מה הקשר בין שחרורו מהכלא הישראלי של מנהל בית החולים שיפא ד"ר מוחמד אבו סלמיה בתחילת חודש יולי ולהתנקשות בבכיר החמאס מוחמד דף? לכאורה האחד מייצג כישלון, בלבול מערכות שהביא לשחרורו של טרוריסט או לפחות לוויתור אווילי על קלף מיקוח, ואילו השני הוא ניסיון מוצלח, פחות או יותר, לפגוע בצמרת הצבאית של חמאס.
אלא שהכישלון וההצלחה דומים זה לזה משום ששניהם מייצגים את האמצעים המרכזיים שעומדים היום לרשותה של מדינת ישראל כדי לממש את מטרותיה האסטרטגיות מול הפלסטינים: כליאה והתנקשויות. שני האמצעים האלה הפכו זה כבר לאסטרטגיה בפני עצמה, כלומר למטרה שיש להגשים, וכבר אינם אמצעי לשרת תכלית. אסטרטגיה זו אינה רק חסרת תכלית, אלא כפי שנסביר כאן הפכה למסוכנת ממש עבור אזרחי ישראל.
במקום לשאול את נציגי הממשלה מדוע שוחרר מנהל שיפא, היה עדיף לשאול כמה בתי כלא עוד נצטרך להקים?
מצוקת כליאה
שחרורו של ד"ר אבו סלמיה אינו מייצג רשלנות אלא את אחת הבעיות האסטרטגיות שיצר חמאס לישראל ב־7.10 בדמות דחיקת מערכת הכליאה הישראלית לקצה. בספטמבר 2023 היה מספר האסירים הביטחוניים הכולל בבתי הכלא בישראל כ־5,000, אך בתוך כמה חודשים הוא צמח פי שניים ל־10,000. אחרי שחרורו של מנהל שיפא נשמעו חילופי האשמות בין צמרת השב"כ לשר איתמר בן גביר, כאשר שני הצדדים התקוטטו על האחריות ל"מצוקת הכליאה" שהובילה לשחרור המוטעה של האסיר.
המושג "מצוקת כליאה" הוא בעל כפל משמעות אחרי ה־7.10: מושג זה מזכיר שבתי הכלא הישראליים היו צפופים מאוד גם לפני מתקפת חמאס, אבל "מצוקת כליאה" יכולה גם לסמל את היעדרו של כל אופק פוליטי אחר לאזרחי ישראל מלבד כליאה המונית של פלסטינים. כדי להתקיים בבטחה באזור, מתברר, תצטרך ישראל להמשיך ולקיים מערך כליאה שאת היקפיו המלאים אפשר רק לנחש. לפי דוחות של מרכז המחקר של הכנסת למשל, לפני ה־7.10 היו בישראל סך הכול כ־16,000 אסירים, מתוכם כ־5,000 ביטחוניים. עד 2028 אמורים להתווסף עוד 3,000 מקומות כליאה. כל זה לפני מתקפת חמאס. לכן במקום לשאול את נציגי הממשלה מדוע שוחרר מנהל שיפא, היה עדיף לשאול כמה בתי כלא עוד נצטרך להקים?
הדיון על שחרור ד"ר אבו סלמיה הוא סימפטום להתעלמות מוחלטת מאחד המניעים המרכזיים להתמשכות הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ, שהוא מערכת כליאה ענקית שמיועדת לפלסטינים בלבד מאז 1967 ושתרומתה לביטחון מפוקפקת במקרה הטוב והפוכה במקרה הגרוע. ההשקפה הישראלית המקובלת היא לראות את האסירים הפלסטינים כמי שפשעו, זכו למשפט צדק (צבאי אומנם) וכעת מרצים את עונשם. עבור הפלסטינים אותם אסירים הם לוחמי חופש שלא היו פושעים אלמלא חיו תחת כיבוש. אפשר להמר שכליאה של עוד פלסטינים לא תשנה תפיסה זו.
הטענה שלוחם חופש של האחד הוא טרוריסט עבור מישהו אחר היא בגדר מוסכמה ידועה. ובכל זאת אחת הבעיות האסטרטגיות של ישראל היום היא שהשיח הציבורי על האסירים הפלסטינים כבר מזמן אינו קשור לשאלת הצדקת המעשים שבגינם הם נכלאו. עצם הימצאותם של אלפי אסירים פלסטינים בכלא הישראלי הפכה תחת שלטון הימין לקרקע פורייה לתדלוקו ולהעצמתו של הסכסוך, ואף הייתה מניע מרכזי בהחלטה של חמאס לפתוח במתקפת ה־7 באוקטובר. זהו גם תפקידו של "חוק עונש מוות למחבלים" שהימין הקיצוני מקדם: הוא לא נועד להרתיע או להשיג צדק, אלא לדאוג שהסכסוך יימשך (על הדיון הפלסטיני בעניין זה כתב עמיתנו און דהן).
החשש מפני חזרה של אסירים לטרור מסייע להסיט את המבט מבעיית השורש – שמאז 1967 ישראל מחזיקה ברשותה "מאגר" מתמלא ומתרוקן של אלפי אסירים פלסטינים, חלקם ללא משפט
באופן פרדוקסלי, הויכוח הציבורי סביב עסקת שליט נתן רוח גבית חזקה להקצנת השיח בהתייחס לאסירים הפלסטינים. הקמפיין למען עסקת חילופי שבויים שימש קרקע נוחה עבור הימין הישראלי (למשל באמצעות ארגון "אלמגור – ארגון נפגעי טרור") להטמיע סיסמאות כמו "לא בכל מחיר", לספר סיפורי בדים על "הקייטנה" של האסירים הביטחוניים בכלא, להזהיר מפני חזרתם של אסירים משוחררים לדרך הטרור ולהתלונן על מה שמכונה "משכורות למחבלים".
כמו שהזכיר עמיתנו ד"ר יוני מנדל, הקצבאות שהרשות הפלסטינית משלמת למשפחות האסירים שאיבדו מפרנס הוא המעט שהיא יכולה לעשות כדי לשמור על הלגיטימיות שלה בקרב נתיניה וכך על יציבותה. ממילא אין מחלוקת בממסד הביטחוני הישראלי שהרשות פועלת באפקטיביות רבה נגד פעילות פלסטינית חמושה, אפילו בעיצומה של המלחמה של ישראל בעזה. אם היא לא תתמוך כלכלית במשפחות האסירים, היא תאבד עוד משהו מהלגיטימיות המעורערת שלה ממילא בקרב העם שלה.
השיח הימני שמעמיד במרכזו את התביעה הנקמנית להרע את תנאי האסירים הפלסטינים ואת החשש מפני חזרה של אסירים לטרור מסייע להסיט את המבט מבעיית השורש – שמאז 1967 ישראל מחזיקה ברשותה "מאגר" מתמלא ומתרוקן של אלפי אסירים פלסטינים, חלקם ללא משפט. שיח האסירים הימני מונע דיון ישראלי על האסירים הללו כסוגיה פוליטית שעליה להיפתר בדרכים מדיניות.
בן כספית כמשל
אחת הדוגמאות המובהקות לשיתוף הפעולה המצער בין ימין לשמאל בנושא האסירים הוא העיתונאי בן כספית, שבמשך שנים ארוכות מנהל קמפיין למען הרעת תנאיהם של האסירים הפלסטינים. האינטרנט מזכיר אפילו כתבה מ־2008 שבה התלונן כספית שבתאי האסירים הביטחוניים שורר "ריח של מסעדת גורמה". דוברו של השר אבי דיכטר, אז השר לביטחון פנים, ענה לכספית בלקוניות ש"מדינת ישראל היא מדינת חוק ולא ארגון טרור". היו ימים.
על התנאים הממשיים שבהם האסירים מוחזקים אפשר לקרוא בכתבה של ג'וש בריינר, שממש טרח לבקר באגפים הביטחוניים. אחת הבעיות עם העיסוק של כספית בתנאי האסירים הפלסטינים, היא הסתירה הקיצונית שהוא מבטא בין תדמיתו כעיתונאי שמתנגד לשלטון נתניהו לבין ההתיישרות למעשה עם מדיניות שמשרתת בעיקר את השלטון הזה. לא רק שהפיכתם של אסירים למוקד של התעללות אינה מוסרית, היא גם ביטוי לכישלון פוליטי של מתנגדיו הקולניים של שלטון הימין. מה בדיוק רוצים מתנגדיו של נתניהו להשיג על ידי נקמה במי שממילא נתפס ומשלם את חובו לחברה שהיא לא שלו: להרתיע? להתחבב על הימין? לחכות לפלסטינים נחמדים שישכחו את אחיהם בכלא הישראלי ויעשו שלום?
מצעד המיליון
ייתכן שחלק מהציפייה שעוד קצת כליאה תשכנע את הפלסטינים להפסיק לשבת בכלא נובעת מחוסר מודעות להיסטוריה של כליאתם. לפי נתונים פלסטיניים, עד אוקטובר 2023 עברו שמונה מאות אלף פלסטינים בשלב זה או אחר של חייהם במערכת הכליאה הישראלית, כלומר בשבעים אחוזים מהמשפחות הפלסטינית מישהו בילה בכלא, לכמה ימים או לכל החיים.
בניגוד להנחת היסוד שישראל יכולה להמשיך לכלוא אלפי פלסטינים כמצב נתון, הזכיר לאחרונה עמיתנו ליאל מגן סכסוכים אחרים שבהם שחרור אסירים היה חלק אינטגרלי מתהליך הפיוס. אחד מנדבכי ההסכם שסיים את הסכסוך בין קתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד היה שחרורם של אסירים פוליטיים, כלומר טרוריסטים. השחרור באירלנד היה מדורג, היו מעורבות בו תוכניות שיקום ומחויבות של המשוחררים לתהליך השלום. גם בין ישראל לפלסטינים, מגן מזכיר, שחרור אסירים היה חלק מהסכם אוסלו. אומנם לא נקבעו בו מנגנונים ברורים ליישום כמו באירלנד, אבל ישראל אכן שחררה אלפי אסירים בשנות התשעים כמחווה של רצון טוב לרשות הפלסטינית החדשה (לסטטיסטיקות ראו כאן בערבית). קל לשכוח, אבל ב־2013 אפילו ממשלת נתניהו שחררה אסירים פלסטינים כמחווה לאבו מאזן. שאלת חזרתם למאבק חמוש נגד ישראל תהיה רלוונטית כמובן רק אם אין שלום. אבל לא יהיה שלום בלי שהם ישוחררו.
עבור רוב הציבור התנקשות היא מדיניות מועילה באופן מובן מאליו, והשאלות היחידות לגביה הן משניות, כאלה שקשורות לפגיעה בחפים מפשע או לסיכון של חיילים או לפעולת תגמול. הדיון על עצם תועלתם האסטרטגית של חיסולים מתקיים אם בכלל רק בשוליים
תרבות של התנקשות
אם נקמה באסירים פלסטינים היא אג'נדה עם גוון ימני, מדיניות ההתנקשויות היא כבר עניין הגמוני, כלל־ישראלי. בספרו המצוין השכם להורגו (שטרם תורגם לעברית) סוקר העיתונאי וההיסטוריון רונן ברגמן את תולדות פעולות החיסול הפוליטיות מראשית התנועה הציונית ועד ימינו. ברגמן קובע שאין מדינה שמשתווה לישראל בכמות ההתנקשויות באויביה. לשם הדוגמה ברגמן מביא את ארצות הברית של בוש, שבין 2000 ל־2008 ביצעה 48 ניסיונות התנקשות. בערך באותה תקופה של האינתיפאדה השנייה, הוציאה ישראל אלף מבצעי התנקשות, ומהם הצליחו 168. בסך הכול ברגמן מונה כ־2,800 מבצעים מ־1948 ועד 2018 (עמ' 13-12).
מהמחקר של ברגמן עולה שבישראל ההתנקשות היא סוג של תרבות. עבור רוב הציבור התנקשות היא מדיניות מועילה באופן מובן מאליו, והשאלות היחידות לגביה הן משניות, כאלה שקשורות לפגיעה בחפים מפשע או לסיכון של חיילים או לפעולת תגמול. הדיון על עצם תועלתם האסטרטגית של חיסולים מתקיים אם בכלל רק בשוליים. נדמה שכדי שמישהו יפקפק במדיניות זו, עליו קודם כול להוכיח שהוא הצטיין בה. ברגמן מסיים את הספר בניחוח טרגי עם ההפגנה בנוכחותו של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שהחל את דרכו הצבאית בחיסולים ברצועת עזה, המשיך בלבנון, וזכה לתהילה בשל שורה של התנקשויות במדעני גרעין באיראן. את חייו סיים דגן כשהוא נואם בדמעות נגד בנימין נתניהו ב־2015 אחרי מבצע צוק איתן: "במשך קיץ שלם ישבו אזרחי מדינת ישראל במקלטים בזמן שנורים לעברם אלפי רקטות. שילמנו מחיר דמים כבד. המערכה הסתיימה באפס. אפס הרתעה ואפס הישגים מדיניים".
ההבדל בין אנשי הממסד הביטחוני כמו דגן לבין הימין הישראלי אינו טמון ביחסם ליעדי ההתנקשות, שהוא דומה למדי, אלא במודעתם למגבלות הכוח של מדינת ישראל. ברגמן מסביר שדגן הבין שאל לה לישראל לצאת למלחמה ישירה נגד איראן, ועל כך לבסוף התפוטר מהמוסד. במלחמת חרבות ברזל ניכר אובדן הרסן גם בהתייחס למגבלות אלה.
חוסר המודעות הנוכחי של צה"ל לגבי מגבלות הכוח ניכר בהתנקשויות החוזרות ונשנות בבכירי חזבאללה ובצורתו הקיצונית יותר – בהתנקשות הגלויה בחסן מהדווי, נציג משמרות המהפכה של איראן בדמשק. אם במקרה הפלסטיני אפשר עוד לטעון שהתנקשות עשויה להביא לשינוי טקטי בשדה הקרב או לעצור "פצצה מתקתקת", הרי שבמקרה של ארגון צבאי ענק כמו חזבאללה (שעל ההיסטוריה ועל האינטרסים שלו כתבנו בהרחבה בעבר), התנקשות יזומה רק מעניקה לו לגיטימציה להרחיב את טווח הירי ולסכן עוד אזרחים ישראלים, כפי שאכן קורה בימים אלה. כוחו הצבאי של חזבאללה לא נפגע מכך, כשם שכוחו של צה"ל לא ייפגע בשל הרג של קצינים בכירים.
ההתנקשות הפומבית במהדווי האיראני לעומת זאת הצליחה להעמיד את ישראל בנקודת נחיתות אסטרטגית שכמותה טרם ידעה. ליל הכטב"מים (שעליו הודיעה איראן מראש) היה אירוע שמתחילתו ועד סופו היה הצלחה טקטית מפוארת וכישלון אסטרטגי מדהים. צה"ל הצליח להדוף את כל הכטב"מים בשיתוף קואליציה אזורית ובין־לאומית. במקביל לכך, שיתוף הפעולה חשף את תלותה המהותית של מדינת ישראל בסביבתה. באופן פרדוקסלי, אולי הישראלים עוד ירוויחו משהו מהכישלון הזה.
אבו ג'יהאד, כמו יתר הנהגת אש"ף, הופתע מההתלקחות העממית בשטחים הכבושים ונגרר אחריה כמו יתר הממסד הפלסטיני. הסיבה האמיתית לחיסול של אבו ג'יהאד הייתה המורל הלאומי הירוד עקב האינתיפאדה
שתי ציפורים בברק אחד
כיצד קורה ששיטה דיסקרטית כמו התנקשויות, שנועדה לכאורה להרחיק עימותים, הופכת לבסוף לאסטרטגיה פומבית במלחמה נגד מעצמה אזורית כמו איראן? ספרו של ברגמן מעניק תשובה מעניינת. אחת ההתנקשויות הנואלות והמיותרות שביצעו שירותי הביטחון הישראליים לאורך ההיסטוריה הייתה בשנת 1988 באבו ג'יהאד (ח'ליל אל־וזיר, 1988-1935), למעשה הרמטכ"ל של פתח ומנהיגו לצד יאסר ערפאת. אבו ג'יהאד, פליט פלסטיני מרמלה, היה ממקימי הפתח, ומתוקף תפקידו אחראי ברבות השנים למותם של עשרות או מאות ישראלים בפיגועים ברוטליים – במלון סבוי, בכביש הדמים ועוד. במקביל לכך, לאורך השנים הפך אבו ג'יהאד לאחד ממנהיגי הזרם הפרגמטי באש"ף, שהובילו את הפלסטינים לקבל את עקרון שתי המדינות.
בכל זאת, אבו ג'יהאד חוסל בביתו בטוניס בידי כוחות של סיירת מטכ"ל ב־15 באפריל 1988. הסיבה הישראלית הרשמית לחיסולו הייתה אחריותו של אבו ג'יהאד לפרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987, מה שהיה כמובן שקר גמור. אבו ג'יהאד, כמו יתר הנהגת אש"ף, הופתע מההתלקחות העממית בשטחים הכבושים ונגרר אחריה כמו יתר הממסד הפלסטיני. הסיבה האמיתית לחיסול של אבו ג'יהאד, כפי שחושף ברגמן, הייתה המורל הלאומי הירוד עקב האינתיפאדה. כדי לאשר את החיסול, נזקקה ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר לרוב מול שרי העבודה שהתנגדו, אלא שאז בישיבה המכריעה ב־14.3, שכנע שר האוצר משה ניסים את יצחק רבין במילים הבאות: "מצב הרוח של הציבור עגום ביותר […] אנחנו צריכים להוציא את המבצע הזה למען המורל הלאומי" (עמ' 314).
אהוד ברק, אז סגן הרמטכ"ל שתכנן את המבצע, חשב שכדאי להתנקש גם באבו מאזן, שגר בסמוך: "עם כל הצי הזה שנוסע לטוניסיה, למה שלא נהרוג שתי ציפורים במכה אחת?" (עמ' 316). ברק ירד מהרעיון רק בגלל קציני המוסד שהתעקשו להתמקד במטרה הראשית. בסופו של דבר חוסל אבו ג'יהאד בחדר השינה של ביתו, ליד אשתו וילדיו, ב־52 יריות שחמישה לוחמי סיירת מטכ"ל רוקנו לגופו, עד שאשתו אינתיסאר נאלצה לצרוח על בוגי יעלון "די!"
אכן, מי שיעיין בעיתוני התקופה יבחין שהמורל הישראלי נסק. איחולים לבביים נשלחו ללוחמים מטעם ראש הממשלה; הרשתות האמריקאיות התמוגגו מהיכולות הצבאיות. האינתיפאדה לא דעכה כמובן. חמאס התחזק, והיתר היסטוריה. באופן מעניין, מה שעוד לא דעך הוא הרוח המדינית של אבו ג'יהאד. שמונה חודשים אחרי ההתנקשות, קיבלו על עצמם הפלסטינים בראשות אש"ף קבל עם ועדה באלג'יר את עקרון החלוקה של החלטת האו"ם 181 ואת עקרון שתי המדינות. את ההכרזה החגיגית שהדהדה את הכרזת העצמאות הישראלית ניסח המשורר מחמוד דרוויש.
אחת הפנטזיות המקובלות היא שהכליאה וההתנקשויות הן רע הכרחי כדי לסלק מהדרך את הגורמים השליליים, מעין ניכוש עשבים. אבל התהליך הזה אינו סטרילי כמו שמדמיינים אותו. בדרך כלל הוא דומה לשריפת הגינה יותר מניכוש עדין של עשבים שוטים
להרוג את סאדאת הפלסטיני
ישראלים רבים תוהים לפעמים היכן הוא סאדאת הפלסטיני? סיפורו של אבו ג'יהאד מלמד שייתכן מאוד שישראל התנקשה בו. כך היה גם במקרה של סברי ג'ריס, שלאחרונה גולל את סיפורו בהרחבה ההיסטוריון האמריקאי ג'ונתן גריבץ מאוניברסיטת פרינסטון בספר מרתק שיצא לאחרונה בארצות הברית. ג'ריס יליד 1938 הוא פלסטיני אזרח ישראל מהגליל שנמלט ב־1970 כדי להצטרף לאש"ף בלבנון, ניהל בביירות את מרכז המחקרים של הארגון והיה מחשובי האינטלקטואלים הפלסטינים של זמנו.
גם ג'ריס, בדומה לאבו ג'יהאד, קרא באופן פומבי ב־1977 לאמץ את עקרון החלוקה ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. גם עמדה זו לא מנעה מישראלים לנסות ולהתנקש בחייו ובחייהם של עובדי מרכז המחקרים של אש"ף בפברואר 1983 באמצעות מכונית תופת.
את המכונית הפעיל ארגון פרוקסי לבנוני בשם "החזית לשחרור לבנון מזרים". החזית, כמו שמסביר רונן ברגמן בספרו, הורכבה מלבנונים שפעלו למעשה בשליחות מאיר דגן, שהיה אז קצין בצה"ל, בלי ידיעת הממשלה, אבל בעידוד אריאל שרון בתפקידו כשר הביטחון (עמ' 247-233). ג'ריס ניצל מההתנקשות, אשתו נהרגה וילדיו נשארו יתומים. בשנות אוסלו הוא חזר לכפרו פסוטה כחלק מהמחוות הישראליות לאש"ף. למרות האובדן שחווה, ג'ריס מארח עד היום בביתו יהודים וישראלים רבים, מסייע להם במחקריהם, מגלגל סיגריה למי שמעוניין ומספר על ימים עברו.
טיפול בגמילה מהתנקשויות
גם כליאה וגם התנקשויות אם כן הפכו ברבות השנים למדיניות ישראלית מובנת מאליה, הגמונית. כליאה מן הסתם נחשבת כפתרון קשה אבל הכרחי, זולל משאבים אך נחוץ. ההתנקשויות מזכירות יותר סם פיצוציות. הסם הזה פופולרי בקרב פוליטיקאים וקצינים משום שהוא זול ומעיף למעלה את המורל הלאומי, אבל אינו פותר דבר מהותי. אחרי ההיי הראשוני הבעיות הרגילות חוזרות. לפעמים אפשר למות ממנת יתר, למשל כאשר התנקשויות חסרות תוחלת אסטרטגית הופכות להכרזת מלחמה פומבית נגד מעצמה אזורית כמו איראן.
אחת הפנטזיות המקובלות דווקא בקרב ישראלים שוחרי שלום היא שהכליאה וההתנקשויות הן רע הכרחי כדי לסלק מהדרך את הגורמים השליליים, מעין ניכוש עשבים, כמו שמדמה זאת האלוף בדימוס אורי שגיא. אבל התהליך הזה אינו סטרילי כמו שמדמיינים אותו. בדרך כלל הוא דומה לשריפת הגינה יותר מניכוש עדין של עשבים שוטים. יתרה מכך, לא כל הגננים באים למלאכה בידיים נקיות. יש כאלה שמבקשים לעקור דווקא את העשבים המועילים והמבטיחים, למשל משום שבגינה שלהם יש מקום רק לצמחים מסוג אחד. מדיניות החיסולים פגומה לפיכך לא רק מפני שהיא הורגת חפים מפשע, או מסכנת ישראלים בפעולות תגמול, אלא משום שהיא מניחה מראש שטרור הוא דבר קבוע ובלתי־משתנה, ולעיתים היא מחסלת את האנשים שאפשר לעשות איתם שלום.
הקלישאה הנפוצה לגבי חמאס אומרת ש"אי־אפשר לנצח רעיון". אחרי 800,000 עצורים פלסטינים מאז 1967 וקרוב ל־3,000 התנקשויות מאז 1948 אפשר להתחיל לתהות: האם המלחמה ברעיון יוצרת את הרעיון?
