מטבע הדברים הדיון בישראל בשאלת הג'נוסייד הוא בעל משמעויות סמליות עמוקות. רבים שואלים את עצמם כיצד ייתכן שדווקא מדינת היהודים, שהוקמה בין היתר כתשובה לג'נוסייד הגדול ביותר במאה ה־20, עומדת כיום למשפט האומות על אותו מעשה בדיוק. השאלה רק מתחדדת כאשר האשמה בג'נוסייד מגיעה לאחר מתקפת טרור שהזכירה את אותם פוגרומים באירופה, שלבסוף סללו את הדרך להשמדה השיטתית של יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ובכל זאת, אלו הם פני הדברים: מאז חודש דצמבר בשנה שעברה, מדינת ישראל עומדת למשפט בין־לאומי על רצח עם, והדיון רחוק מלהסתיים. בשורות הבאות נסביר את ההקשרים המחקרי והפוליטי הרחבים יותר שבהם משפט הג'נוסייד בהאג מתרחש, נפרט על המצב בעזה, וגם נדון בחלקה של קהילת פרשני המזרח התיכון בקידום שיח שמוביל לרצח עם.
חוקרים רבים סבורים היום שאלימות בסדר גודל סטליניסטי צריכה לקבל מקום באמנת האו"ם ולו משום שגם קבוצות פוליטיות גדולות ולא בהכרח אתניות נזקקות להגנה בין־לאומית
הג'נוסייד כשאלה משפטית ואקדמית
המושג ג'נוסייד (בעברית רצח עם) נטבע על ידי היסטוריון יהודי יליד פולין – רפאל למקין (1959-1900), שהחל לחקור את שאלת ההשמדה של אוכלוסיות שנים ארוכות לפני השואה. במהלך מלחמת העולם השנייה הפך למקין בעצמו לשורד של ג'נוסייד ומצא מקלט בארצות הברית. לאחר המלחמה, אימץ האו"ם, שזה עתה קם, את מפעלו המחקרי של למקין ואת ההגדרות שטבע ב"אמנה בדבר מניעתו של פשע הג'נוסייד והענשת מבצעיו", שנחתמה ב־9 בדצמבר 1948.
ג'נוסייד לפי האמנה הוא מעשה שנועד "להשמיד השמדה גמורה או חלקית קבוצה אתנית, גזעית או דתית, באשר היא קבוצה כזו". לפי האמנה גם הריגה של חלק מקבוצה של אנשים, תכנון של ג'נוסייד או "העמדת הקבוצה בכוונת תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתה" הם עבירה על החוק הבין־לאומי (על כך אפשר לקרוא בעברית במבוא המקיף של ספרי האוניברסיטה הפתוחה בעריכת יאיר אורון).
הגדרת הג'נוסייד שאימץ האו"ם שימשה בין היתר כדי להעמיד לדין ביתר יעילות את פושעי המלחמה הנאצים. אך ההגדרה עצמה, כמו כל חוק, נתונה לפרשנות ולוויכוחים. במבוא האקדמי המקובל לנושא, ההיסטוריון אדם ג'ונס מביא שמונה עשרה הגדרות שניסחו חוקרים שונים. הוויכוחים האקדמיים מתמקדים בין היתר בשאלת ההגדרה: האם למשל הפיגועים במגדלי התאומים של אל־קאעידה עונים להגדרה של ג'נוסייד? והאם הטיהורים הפוליטיים הסטליניסטיים בשנות השלושים הם אכן רצח עם, משום שהם הופנו "פנימה" ולא בהכרח כלפי קבוצה אתנית אחרת? חוקרים רבים סבורים היום שאלימות בסדר גודל סטליניסטי צריכה לקבל מקום באמנת האו"ם ולו משום שגם קבוצות פוליטיות גדולות ולא בהכרח אתניות נזקקות להגנה בין־לאומית (ג'ונס, עמ' 137).
עמית המחקר שלנו ד"ר שמוליק לדרמן, מומחה להיסטוריה של ג'נוסייד, מסביר כי יש סתירה עמוקה בין הדרך שבה השואה נתפסת בדמיון הישראלי לבין ההיסטוריה הממשית של רצח כמעשה וכמושג. רצח העם היהודי על ידי גרמניה הנאצית מדומיין כתהליך חלק ונטול סתירות שבו אידאולוגיה גזענית הובילה לבסוף לניסיון להשמדה טוטלית של חברה שלמה. זו אינה טענה מוטעית, אך היא חלקית ביותר. ג'נוסייד הוא תמיד תולדה של תנאים היסטוריים שהופכים הרג המוני להגיוני ומתקבל על הדעת בעיני החברה המבצעת ולחלק ממדיניות מסוימת שהחברה המבצעת תופסת כהכרחית, בדרך כלל כדי לשמור על ביטחונה הפיזי או הזהותי.
כך למשל מיליון ארמנים שנטבחו במהלך מלחמת העולם הראשונה תוך כדי מסעות מוות אל המזרח נחשבו בעיני העות'מאנים למסייעים לאויב הרוסי. הג'נוסייד שביצעו בני ההוטו ברואנדה באביב של 1994 החל לקרום עוד וגידים לאחר מתקפה של המחתרת הטוטסית ב־1990. גם שואת העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה התאפיינה בדפוסים דומים. פרופ' אלון קונפינו ז"ל, שהלך לעולמו בחודש יוני האחרון, הראה בספרו החשוב "עולם ללא יהודים" (2017) כיצד השואה הייתה פועל יוצא של תהליך מקיף ורב־ממדים לדמיוּנם של עבר, הווה ועתיד אירופיים ועולמיים שבהם אין יהודים. אך עד המלחמה ביקשה גרמניה הנאצית לגרש את היהודים מתוכה על ידי שלילת אזרחותם.
ג'נוסייד הוא תמיד תולדה של תנאים היסטוריים שהופכים הרג המוני להגיוני ומתקבל על הדעת בעיני החברה המבצעת ולחלק ממדיניות מסוימת שהחברה המבצעת תופסת כהכרחית, בדרך כלל כדי לשמור על ביטחונה הפיזי או הזהותי
מה שהחל בדמיון תרבותי הגיע בסופו של דבר למעשה פוליטי רק ב־1939. ההשמדה השיטתית הפיזית החלה עם הכיבושים של גרמניה במזרח, כאשר כבר היה ברור שאין דרך להיפטר ממיליוני היהודים שנפלו תחת חסותה של גרמניה. ערפל המלחמה אפשר את התנאים לרצח סיטונאי.
ג'נוסייד אם כן, גם כמונח משפטי וגם כמושג שהפך לשגור בשיח הציבורי, נועד להתריע שאין דבר שמצדיק השמדה של חברה בכללותה או של חלקים ממנה, גם אם מבחינה אובייקטיבית החברה התוקפת אכן נמצאת תחת איום, גדול או קטן. ההיסטוריון פרופ' עמוס גולדברג מהאוניברסיטה העברית כתב זאת בבהירות: "מתקפת החמאס האכזרית של 7 באוקטובר היתה פשע מזוויע ונורא", אלא ש"הגנה עצמית אינה עומדת בסתירה לרצח עם, היא בדרך כלל אחד הגורמים המרכזיים שלו".
מוות, מחלות וחורבן פיזי ורוחני
האם ממדי האסון בעזה מגיעים לדרגה של רצח עם? מאז השבעה באוקטובר נהרגו בעזה קרוב לארבעים אלף בני אדם (נראה שהמחקר המעמיק ביותר שמנסה להצליב בין שמות הרוגים לנתונים של הגורמים השונים הוא של המכון העצמאי Airwars), בין שישים לשבעים אחוזים מתוכם הם נשים וילדים. נתניהו עצמו נקט את המספר 14 אלף חמושים של חמאס. נוכח הפציעות, הרס התשתיות והכמות הבלתי־ידועה של קבורים מתחת להריסות יש המעריכים כי המספרים גדולים בהרבה. מאחר שבעזה היו בפרוץ המלחמה כ־2.3 מיליון תושבים, המשמעות היא כי כ־1.7 אחוז מתושבי עזה נהרגו בהתקפה הישראלית. באופן יחסי, דומה הדבר לכך שבישראל היו נהרגים כ־170 אלף תושבים.
העיסוק במספרים מסתיר לעיתים את משמעותם המלאה של מוות, פציעה וטראומה לחברה בכללותה, לבני המשפחה, לחברים וליתר מעגלי החיים של האדם. לאחרונה פרסמנו באתרנו תרגום מאת נדב פרנקוביץ' לפוסט פייסבוק של העיתונאית העזתית ועד אבו זהר, ששאלה "מה היה באותו לילה שבו איבדת את משפחתך? איפה היית?" הפוסט זכה עד כתיבת שורות אלה לכ־4,500 תגובות ול־12 אלף שיתופים המספרים על אלימות, מוות וכאב על בני משפחה שמתו בדרך כלל בהפצצות מהאוויר. המשמעות הברורה היא שכל אחד בעזה חווה שכול במשפחתו (הגרעינית או המורחבת), או מכיר באופן אישי חללים ופצועים.
לצד המוות והפציעות קיים כמובן החשש מהתפשטות מחלות ומגפות. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי יש היום כחצי מיליון מקרים של שלשול חריף בעזה, מיליון מקרים של דלקות בדרכי הנשימה, כמאה אלף מקרים של צהבת וכ־11 אלף מקרים של אבעבועות רוח ומחלות נוספות. לאחרונה שלחה קבוצה של ארבעים וחמישה רופאים ורופאות אמריקאים שעבדו בעזה בעיצומה של המלחמה מכתב לנשיא האמריקני ג'ו ביידן, שמפרט את מה שעיניהם ראו בזמן עבודתם ברצועה. האבחנה החשובה ביותר שלהם היא זו: "כולם [הדגשה במקור] בעזה פצועים, או חולים, או שניהם".
כוח צביקה: ג'נוסייד כמדיניות, לא כטעות
כמו שהזכרנו למעלה, הדיון המשפטי ברצח העם כולל בתוכו את שאלת הכוונה. פרק שלם בכתב התביעה של דרום אפריקה (עמ' 66-59) הוקדש לשיח הנקמה של מנהיגים ושל פוליטיקאים ישראלים בכירים כמו בנימין נתניהו, יצחק הרצוג, יואב גלנט ורבים אחרים. כארגון שמבקש לפרש את המתרחש במזרח התיכון באופן אמפתי ושקול, אנחנו מוצאים לנכון להזכיר כאן דווקא את סיפורו העגום של צביקה יחזקאלי. הוא אינו מופיע בכתב התביעה, אבל בתור אחד הפרשנים הפופולריים של המזרח התיכון בתקשורת העברית הוא בהחלט יכול לקבל בו מקום של (אי) כבוד.
מתחילת המלחמה יחזקאלי חוזר וטוען שישראל הייתה צריכה להרוג מאה אלף איש בעזה כתגובה על טבח חמאס בשבעה באוקטובר. בריאיון שנערך לאחרונה בפודקאסט "השבוע" של הארץ, הסביר יחזקאלי את עמדתו ביתר פירוט: לטענתו, לו ישראל הייתה הורגת מאה אלף עזתים בשבוע הראשון, כלל לא היינו במצב הנוכחי, שבו ישראל מתקרבת ממילא למספר הזה (לדבריו שלו) אולם רחוקה מלהכריע את המערכה.
ביסודו של תהליך השינוי של יחזקאלי מונחת פנטזיה אוריינטליסטית מקובלת על טיבו של "האסלאם" או "הערבים" כישות מונוליטית, ג'יהאדיסטית, לא־רציונלית, מאיימת מטבעה, שמבינה רק כוח
מתחילת המלחמה, לא הסתיר יחזקאלי את עמדתו באשר לזכאים לתואר "בני מוות" בעזה. ב־30 באוקטובר הוא אמר את הדברים הבאים בפאנל החדשות של ערוץ 13: "אם ההגדרה היא להשמיד את החמאס, אתה צריך להשמיד את כל מי שקשור לחמאס: שלטון, פקידות, צבא, תומכים, חמולות וכל מי שהעיף את הרשות ב־2007 וביסס את שלטון חמאס. זה מאות אלפים". לשאלתו של המגיש אודי סגל אם יחזקאלי סבור שמדינת ישראל יכולה להשמיד מאות אלפי עזתים "והדבר הזה יעבור", הוא השיב:
"מיליון פלסטינים כבר ירדו מדרום הרצועה דרומה, וכל מי שנשאר שם נחשב כמחבל. אני חושב שההגדרה בסופו של דבר תהיה השיוך לחמאס. חמאס שייך להרבה הרבה אנשים, יותר ממה שאנחנו חושבים, ברצועת עזה. איך ישראל תנהג בהם אינני יודע. אם הם יסגירו את עצמם אתה לא יכול לירות בהם. אבל יהיה מצב שאתה תצטרך לומר מי היה ומי לא. כמו שהיה בעיראק. אבו בכר אל־בגדדי היה מורה להלכה אסלאמית מטעם השלטון של סדאם חוסין, לקחו אותו לכלא. אתה תגיע למצב הזה". יחזקאלי לא התבקש להסביר מבחינה הגיונית כיצד ישראל יכולה להרוג לכל הפחות מאות אלפי עזתים.
סיפורו של יחזקאלי עגום במיוחד משום שהוא התחיל את דרכו כפרשן אלטרנטיבי ורענן בהשוואה לקולות הממסדיים. עיתונאי שמדווח מהשטח, "מסתערב" אבל במובן החיובי, כלומר מסוגל להביע אמפתיה למושאי סיקורו. עם השנים הוא השתנה ועבר רדיקליזציה (אולי בהשפעת האלימות הפלסטינית באינתיפאדה השנייה). ביסודו של תהליך השינוי של יחזקאלי מונחת פנטזיה אוריינטליסטית מקובלת על טיבו של "האסלאם" או "הערבים" כישות מונוליטית, ג'יהאדיסטית, לא־רציונלית, מאיימת מטבעה, שמבינה רק כוח. כמו רבים שמפתחים פנטזיות על "האחר", אימץ יחזקאלי את הפנטזיה לעצמו, וכך הפך להיות המקביל של אותו ג'יהאדיסט שמבין רק כוח שהוא בעצמו חרד ממנו.
הפנטזיה על "האסלאם" מאפשרת ליחזקאלי להיות עיוור לאלימות שהפלסטינים סובלים ממנה מטעם חברתו שלו. יחזקאלי אינו תוהה, ואינו מאפשר לצופיו ולמאזיניו לתהות, האם יש קשר בין השבעה באוקטובר לבין העובדה שעזה נתונה במצור כבר קרוב לעשרים שנה, או שב־2004 הרגה ישראל 600 עזתים (מתוכם 150 ילדים), ב־2006 הרגה 500 עזתים (מתוכם 115 ילדים), ב־2009 (עופרת יצוקה) 1,000 עזתים (מתוכן 300 ילדים), וב־2014 (צוק איתן) 2,200 עזתים (מתוכם 550 ילדים). האירועים הללו שימשו כר פורה לגיוס פעילים צבאיים לחמאס, שאת נקמתם הנפשעת חווינו ב־7 באוקטובר. במקום להציע לעצור את מעגל האלימות, יחזקאלי מסביר לצופיו שעד עכשיו לא הרגנו מספיק או לא בעיתוי הנכון. אולי נמתין למלחמה הבאה.
במצב עניינים תקין, איש תקשורת פופולרי שטוען ללא בושה שיהודי הוא בן מלך וערבי הוא בן שפחה, ומפנטז בהתמדה ובפומבי על מעשי טבח חסרי הבחנה במאה אלף פלסטינים, לא היה מלכתחילה מועסק כפרשן לענייני ערבים, או שהיה מודח מתפקידו עד מהרה. אולם ערוץ 13, שרק לאחרונה הצליח במאבקו המבורך למנוע השתלטות פוליטית מימין על הנהלתו, החזיק את יחזקאלי כפרשן לגיטימי לאורך שנים רבות, עד שיחזקאלי עצמו החליט לעזוב מנימוקים פוליטיים, ולהצטרף לערוץ החדש i24 שבו זכה גם לאולפן ביתי. יש משהו סמלי בכך שיחזקאלי, שהתחיל בתור הכתב הצעיר האמפתי שמחובר לשטח, מטיף כיום מתוך ביתו המרווח בהתנחלות הקיצונית בת עין להרג סיטונאי של מושאי סיקורו. אלף לילה ולילה ישראלי-יהודי עם סוף עצוב.
אבל אם תזת הנקמה המזרח תיכונית של יחזקאלי נכונה, למה בעצם שהערבים לא ינקמו על דמם שנשפך עד כה? מי יעצור את המעגל?
ג'נוסייד כשאלה אסטרטגית
לצד הביקורת שלנו על יחזקאלי ועל כלי תקשורת מרכזיים המאפשרים לו להפיץ את משנתו ברבים, חשוב גם לשאול: האם ההרג, ההרס המתמשך, המחלות המתפשטות בעזה והחרבת התרבות המקומית אכן יכולים להוביל לבסוף "להסכמי ביניים ארוכי טווח של שקט ויציבות", כמו שיחזקאלי מתנבא בשיחה עם ליאור קודנר (דקה 43:50)? כיצד הפנטזיה על אלימות משולחת רסן שתפתור את הבעיה אחת ולתמיד עולה בקנה אחד עם פנטזיה על שלום או על "הסכמים" שיגיעו בעקבותיה?
השנה האחרונה מוכיחה יום אחר יום שאין כמות הרג שיכולה לספק ביטחון לאזרחי ישראל, משום שההרג עצמו מביא לחוסר ביטחון ומרחיק את אותם הסכמים. ההרג אינו יכול להביא להסכמים, בין היתר משום שהוא חסר תכלית, מכוון לאזרחים או מתעלם מהם, ורק מזין את מעגל הנקמה שאין לו סוף. אזרחי ישראל נמצאים היום בסכנה גדולה בין היתר משום שפרשנים כמו יחזקאלי מבקשים מהם להאמין שרק עוד אלימות תעניק להם ביטחון. אבל אם תזת הנקמה המזרח תיכונית של יחזקאלי נכונה, למה בעצם שהערבים לא ינקמו על דמם שנשפך עד כה? מי יעצור את המעגל?
ההטפה להרג המוני, להרעבה ולהחרבתה של עזה היא לפיכך לא רק פסולה מוסרית, אלא גם עצת אחיתופל אסטרטגית שמסתתרת מאחורי רטוריקה "ריאליסטית" בדבר "הבנת המציאות לאשורה", הצורך להיות "חזק במזרח התיכון" וכיוצא בכאלה קלישאות נבובות שכל היסטוריון צבאי המכבד את עצמו ואת מקצועו ואף כל גנרל מנוסה ועתיר קרבות מסוגלים לסתור. כדי לעשות זאת אין צורך במומחיות מיוחדת למזרח התיכון, למלחמה או לאסטרטגיה. למרבה הצער, כל אזרח ישראלי יכול להביט אחורה על השנה האחרונה ולשאול את עצמו האם המדיניות של ממשלת ישראל עד כה תרמה לביטחונו או צפויה לעשות זאת.
ההתגוננות מג'נוסייד אינה מצדיקה אחד כזה. במקרה של מדינה קטנה כמו ישראל, התלויה בקהילה הבין־לאומית ובעיקר בארצות הברית, היא גם מעמידה בסכנה עצומה את אזרחי המדינה, גם אם כעת הם חזקים יותר משכניהם. הפילוסוף הפוליטי הפלסטיני-ישראלי ראיף זריק ניסח זאת באופן קולע בדיון ציבורי במכון ון ליר: "השאלה היא האם היהודים רוצים לחיות ליד בית קברות גדול בעזה". אחרי הקטסטרופה האסטרטגית של השנה האחרונה מתבקש להזכיר: חיים ליד בית קברות גדול בעזה לא יהיו חיים, בוודאי לא כאלה שראוי לחיותם.
