צבא מחפש משמעות
אם התקבלות של ספר היא גם עניין של מזל, הספר "צבא הפרשים וצבא ההייטק" הוא ספר שמזלו הטוב הוא מזלם הרע של קוראיו. החיבור מאת תת־אלוף במילואים גיא חזות מבקר בחריפות את הפיכת של צה"ל בעשורים האחרונים לשני צבאות: צבא יבשה מקרטע וזנוח וצבא הייטק נוצץ שמעופף בשמיים ומתכנת רוגלות מתוחכמות. הספר נכתב לפני המתקפה של חמאס, ובעטיה נדחתה יציאתו לאור. מטבע הדברים הוא זוכה כעת לקבלת פנים נלהבת, וסביר להניח שבשל איכויותיו הנבואיות הוא יהפוך למצפן של הממסד הביטחוני. המעמד הסמלי המתגבש הזה הופך אותו לראוי לביקורת מנקודת מבט אזורית.
במשפט אחד, ספרו של חזות הוא ספר שמצטיין בזירת הפנים וכושל בזירת החוץ. בתור אנתרופולוג-משתתף בצבא הישראלי, חזות מצביע באופן נוקב על הכשלים המערכתיים של הארגון ששירת בו לאורך כ־35 שנים. הבעיה הגדולה מבחינת חזות היא קידוש הבינוניות בדרגי הקצונה, או מה שחזות מכנה: דחייתו של ה"בנדיט", המפקד שובר המוסכמות והלא־צייתן, מהארגון הצבאי.
חזות גם מרחיב על הפיכתו של צה"ל למחולל פערים בחברה הישראלית, שכן באמצעותו הפריפריה החברתית נשלחת למשימות היבשה השוחקות, ואילו ילדי האליטה מתקבלים ל־8200 או לקורס טייס. הדברים הללו מוכרים היטב מעבודותיו המחקריות של פרופ' יגיל לוי, אולם חזות הוא חבר בכיר במערכת, ומפיו הדברים הללו מקבלים נופך אישי.
חזות מסביר באופן קולע שצבא היבשה התמודד עם "שעמום אסטרטגי"… הוא מתעלם מכך שלא מדובר בתופעה שנגרמה בשל כשל פנימי, אלא כתולדה של שינויים יסודיים ביחסי הגומלין של ישראל עם סביבתה הערבית והמוסלמית
הבעיה הגדולה של התזה על התפצלותו של צה"ל לשני צבאות נובעת דווקא מהקשר שלה לזירה האזורית. בניגוד לניתוח הארגוני הבהיר של ענייני הפנים של הצבא, כאשר חזות משקיף כלפי חוץ, הנרטיב שלו עיוור למתרחש סביב ישראל ולאחריותה לכך. התוצאה אינה קוהרנטית ובסופו של דבר אינה מועילה, אפילו מבחינה צבאית גרידא. במה דברים אמורים?
חזות מזהה את ההידרדרות של צבא היבשה בתהליך שהתחיל במלחמה הקונוונציונלית האחרונה של צה"ל ביום כיפור ונמשך עד ה־7.10. בתרגום לשפה סוציולוגית, צבא היבשה החל בהדרגה לאבד מערכו, כלומר חדל להיות מקור לתחושת משמעות, מעמד ויוקרה עבור המשרתים בו. חזות מסביר באופן קולע שצבא היבשה התמודד עם "שעמום אסטרטגי", ומתריע ש"אם ניטלת מהמפקדים הסמכות שיוצקת משמעות לעשייתם הצבאית, וגורמת להם להרגיש בגיל צעיר שהם מתמודדים עם אתגר שאין דומה לו בחיים האזרחיים, השירות הצבאי בקבע לא ייתפס עוד אטרקטיבי בעיניהם והם לא יישארו בצבא". תחושת חוסר המשמעות, או חוסר התוחלת, של החייל והקצין הקרבי היא זו שדרכה חזות מנתח את המציאות.
אבל מנקודת מבט אזרחית הבעיה אינה השעמום הצבאי אלא התפיסה של השעמום כבעיה. כאשר חזות מלין על שעמום כבעיה אסטרטגית (בצבא היבשה) הוא מתעלם מכך שלא מדובר בתופעה שנגרמה בשל כשל פנימי של הצבא או של החברה הישראלית, אלא במציאות שהיא תולדה של שינויים יסודיים ביחסי הגומלין של ישראל עם סביבתה הערבית והמוסלמית.
מאז 1973 ישראל למעשה אינה עומדת מול איום של צבא סדיר. בשניים מגבולותיה היא איננה עומדת מול איום כלל. שינוי זה נגרם בין היתר משום שישראל ניצחה במלחמות העבר, ותרגמה את הישגיה הצבאיים (בדרך כלל בעל כורחה) להסדרים מדיניים. במילים אחרות, אפשר לראות בשעמום האסטרטגי עניין מבורך.
חזות כמובן מודע לתהליך ההתאקלמות של ישראל באזור, וממנו הדילמה של הספר נובעת בין השורות: איך יוצקים משמעות במציאות כזו, כלומר איך מצדיקים את קיומו של ארגון ענק שתנאי הקיום שלו השתנו לבלי היכר? כדי לענות על השאלה חזות – ובעצם רוב קהילת הפרשנים הצבאיים הישראלים – מגייסים לעזרתם את האויב. השעמום היה אשליה משום שבינתיים צמחו אויבים חדשים: חמאס וחזבאללה הפכו ל"צבאות טרור" המחופרים באוכלוסייה אזרחית, כלומר לאיום מסוכן אף יותר מהקודם. השבעה באוקטובר חתם באופן סופי את נכונותה של התזה ומעניק לה מאז תנופה וחיוניות.
החיסול של כל צמרת חזבאללה בחודשים האחרונים על ידי צה"ל רק מדגיש את העליונות הטכנולוגית והמודיעינית של ישראל ואת הפערים הגדולים במאזן הכוחות
הבעיה עם המושג "צבא טרור" היא כפולה: ראשית, כדי שהיא תשכנע חזות צריך להעניק הרבה יותר מדי אשראי לכוח הצבאי של חמאס ושל חזבאללה. הוא עושה זאת על ידי טשטוש ההבדל בין עוצמת הכוח הצבאי של חמאס לזו של חזבאללה, וכן של מאזן הכוח בין שני הארגונים לבין צה"ל. אומנם חזבאללה וחמאס פיתחו בשני העשורים יחידות פשיטה, טילים ועוד אמצעים שלא היו ברשותם קודם לשנים המוצלחות מבחינתם של שלטון נתניהו המתמשך. אבל הקריטריון המרכזי לבחינת כוחם מבחינה צבאית גרידא הוא ההשוואה לצה"ל, ועל בסיסה ברור שעדיין מדובר בכוחות קטנים, ללא חיל אוויר, טנקים, נגמ"שים, חיל ים, סייבר ובעיקר ללא הגנה אווירית מינימלית.
תפקידם של צבאות הטרור הוא לשרוד, ולכן ברמה האסטרטגית אין משמעות למונחים המשמשים להגדרת יחידותיהם (גדודים או חטיבות) ולכוחות הקומנדו שלהם. התקפת החמאס בשבעה באוקטובר לא שינתה את יחסי הכוח הצבאיים באופן מהותי וכך גם שנה של לחימה עם חזבאללה. למעשה החיסול של כל צמרת חזבאללה בחודשים האחרונים על ידי צה"ל רק מדגיש את העליונות הטכנולוגית והמודיעינית של ישראל ואת הפערים הגדולים במאזן הכוחות.
הבעיה השנייה עם התזה קשורה לרעיון של הקדמת התרופה למכה או מתקפת המנע. חזות מבקר את היעדרה, ומצייר תמונה משכנעת של מתקפת מנע פנטסטית, שעליה יחתמו גם היום רוב מתנגדיו של נתניהו. אולם הוא מתעלם מכך שפערי הכוחות הפכו את רעיון מתקפת המנע לבלתי־ישים: ישראל לא הייתה יכולה להיכנס למלחמת מנע בלבנון או בעזה גם לו הייתה מצליחה למסגר זאת כמלחמת אין ברירה משום שלא הייתה לה לגיטימציה פנימית וחיצונית לכך בשל יחסי הכוחות הצבאיים. יתר על כן, במקרה הפלסטיני, הייתה (ונותרה) ישראל בגירעון עצום של לגיטימציה לפעולה צבאית בשל הכיבוש המתמשך והעמקתו לאין שיעור.
מעבר לכך, נתניהו עצמו הסביר במהלך שנות שלטונו הארוכות כי נזקה המדיני והצבאי של מתקפת מנע גדול מתועלתה הצפויה. צה"ל היה פוגש ביחידות גרילה מחופרות המתמחות בהישרדות בתנאים קשים והמצדיקות את הנזק לאוכלוסייה האזרחית כמחיר שהערבים והפלסטינים נדרשים לשלם על חירותם; העולם היה מפגין חוסר סבלנות לתירוצים של ישראל, והחברה הישראלית הייתה מפגינה חוסר סבלנות לתירוצים של הצבא.
הבעיה שחזות מציג לאורך הספר נותרת בעיקרו של דבר: צבא שמחפש משמעות. צבאות שמחפשים משמעות משפיעים על סביבתם: כאשר הצבא יוצא ל"מתקפת מנע" הוא מחולל הרס או כאוס, שיוצרים בעצמם מציאות פוליטית חדשה, שמצדיקה מחדש את נחיצותו של הצבא וכן הלאה עד לכשל הטקטי הבא.
ישראל מתייחסת לסביבתה קודם כול כאתר של מלחמה ורק אחר כך כמשהו אחר. ה"אחר" הזה נראה רחוק מאוד מאיתנו, אבל הוא קיים, והסתרתו אינה מבטלת את קיומו, אלא רק מעוותת את תפיסותינו על הסביבה הערבית והפלסטינית
אגדת הקולנוע העזתי
השאלה עד כמה צה"ל מעצב את סביבתו באופן שנועד להצדיק את עצם קיומו תישאר שנויה במחלוקת. עם זאת, קשה להתווכח עם הטענה שישראל מתייחסת לסביבתה קודם כול כאתר של מלחמה ורק אחר כך, אם בכלל, כמשהו אחר. ה"אחר" הזה נראה רחוק מאוד מאיתנו, אבל הוא קיים, והסתרתו אינה מבטלת את קיומו, אלא רק מעוותת את תפיסותינו על הסביבה הערבית והפלסטינית.
את עזה למשל אפשר לנתח כאתר של יצירה קולנועית, כפי שעושה עמיתתנו חוקרת הקולנוע ד"ר טלי זילברשטיין. בסקירה מקיפה שפרסמה לאחרונה, זילברשטיין מראה כיצד למרות המצור והתנאים ששררו ברצועה הצליחה עזה להפיק מתוכה יבול קולנועי לא־מבוטל. לעיתים המחאה נגד המצור באה לידי ביטוי דווקא בהתעלמות ממנו ביצירה הקולנועית עצמה, כמו שאומרת השחקנית היאם עבאס על סרטיהם של האחים נאסר שבהם היא משחקת:
"אני חושבת שהם בחרו להעלים מהסרט שלהם בכוונה את הפן של הכיבוש והאלימות, את הפן הלא־אנושי של החיים בעזה. הם נאחזים בהומניות וברגשות הכי בסיסיים של האדם ודרכם הם מבליטים את האדם, את הצד האנושי והיפה של העזתים".
זילברשטיין מזכירה את אחד מגדולי הקולנוענים הפלסטינים מישל ח'לייפי, אזרח ישראלי יליד נצרת (1950), שהיגר לבלגיה ומשם חזר מדי פעם לביים סרטים על מולדתו. אחד הבולטים שבהם הוא "אגדת שלושת התכשיטים", יצירה שמגוללת את סיפורה של משפחת פליטים בעזה ונעה באופן מפעים בין הריאליסטי לפנטסטי (אפשר ביוטיוב. מומלץ על מסך גדול עם רמקולים מכובדים). מי שיצפה בה יכול להתפלל שהסוף של כולנו ייראה כמו זה שח'לייפי מאפשר לגיבוריו.
עמיתנו נועם זיצמן מספר מצד שני על איגוד המוזיקאים המצרים החותר לשליטה בניהול של תעשיית המוזיקה של המדינה. תחת שלטון אוטוריטרי נגנים מצרים רבים שעוסקים במוזיקה עממית נוטים דווקא לתמוך בארגון שמספק רשת הגנה כלכלית לחברים בו. לפחות באופן מוצהר, רבים מהם טוענים, וכנראה בכנות, שהם מעדיפים את הסדר הסמכותני של המדינה על פני הכאוס של מהפכת 2011.
אחד המקומות שבהם יהודים וערבים עדיין נפגשים באופן פיזי ממש לציון אירועים משותפים הוא מרוקו. גם בעצם ימי המלחמה בעזה ובלבנון, המדינה הצפון אפריקאית ממשיכה לספק מרחב בטוח עבור יהודים שמעוניינים לעלות לרגל לקברי צדיקים ולחגוג שם את ההילולות השנתיות.
במאמר שסוקר את התופעה, החוקרת והפעילה עינת לוי מכנה את הגישה של ממלכת מרוקו כ"דיפלומטיה של אמונה", כזו אשר "מכירה בהשפעה העמוקה שיכולה להיות לאמונה בעיצוב ערכים, ושואפת לנצל השפעה זו כדי לגשר על פערים, לקדם פיוס ולעודד יציבות". לוי מזכירה שביקור בקברי צדיקים הוא גם פרקטיקה מוסלמית מקובלת תחת השם זיארה (ביקור) או מַווסִם (עונה). ההילולה היא אירוע שההיסטוריה שלו היא משותפת, ופעמים מזומנות נהגו יהודים ומוסלמים לציין אותו יחד.
נמצא בתרגום: פרידה מאליאס ח'ורי
אחד היוצרים שסימלו בעצם חייהם אפשרות "חילונית" לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים ופלסטינים הוא הסופר, הפובליציסט והפעיל הפוליטי הלבנוני אליאס ח'ורי (2024-1948), שהלך לעולמו ממחלה ב־15 בספטמבר 2024. אין הרבה אינטלקטואלים שהצליחו בעת ובעונה אחת להזדהות באופן מלא עם העניין הפלסטיני, להיות אנטי־ציונים גמורים בכל הווייתם ובכל זאת לנהל את אחד הדיאלוגים הפתוחים והפוריים עם החברה הישראלית בשפתה שלה.
ח'ורי, כמו שחברו ומתרגמו המובהק פרופ' יהודה שנהב-שהרבני מספר עליו בספר "סיפור שמתחיל בגבות של ערבי" (בסדרת "משא למסה עברית" בעריכת לילך נתנאל), נולד למשפחה נוצרית ממעמד הביניים בביירות. כמו צעירים ערבים רבים בני דורו הוא נמשך אל הבעיה הפלסטינית מתוך עירוב של דחפים הומניטריים ופוליטיים. בשנת 1967, בהיותו בן 19, נסע לירדן להצטרף כלוחם לפתח, אך לאחר כמה שנים הבין שעליו להילחם בזירות אחרות.
בראשית שנות השבעים יצא ללימודים בצרפת, ולאחר מכן חזר ללבנון והסתובב בכל העולם. הוא לא הפסיק לכתוב ולערוך טקסטים על ביירות ועל פלסטין, שהפכה בדרך זו או אחרת למולדתו השנייה.
"באב אל־שמס" מספר לקוראיו איך ומדוע הפכה לבנון לבסיס פלסטיני כל כך חשוב; מדוע יש לבנונים שמגלים סולידריות עם הפלסטינים ומדוע יש כאלה שלא, ומה היו התוצאות של פלישות ישראליות קודמות למדינה
הספר שהקנה לו את שמו העולמי וגם הכיר אותו לקוראים בישראל היה יצירת המופת "באב אל־שמס" מ־1998, רומן פרגמנטרי שבו ארג ח'ורי ברקמה אחת את אלפי סיפורי הפליטות הפלסטינית ששמע כאשר הסתובב במחנות הפליטים בירדן ובלבנון. כמו אצל מישל ח'לייפי שהזכרנו למעלה, גם אצל ח'ורי הפנטזיה מאלחשת את הריאליזם. חלק מההתרחשויות אפופות בחלום, כמו למשל המפגש בין אם חסן, המיילדת של מחנה הפליטים הלבנוני, עם אלה דוויק, יהודייה-ערבייה מביירות שגרה בביתה של אם חסן בכפר ההרוס אל־כויכאת שבגליל.
ח'ורי לא מנע את הטוב הזה מקוראי העברית ואפשר לתרגם את ספריו ולפרסם אותם בישראל לטובת המעוניינים בכך. הראשונה שיזמה זאת הייתה יעל לרר, המייסדת והמוציאה לאור של הוצאת אנדלוס, שבמשאבים דלים הצליחה להקים מפעל תרגום שנותר עד היום חסר תחליף. היום מתרגם אותו בחריצות ובעקביות יהודה שנהב שהרבני במסגרת פרויקט מכתוב במכון ון ליר. לשם כך, כמו שהסביר לו ח'ורי, אין צורך בחוזים או בהסכמות רשמיות: "תגיד לו שלא אתבע אותו", מסר ח'ורי לחבר משותף כאשר שנהב-שהרבני תהה לראשונה אם יוכל לתרגם את ספריו.
היחסים החבריים הללו לא הקהו מביקורתו הנוקבת של ח'ורי כלפי ישראל וארצות הברית שאותה ביטא באלפי מאמרים ובפעילות פוליטית נוספת. להיפך: הגישה המשוחררת של ח'ורי לתרגום לעברית הצליחה לחשוף עובדה דחויה מנקודת מבט ציונית, למשל שהעברית היא עניין גדול ממדינת ישראל. ספרים (טובים) נכתבים לדורות ארוכים עבור קוראים שיחיו במציאות שונה מזו הנוכחית, ותרגום הוא חלק משינוי מציאות זה בדרכי שלום.
ממש בעצם ימים אלה, כאשר ישראל פולשת פעם נוספת ללבנון, "באב אל־שמס" מספר לקוראיו איך ומדוע הפכה לבנון לבסיס פלסטיני כל כך חשוב; מדוע יש לבנונים שמגלים סולידריות עם הפלסטינים ומדוע יש כאלה שלא, ומה היו התוצאות של פלישות ישראליות קודמות למדינה. באותה שעה, הספר מסתכל על ישראל פנימה: "לעולם לא נביס אותם", אומר גיבור הספר יונס, לוחם פתח קשיש, "אבל עלינו לעזור להם להביס את עצמם. אף אחד לא מנוצח מבחוץ. כל תבוסה באה מבפנים. והם, מרגע שהתחילו לדגול בסיסמאות הנצח, נכנסו אל תוך מערבולת התבוסה ועלינו לעזור להם" (עמ' 134, תרגום משה חכם ואנטון שמאס).
ספר כמו "באב אל־שמס" מזכיר אם כן שקריאת ספרות מתורגמת נותרה אחת הדרכים הטובות להתוודע לעולם שאיננו מכירים את שפתו. תת־אלוף גיא חזות ממליץ בספרו לקציני צבא לקרוא ספרים הרבה כדי להפוך למפקדים טובים יותר. גם אם קשה לצפות ש"באב אל־שמס" יחולק בסוף הקורס בבה"ד 1, עדיין אין חוק שאוסר על חיילים לקרוא ספרות טובה לפני השינה. ספרות ערבית טובה היא אחת הדרכים הטובות להכיר את סביבתנו. במקרה הערבי-עברי, זוהי גם היכרות עם עצמנו.