של סמוטריץ' נגד חזבאללה ואפילו נגד איראן מעוררים את הרושם שהשר במשרד הביטחון שתה שלוק אחד יותר מדי מיין הקידוש, אבל יש היגיון בשיגעון. סמוטריץ' מוכן לספוג את מחירה של מלחמה, יהא אשר יהא, משום שבחשבון אחרון הכאוס (הזמני במונחים נצחיים) משרת את מעשה ההתיישבות. זהו אם כן הציר שלאורכו אפשר למקם את הימין לעומת הימין הקיצוני בישראל של היום: ככל שאתה מוכן לסכן יותר, כולל את כל נכסיך העכשוויים (הפרטיים והלאומיים) תמורת הסיכוי הקטן ביותר שתוכל להקים צריף נוסף על גבעה אחרת (שיביא את הגאולה או נדל"ן או גם וגם) – כך אתה קרוב יותר לנקודת הקיצון שעל הציר.
אחת הבעיות הגדולות הרובצות לפתחה של מדינת ישראל אינה רק עוצמתם הפוליטית של סמוטריץ' ושל בן גביר, אלא שהזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית—גנץ ולפיד למשל—מתנהגים כאילו סמוטריץ' ושותפו הרהוט פחות פועלים בממד נפרד, פנים־ישראלי בעיקרו, שאינו משפיע על הפלסטינים ועל המרחב הערבי. לפי פנטזיה זו, בתום המלחמה יוכלו היהודים לסגור את העניינים ביניהם ולהחליט באופן שקול ורציונלי מה לעשות. אלא שאם סמוטריץ' ובן גביר יגשימו את הפנטזיות שלהם, מה שיישאר לנו לסגור הוא רק את האור ביציאה.
כיצד עשויה להיראות אלטרנטיבה פרגמטית לחידלון האופוזיציה הישראלית?
חמאס, הגדה והיום שאחרי מנקודת מבט ערבית
ההתעלמות של גנץ ושות' מהשפעתו הבלתי־הפיכה של הימין הקיצוני על המציאות בשטח מצטרפת לנקודת עיוורון נוספת שהיא התעלמות גורפת ממה שיש לפלסטינים להגיד מתוך מחשבה מוטעית שמשא ומתן עם פלסטינים הוא "פרס לטרור" (גרסה מתקדמת של תפיסת הלחץ המדיני הפלסטיני כ"טרור מדיני"). התעלמות רדיקלית זו אינה מאפשרת להבחין בשיח מתפתח בצד הערבי והפלסטיני שלו שתי פנים: האחד ביקורת הולכת וגוברת על חמאס, שלמרות הצלחתו הצבאית אינו מצייר אופק של תקווה לעם הפלסטיני, והשני הוא ניסיון להקים מחדש פרויקט פוליטי פלסטיני משותף וקונסטרוקטיבי.
עמיתנו אליצור גלוק מביא סקירה של פובליציסטים פלסטינים וערבים המגיעים מקשת של דעות ותפקידים, רובם ביקורתיים כלפי חמאס. למשל, כאשר אבראהים חמידי, עיתונאי סעודי בכיר, הולם בחמאס ובחוסר התוחלת של המשך הקמפיין הצבאי שלו, הוא מבקש באותה שעה להתריע בפני ישראל כי המשך המלחמה הוא אינטרס של איראן, אויבתה של סעודיה. באמצעות הביקורת החריפה על חמאס, העיתונאי הסעודי מאיץ בנתניהו לסיים את הכיבוש או לפחות לאפשר למנהיגי חמאס ברצועה לצאת לגלות.
סקר קודם שפרסמנו מצא שהתמיכה של תושבי עזה בחמאס הייתה בשפל ערב המלחמה ממש, ומחקר מקיף של סקרי דעת קהל פלסטיניים שאת עיקרי ממצאיו הבאנו ב־2021, העלה שבאופן הגיוני דעת הקהל הפלסטינית נוטה לשלום או למלחמה בהתאם למצב הקיפאון או ההתקדמות בתהליך המדיני
באופן דומה אך משוחרר מהאינטרסים האזוריים של סעודיה, האינטלקטואל הערבי החשוב ג'ילבר אל־אשקר מבקש להסביר לחמאס ולפלסטינים באופן אמפתי כי רק מאבק עממי יכול לדחוק את ישראל אל ה"פוסט־ציונות". המאבק החמוש, לשיטתו, מאחד את החברה הישראלית ולא יאפשר לפלסטינים לקיים פרויקט פוליטי בר־קיימה. הפובליציסט טארק אסמאעיל, שאת דבריו אנחנו מביאים כאן מדי פעם, טוען ברוח דומה שחמאס נוקט, כמו בנימין נתניהו, את גישת "הניצחון המוחלט" שממשיכה להמיט חורבן על החברה הפלסטינית. האינטלקטואל הפלסטיני החשוב מאג'ד כיאלי, שהיה בעברו פעיל צבאי באש"ף, ובשנים האחרונות מצביע באומץ גובר והולך על המגבלות והחסרונות של הפעילות הצבאית הפלסטינית, מנגח את הנהגת חמאס על קריאתה המפתיעה לאימוץ פתרון שתי המדינות, כשם שעשה הפתח לפני שלושים שנה. אם כן, כיאלי תוהה, בשם מה הקריבו את חייהם עשרות האלפים בעזה?
הסקירה הקצרה הזו אינה מייצגת כמובן את רוב החברה הפלסטינית, שלפי הסקר האחרון של מרכז המחקר הפלסטיני של ח'ליל שקאקי מעל 60 אחוזים ממנה תומכים בהמשך מאבק חמוש נגד ישראל. לצד העובדה שהסקר המלא מעלה נתונים עדכניים וחשובים רבים, כדאי להזכיר שסקרים הנערכים במצב מלחמה משקפים בדרך כלל הלך רוח מיליטנטי (כך גם בישראל). סקר קודם שפרסמנו מצא שהתמיכה של תושבי עזה בחמאס הייתה בשפל ערב המלחמה ממש, ומחקר מקיף של סקרי דעת קהל פלסטיניים שאת עיקרי ממצאיו הבאנו ב־2021, העלה שבאופן הגיוני דעת הקהל הפלסטינית נוטה לשלום או למלחמה בהתאם למצב הקיפאון או ההתקדמות בתהליך המדיני.
גם אם הקולות הביקורתיים שסקרנו למעלה אינם "מייצגים" שכבות רחבות בדעת הקהל הערבית והפלסטינית, המושפעת מהמראות הקשים של ההרג והסבל חסר התקדים בעזה (מצבם של קטועי הגפיים ברצועה הוא רק דוגמה אחת), עצם הלגיטימיות להשמיע אותם בפומבי בעיצומה של המלחמה מעיד על הפוטנציאל הפוליטי בשיח הציבורי והמדיני הערבי והפלסטיני. שיח זה, שבשלב זה הוא גישוש בלבד משום שאין לו כמעט קשב בצד הישראלי (ובוודאי לא בפוליטיקה הישראלית), הוא כנראה האלטרנטיבה הפרגמטית עבור ישראלים שוחרי שלום שמבקשים לעצור את הימין הקיצוני הישראלי, שעל האינטרסים שלו להמשיך את המלחמה בכל מחיר הסברנו למעלה. עד כה המרכז הישראלי עסוק באלטרנטיבות אחרות.
פרגמטיות בסימן שאלה
אל מול הקולות האלטרנטיביים הפלסטיניים שהבאנו למעלה, אפשר גם לשמוע קולות מהחברה האזרחית הישראלית שמבקשים לדון ביום שאחרי. כזה הוא למשל הארגון "תמונת ניצחון", שמייסדו דנאל בן נמר בעבר מ"היוזמה לצמצום הסכסוך") מבקש לעשות דה־חמאסיזציה בעזה. אולם יוזמה יסודית יותר מבחינה אינטלקטואלית היא של ארבעה חוקרים מאוניברסיטאות שונות בארץ – משפטנית ושלושה היסטוריונים – שלאחרונה זכתה להד בתקשורת. מטרתה, כך לפי המסמך המפורט בן 28 העמודים שהגיע לידינו, היא התמרה של החברה העזתית והפיכתה "ממשטר רצחני לחברה מתונה", ככותרת המסמך.
לצד השבחים לחריש העמוק שנערך במסמך, הביקורת המתבקשת עליו היא שחריש זה נערך בשדות רחוקים ולא־רלוונטיים למקרה הישראלי-פלסטיני והעזתי בפרט
עיון מעמיק במסמך מעלה שמדובר בחיבור מלומד ויסודי הנשען על הידע ההיסטורי העשיר של הכותבים. המסמך מביא ארבע דוגמאות של חברות שעברו כיבוש והתמרה מבחוץ, ומנתח לעומק את הסיבות להצלחה ולכישלון בכל אחד מהמקרים הללו: גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית אחרי מלחמת העולם השנייה בהשוואה לארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן. על בסיס הסקירה ההיסטורית הכותבים מציעים לממשלת ישראל הפקת לקחים לטובת בנייה של משטר חדש בעזה בעזרת כוחות צבא ותמיכה ערבית ובין־לאומית והנחלה של סובלנות ומתינות דתית לתושבי הרצועה בדומה לתהליך הדה־נאציפיקציה של גרמניה או הדה־מיליטריזציה של יפן.
לצד השבחים לחריש העמוק שנערך במסמך, הביקורת המתבקשת עליו היא שחריש זה נערך בשדות רחוקים ולא־רלוונטיים למקרה הישראלי-פלסטיני והעזתי בפרט. גרמניה הנאצית הייתה אומה מתועשת ואימפריה כלכלית וצבאית, שבשיא הצלחתה כבשה את כל אירופה ואיימה יחד עם בנות בריתה להשתלט על העולם. עזה היא גטו קטן ועני ששרוי במצור כבר קרוב לעשרים שנה. מלכתחילה הייתה "הרצועה", כפי שהזכרנו בפעם אחרת, מקלט לילה למאתיים אלף פליטים פלסטינים מהנגב ב־1948. לכן, בין היתר, אין סיכוי שהפלסטינים, בניגוד ליפנים או לגרמנים, יכריזו אי פעם על כניעה, שהיא התנאי הראשון לכאורה להצלחת ההתמרה.
לעזתים יש מעט מאוד מה לאבד וביתר שאת בימים אלה, מה גם שלאחר ה"תבוסה המוחלטת" הנתבעת במסמך, מוצעים לעזתים חינוך מחדש או הגירה כפויה והתיישבות יהודית בגרסת סמוטריץ', שמן הסתם לא ימהר לאמץ את התוכנית.
אגב, המילה תבוסה מופיעה 17 פעמים במסמך לעומת הסכם שמופיע פעמיים. פיוס ושוויון אינם מוזכרים כלל, גם לא התייחסות לאחריות של הימין בישראל למיליטריזציה הגוברת של הסכסוך, להיעדרו המוחלט של עתיד מדיני תומך שלום ולהקצנה הפוליטית והדתית בחברה הישראלית. בעוד ה"יוזמה הישראלית" מבית קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים הזכירה בפירוש "קידום מהלכי דה־רדיקליזציה פנים־ישראליים, במסגרתם תופעל תוכנית ממשלתית מקיפה (מרמת הדרג המדיני ועד לרמת המח"ט בשטח) למניעת אלימות וטרור מצד יהודים נגד פלסטינים בגדה המערבית", לא העזו מחברי המסמך הנוכחי להוסיף לו דרישה ברורה ומתבקשת כל כך.
אם לשפוט לפי הטרנספר הנמשך ללא הפרעה בגדה המערבית, ישראל אינה מסוגלת להתמיר אפילו את עצמה. הדוח ההיסטורי מציע אם כן הצעות לישראל שאינה קיימת עבור פלסטינים שאינם בנמצא
לבד מהיעדר הדמיון המוחלט בין עזה לגרמניה הנאצית, פגם אנליטי נוסף במסמך הוא ההשוואה בין ישראל לבין ארצות הברית, שהייתה הכוח המניע מאחורי ארבעת ניסיונות ההתמרה לעיל. גם במקרה זה אין כל דמיון בין הדוגמה האמריקאית מאז 1945 לישראל של 2024. בתום מלחמת העולם השנייה הפכה ארצות הברית למעצמה עולמית בעלת הצבא החזק בעולם והכלכלה המתוחכמת ביותר, ובשל כך הייתה יכולה לפלוש כרצונה לחבלי ארץ רחוקים ולעצב אותם כרצונה (אם כי אחרי מלחמת העולם השנייה בלא הצלחה יתרה). לישראל כמובן אין ולו פרומיל מהמשאבים כדי לכפות את רצונה על זולתה. במצבה הנוכחי, שהוחמר על ידי ההתנהלות הפרועה של ממשלת נתניהו מאז ההפיכה המשטרית וביתר שאת במהלך חודשי המלחמה, גם אין לה כל יכולת לבקש ממישהו בעולם לעשות זאת עבורה. אם לשפוט לפי הטרנספר הנמשך ללא הפרעה בגדה המערבית, ישראל אינה מסוגלת להתמיר אפילו את עצמה.
הדוח ההיסטורי מציע אם כן הצעות לישראל שאינה קיימת עבור פלסטינים שאינם בנמצא. יותר משהוא מציע תוכנית מעשית, הוא נראה כמו שריד לחשיבה מהעידן שלפני השבעה באוקטובר, שבו לימד בנימין נתניהו את הישראלים לחשוב על עצמם במונחים של אימפריה. הימים הללו חלפו. המשך ההתמכרות לאשליה הזו, שמטשטשת את כוחה האמיתי של ישראל, הוא סכנה אסטרטגית בפני עצמה.
השוואות בנות־קיימה
לעומת ההשוואות ההיסטוריות המופרכות בתוכנית שלמעלה, עמיתתנו המשפטנית ד"ר לימור יהודה מציעה ללמוד ממקרים שבהם יחסי הכוחות דומים יותר לאלה ששוררים בין ישראל לפלסטינים. במאמר באתרנו היא משווה בין המקרה הישראלי-פלסטיני לבין בוסניה, שם בתחילת שנות התשעים טבחו אלה באלה בוסנים-מוסלמים, בוסנים-נוצרים וסרבים. לאחר מאה אלף הרוגים וזוועות אחרות, עברה הדרך ליציבות ולשלום בהידברות ובהתמרת גישת העליונות האתנית-דתית להכרה הדדית, ומשם לחלוקת המשטר באופן פדרלי ושוויוני שמחזיקה מעמד מאז. השיטה אומנם איננה מושלמת מבחינה פוליטית, אולם האלימות שככה. על כך ועוד אפשר להאזין גם בשיחה של יהודה עם ד"ר ערן צדקיהו בפודקסט שלנו כאן זה שאם.
מסקנה אפשרית אחת מהמקרה הבוסני היא שאופוזיציה ישראלית ראויה לשמה לא תאגף את נתניהו מימין, או תנסה להשליט על הפלסטינים קואליציות בין־לאומיות או ערביות מדומיינות שיפתרו את הבעיה במקומה. אופוזיציה פרגמטית בימים אלה הייתה יכולה להציע אלטרנטיבה שוויונית בדמות דיאלוג עם אדם כמו ד"ר סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, שקורא מאז תחילת המלחמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. פיאד הסביר לאחרונה שהתנאי לכל הסדר פוליטי שיוביל לעצמאות פלסטינית הוא אחדות פלסטינית, קרי כניסה של חמאס לאש"ף, לצד רפורמה ברשות הפלסטינית, שתקים לבסוף את המדינה. "שום דבר אינו אפשרי מבלי שהפלסטינים יתאחדו קודם", פיאד מסביר.
בתיווך הרשות, חמאס אינה צריכה להכיר בישראל, וישראל אינה צריכה להכיר בחמאס: הרשות הפלסטינית יכולה לשמש מעין שלד בורסאי שדרכו אפשר לקיים הידברות ולהשאיר מחוץ לחדר את החלומות ואת הפנטזיות
שיח עם טכנוקרט פלסטיני כמו פיאד הוא כאמור רעיון עבור אופוזיציה ישראלית פרגמטית. מה הייתה עושה אופוזיציה ישראלית אמיצה? מן הסתם קוראת לשחרורו מהכלא של מנהיג פלסטיני כמו מרואן ברגותי, איש הפתח, שעד היום לפי סקרים שונים (שאת ממצאיהם הבאנו לאחרונה) הוא עדיין המנהיג הפלסטיני הפופולרי ביותר במרוץ תיאורטי לנשיאות, יותר מאבו מאזן ומאסמאעיל הניה. בתסריט פרגמטי אמיתי היינו רואים את ברגותי עומד בראש הרשות הפלסטינית במקום לראותה מוחרבת על ידי בצלאל סמוטריץ'.
הרשות כמכשיר להכרה
למרות בעיותיה הידועות בדמות נפוטיזם ושחיתות, יתרונה של הרשות הפלסטינית עד היום הוא תפקידה כמכשיר דיפלומטי אפקטיבי לשם עקיפת שאלת ההכרה ההדדית שמטרידה בצדק רבים כל כך. כידוע, ישראל היא זו שהקימה את הרשות, ועד היום שתי הישויות "מכירות" זו בזו. בתיווך הרשות, חמאס אינה צריכה להכיר בישראל, וישראל אינה צריכה להכיר בחמאס: הרשות הפלסטינית יכולה לשמש מעין שלד בורסאי שדרכו אפשר לקיים הידברות ולהשאיר מחוץ לחדר את החלומות ואת הפנטזיות. הדברים הללו ידועים היטב להנהגת חמאס, שכבר הכירה רשמית ברשות הפלסטינית לאחר שהשתתפה וזכתה בבחירות ב־2006. בעטיו של ניצחון זה הטילה ישראל מצור על עזה.
כך או אחרת, ככל שחולפים הימים נחשפת העובדה שלישראל אין אף פתרון בר־קיימה לבעיותיה האסטרטגיות, ויתרה מכך: הולך ומתברר שעצמאות פלסטינית אינה רק תנאי למימוש זכויותיהם של הפלסטינים אלא גלגל הצלה לישראלים ואולי גם לאזור כולו. פרגמטיות (ישראלית, אמריקאית או אחרת) היא ניסיון ללכת בכיוון הזה ולא לנסות שוב לקבוע לפלסטינים מי ישלוט בגורלם.
