בתקופה הנוכחית, כאשר אירוע רודף אירוע וכל אחד מהם מאיים להיות היסטורי בזכות עצמו, אירועי העבר נוטים להישכח. אירוע כזה שהתרחש בימים אלה לפני מאה ושבע שנה הוא הצהרת בלפור, מכתב פומבי למעשה שבו הצהיר שר החוץ הבריטי ג'יימס בלפור ש"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל […] בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא־יהודיות בארץ ישראל […]". על אף שמעטים מציינים את מתן ההצהרה, היא נותרה אירוע שמעצב את המציאות הפוליטית במזרח התיכון ובעולם.
הצהרת בלפור הייתה חלק מהפוליטיקה האימפריאלית של מלחמת העולם הראשונה. המלחמה התנהלה באירופה, אבל השלל הגדול שבעטיו נלחמו האימפריות זו בזו שכן מעבר לים – באפריקה, במזרח הרחוק ובמיוחד במזרח התיכון. צרפת ובריטניה הפריחו במהלך המלחמה הצהרות והבטחות שונות כדי לנצח במלחמה.
גם צרפת נתנה "הצהרת קמבון" משלה (מכתב מהדיפלומט הצרפתי ז'יל קמבון אל נחום סוקולוב ביוני 1917), כפי שהזכיר ההיסטוריון אריה דובנוב. הצהרת בלפור הושכחה מלב בישראל, דובנוב מסביר, כי בסופו של דבר היא סימלה את מה שרבים במדינת ישראל הצעירה העדיפו להדחיק – שהתנועה הציונית צמחה מתוך ברית עם האימפריות ולא כמרד נגדן.
הצהרת בלפור על מושגיה הכלליים והמעורפלים – ובראשם "בית לאומי יהודי" – קיבלה משמעות פוליטית של ממש לאחר שהבריטים כבשו את הארץ מהעות'מנים, ולאחר מכן כאשר החליטו האימפריות על כינון משטר מנדטים בטריטוריות ה"פחות מתקדמות" שנפלו תחת חסותן במזרח התיכון, באפריקה ובאוקיינוס השקט. ההישג הפוליטי הגדול של התנועה הציונית היה הכנסתה של ההצהרה כסעיף שני בכתב המנדט שקבע שבריטניה תהיה "אחראית ליצירת התנאים שיבטיחו את הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ זו".
הצהרת בלפור הושכחה מלב בישראל, דובנוב מסביר, כי בסופו של דבר היא סימלה את מה שרבים במדינת ישראל הצעירה העדיפו להדחיק – שהתנועה הציונית צמחה מתוך ברית עם האימפריות ולא כמרד נגדן
מאותו רגע הפך הרעיון המופשט של הקמת "בית לאומי יהודי" לעיקרון כמו-חוקתי של המנדט הבריטי לפלשתינה (א"י) ושל חבר הלאומים החדש (הארגון הבין־לאומי שקדם לאו"ם). כל ההחלטות המדיניות שקיבלה הקהילה הבין־לאומית מאז, ובמיוחד החלטת החלוקה של נובמבר 1947 באו"ם, נשענו למעשה על עקרון ההקמה של הבית הלאומי היהודי, שהבטיחה בריטניה בשלהי 1917.
ההצהרה הפכה כמעט מייד עם פרסומה לסמל פלסטיני וכלל־ערבי לחוסר הצדק שבקולוניאליזם, וכונתה אל־וַעְד אל־מַשְאוּם (ההבטחה המקוללת). ערביי המזרח התיכון תושבי "סוריה הגדולה" (בלאד א־שאם בערבית) ציפו לזכות בעצמאות לאחר מלחמת העולם הראשונה, וראו את עצמם כאומה "מתקדמת" מספיק לשם כך. במקום זאת הם נתקלו בשלטון קולוניאלי, בריטי וצרפתי, ישיר וסמכותני כפי שמעולם לא חוו בעבר.
ההצהרה שהעניקה חלק מהמולדת הערבית הגדולה למיעוט דתי קטן הייתה מנקודת מבט ערבית הקש ששבר את גב הגמל. רוב ההתנגדות הפלסטינית למנדט התארגנה סביב ההצהרה, וה־2 בנובמבר הפך עד מהרה ליום של הפגנות ושביתות במשך קרוב למאה שנה, עד השנים האחרונות ממש (על ההיסטוריה שלהן אפשר לקרוא עוד במאמרי ובמאמרו של ההיסטוריון אלי פודה).
מנקודת מבט פלסטינית לא הייתה ההצהרה בעייתית רק משום שהעניקה חלק מפלסטין ליהודים, אלא גם משום שהבטחתה שלא לפגוע בזכויותיהם הדגישה למעשה את מעמדם הקולקטיבי הבלתי־מוכר. ההצהרה לא ראתה בהם קבוצה לאומית בעלת זכות להגדרה עצמית אלא רק "עדות לא־יהודיות" שהן בעלות זכות "שלילית" או בניסוח של סעיף 6 של כתב המנדט: "זכויותיהם ומעמדם של חלקים אחרים באוכלוסייה לא ייפגעו" כתוצאה מהקמת הבית הלאומי" (תרגום: איה ברויאר ודניאל מונטרסקו).
ההיסטוריון הפלסטיני רשיד ח'אלידי סיכם בספרו "כלוב הברזל" את טענותיהם של דורות של פלסטינים שטענו כי הבעיה הפלסטינית אינה מתחילה ונגמרת בהקמת בית לאומי יהודי אלא במה שנגזר ממנה, שהוא אי־ההכרה המתמשכת והכרונית של הקהילה הבין־לאומית בזכותם של הפלסטינים לריבונות, לעצמאות ולכל אותם דברים שנובעים מאי־הכרה זו.
מנקודת מבט פלסטינית לא הייתה ההצהרה בעייתית רק משום שהעניקה חלק מפלסטין ליהודים, אלא גם משום שהבטחתה שלא לפגוע בזכויותיהם הדגישה למעשה את מעמדם הקולקטיבי הבלתי־מוכר
ציון ההצהרה כיום הוא בראש ובראשונה סמל לפער העצום בין הדרכים השונות שבהן ההיסטוריה של הארץ נתפסת. מנקודת מבט פלסטינית, הסכסוך התחיל לא ב־1967 ולא ב־1948 אלא ב־1917 (או אם רוצים לדקדק: כאשר כבשה בריטניה את הארץ ב־1918).
כאשר ממקמים את נקודת האפס של הסכסוך ב־1917, אפשר למשל להתייחס לטראומה בין־דורית כגורם לאלימות קיצונית או בלתי־נשלטת שמתרחשת במפגש בין יהודים לערבים עד ימינו. בטראומה כזו עוברים ב"תורשה" חרדות, אשמה, בושה, תוקפנות ואלימות מדור לדור. כדי להחלים ממנה בני אדם זקוקים לא רק לעיבוד, הכרה ופיצוי אלא גם לתנאי חיים חדשים ובטוחים המונעים שחזור של הטראומה.
דרך המשקפיים של הצהרת בלפור, מסתבר שלמדינת ישראל אין היום הצעה פוליטית בת־קיימה שתאפשר מציאות שבה תפסיק הטראומה הבין־דורית להתגלגל בקרב יהודים או ערבים. למעשה ההפך הוא הנכון. ההצעות השונות לפתרון הסכסוך שהפוליטיקאים הישראלים מפריחים – מ"עידוד הגירה" (כלומר גירוש) של הימין הקיצוני ועד ניהול הסכסוך עד להודעה חדשה שבני גנץ, יאיר לפיד ויאיר גולן מציעים – שוללות שוב את ההכרה בפלסטינים כקבוצה לאומית, בדיוק כמו לפני מאה שנה.
האם חזבאללה היה פולש מהצפון?
בשבועות האחרונים מאז הפלישה הישראלית ללבנון, הנרטיב הישראלי שלהלן הולך ומתגבש: בסמוך לגבול הצפון גדל בשנים האחרונות צבא טרור עצום בכוחו שהיה מוכן לפלוש לישראל ב־8 באוקטובר ולכבוש את יישובי הצפון. בדרך נס אולי כל זה לא התרחש אלא רק פרץ עימות מוגבל ונשלט הרבה יותר.
בחלוף שנה מהמתקפה שלא הייתה, פתח צה"ל במתקפה ניצחת על צבא הטרור הצפוני, חיסל את מרבית ההנהגה הבכירה שלו, וכיום הוא מסיים לנקות את האזורים הסמוכים לגבול מתחמושת ומלוחמים. הניצחון המסתמן על חזבאללה, שלכאורה מסיר מעל השולחן איום גדול יותר מחמאס, מצדיק בדיעבד את המכה של השבעה באוקטובר, שהתבררה כעת לפי הנרטיב המתגבש לא כאסון בפני עצמו אלא כמעין "קריאת השכמה".
נרטיב זה נשען על עובדות מוצקות בדבר כוחו של חזבאללה כארגון צבאי, אך הוא חוטא בעיוורון באשר למטרות האסטרטגיות שלו, כמו גם באשר לאמצעים שהוא מוכן לנקוט כדי לממש אותן. מבחינה אסטרטגית, נקט חזבאללה שני צעדים מאז השבעה באוקטובר, שבהם הוא ממשיך עד היום בעקביות ראויה לציון: מן הצד האחד, נמנע חזבאללה מלהצטרף למלחמה כוללת נגד ישראל, ומהצד האחר, הוא ממשיך לשמור על מה שאפשר לכנות "סולידריות מוגבלת" עם יתר בעלי בריתו ובראשם איראן וחמאס.
חזבאללה הקפיד על אסטרטגיה זו לאורך יותר משנה מאז השבעה באוקטובר. הוא המשיך איתה כאשר התנקשה ישראל ברמטכ"ל הארגון פואד שוכר ב־30 ביולי השנה, לאחר מכן כאשר הפעילה ישראל את הביפרים המתפוצצים ב־17 בספטמבר, ולאחר מכן כשהרגה את כל צמרת כוח רדואן ב־20 בספטמבר, את מזכ"ל הארגון חסן נסראללה ב־27 בספטמבר ועוד כמה ממחליפיו וסגניו בימים הבאים.
מבחינה צבאית ספג חזבאללה בתקופה זו שרשרת של מכות קשות, שחלקן משפילות ואכזריות גם בהתייחס לנהוג במלחמה. אפשר לטעון שהן ערערו את אסטרטגיית הסולידריות המוגבלת שלו, בעיקר לגבי חמאס, אולם עמדתה של ממשלת ישראל לגבי חופש הפעולה הצבאי שלה בכל הסדר עתידי בלבנון מונעת בחינה יסודית של הטענה כי חזבאללה מוכן לוותר על הסולידריות שלו עם חמאס.
אי־הפלישה של חזבאללה לישראל בשבעה או בשמונה באוקטובר לא הייתה אפוא "נס", אלא שיקפה את המדיניות ארוכת השנים של הארגון: לשמש לאיראן כתעודת ביטוח מפני תקיפה
עקביות זו של הסולידריות המוגבלת נובעת מהמאפיינים של חזבאללה כארגון שזהותו לבנונית בראש ובראשונה, ושעילת קיומו הראשית היא קידום האינטרסים של העדה השיעית בתוך לבנון. הרס מוחלט של לבנון באופן שהציבור הלבנוני יסמן את חזבאללה כאחראי לו מנוגד לאסטרטגיה של הארגון לפחות מאז מלחמת לבנון השנייה.
מצד שני, זניחה מוחלטת של עזה או של איראן גם היא הייתה בלתי־אפשרית עבור חזבאללה מבחינה סמלית וצבאית גם יחד. אם יתברר שחברות הברית האיראנית אינן תומכות זו בזו כלל ברגע האמת, גם הסולידריות המוגבלת מראש תאבד מתוקפה לחלוטין. אי־הפלישה של חזבאללה לישראל בשבעה או בשמונה באוקטובר לא הייתה אפוא "נס", אלא שיקפה את המדיניות ארוכת השנים של הארגון: לשמש לאיראן כתעודת ביטוח מפני תקיפה ישראלית או אמריקאית ובתמורה למשאבים לחזק את השיעים בתוך לבנון.
הנרטיב הישראלי הרואה בהריגת צמרת הארגון ובפלישה הישראלית הנוכחית הצלחה ש"מפצה" על כשלי השבעה באוקטובר מחליף לפיכך בין אמצעים למטרות. לחזבאללה אכן היו, ואולי עדיין יש, אמצעים לגרום נזק חסר תקדים בהיקפו לישראל. אנשי הארגון אכן היו חמושים עד השיניים ונערכו ליד גבול הצפון לאורך שנים ארוכות, ויתרה מזו: הארגון נתן להבין שיש לו תוכניות פלישה לישראל. אין ספק שהמכה הצבאית הישראלית פגעה ברבות מהיכולות הללו.
אבל חשוב לזכור שמבחינה אסטרטגית היה חזבאללה מפסיד מפלישת פתע לישראל, כפי שעשה חמאס, משום שבמצב כזה הייתה ישראל מקבלת לגיטימציה בין־לאומית להכות בארגון שהיה נתפס כצד התוקפן במאה אחוז, בניגוד לפלסטינים שנמצאים תחת מצור וכיבוש. נוסף על כך, אם נתייחס ברצינות לטענה כי חזבאללה הוא כלי שרת בידי איראן ותו לא, הרי בתור תעודת ביטוח מפני התקפה ישראלית-אמריקאית באיראן, לא היה היגיון רב בכך שהארגון יבזבז את ההשקעה של איראן, שנועדה להגן עליה, על ידי פלישה לגליל בבוקר בהיר אחד.
כאשר דנים בשאלה "מה היה אילו", יש חשיבות לשאלה על איזה רקע מתקיים הדיון. במקרה הישראלי הרקע הוא שכנוע מוחלט שחזבאללה היה יוצא למתקפת פתע רחבת היקף, ומסיבה לא־ברורה לא עשה זאת (אף על פי שקצינים בצה"ל מסבירים באותה נשימה שלא השתלם לחזבאללה לעשות זאת מבחינה אסטרטגית). הטענה כי צה"ל מנע מתקפת פתע עצומה של חזבאללה, ולא למשל צבר נקודות במלחמה מתמשכת נגד צבא גרילה מוגבל בכוחו, משתלבת היטב עם שיח ההשמדה האלרמיסטי מבית מדרשו של בנימין נתניהו שלפיו כל אויב או כל כוח צבאי אזורי הוא בבחינת סכנת השמדה מיידית, מטפיזית וקבועה למדינה היהודית.
בעוד ישראל מתכוננת ללא הרף לפלישה מלבנון היא הספיקה לפלוש אליה כבר ארבע פעמים. פלישות חוזרת ונשנות אלה תרמו באופן מכריע לצמיחת כוחו של חזבאללה בכך שהעניקו לו ניסיון צבאי ולגיטימציה פנים־לבנונית להחזיק בנשק
תפיסת עולם זו מסיבה נזק אסטרטגי לישראל בכך שאינה מאפשרת להבחין ביחסי הגומלין בין ישראל לסביבתה, באינטרסים של הגורמים השונים בזירה וכמובן בהיסטוריה של יחסי ישראל ושכנותיה, שבהם ישראל רואה בעצמה מתגוננת, אך ממלאת בדרך כלל את תפקיד התוקפן. בעוד ישראל מתכוננת ללא הרף לפלישה מלבנון היא הספיקה לפלוש אליה כבר ארבע פעמים: מבצע ליטני (1978), מלחמת לבנון הראשונה (2000-1982), מלחמת לבנון השנייה (2006) וכעת. פלישות חוזרת ונשנות אלה תרמו באופן מכריע לצמיחת כוחו של חזבאללה בכך שהעניקו לו ניסיון צבאי ולגיטימציה פנים־לבנונית להחזיק בנשק.
חרדת ההשמדה התמידית שנתניהו מטפח מטשטשת את היכולת להבחין למשל שהטקטיקה הצבאית של חזבאללה אינה פלישה אלא התשה. כאשר האלטרנטיבה למציאות השוחקת היא תמיד השמדה טוטלית תיאורטית, אז מלחמה "קטנה" – שבה חבל ארץ שלם מרוקן מתושביו וכטב"ם או טיל או פיגוע הורגים מדי פעם אזרחים – נחשבת לניצחון, או לפחות מצדיקה נשימת רווחה.
חטא היוהרה של חזבאללה
העובדה כי לחזבאללה יש טקטיקה עקבית של ניהול מלחמת התשה אינה אומרת שהוא אינו נכשל באופן חריף מבחינה אסטרטגית אחרת. בראש ובראשונה, לא הצליח חזבאללה למנוע פלישה ישראלית ללבנון, אותו איום שבגינו תמיד דרש הארגון להחזיק נשק בניגוד לעדות האחרות בלבנון.
מעניין לבחון כישלון זה מנקודת מבט כלל־ערבית. בעשור וחצי האחרונים, הצליח חזבאללה לקנות לו מעמד אמביוולנטי בדעת הקהל הערבית במזרח התיכון. בראשית הוא נחשב לארגון אהוד בתור מי שגירש את ישראל מדרום לבנון ואחר כך עמד בגבורה מול ישראל במלחמה ב־2006. הדברים קיבלו תפנית חדה ב־2012, כאשר הצטרף חזבאללה למלחמת האזרחים בסוריה לצידו של בשאר אל־אסד, שעוד קודם היה דמות שנואה בלבנון.
פרשנים כמו ההיסטוריון הפלסטיני יזיד סאיג מסבירים בכתבה שהתפרסמה לאחרונה ב-Financial Times כי ההגנה על משטר אסד הובילה את חזבאללה להיבריס: "הם הפכו מארגון טהרני ובעל משמעת ברזל", סאיג מסביר, "לארגון בעל מספר חברים גדול מדי, רופף ושחצני". כתבת התחקיר מסבירה כי המעורבות בסוריה אפשרה לישראל לאסוף מידע משירותי המודיעין המושחתים של אסד. מודיעין זה לצד כלי איסוף אחרים של מערכת הביטחון, ובכלל זה תצלומי לוויין שמעובדים בבינה מלאכותית, הפכו את חזבאללה לפגיע במיוחד לחדירה ולאיתור.
בראשית הוא נחשב לארגון אהוד בהתנגדותו לישראל, אך הדברים קיבלו תפנית חדה ב־2012, כאשר הצטרף חזבאללה למלחמת האזרחים בסוריה לצידו של בשאר אל־אסד
חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, שגולה כבר שנים ארוכות בקטר, אמר לאחרונה דברים דומים בריאיון ארוך, שאת עיקריו תמצת עבורנו אליצור גלוק. המלחמה בסוריה, בשארה מסביר:
"ערערה עמוקות את הלגיטימציה של חזבאללה מפני שהיא מיצבה את הארגון כמייצג על־לאומי של העדה השיעית בעוד קודם לכן הוא היה בראש ובראשונה ארגון התנגדות עם אידאולוגיה דתית. הדבר הציב את חזבאללה מחוץ לכל מסגרת פוליטית סבירה: לאומנים ערבים ראו בעדתיות שלו פגיעה באחדות הערבית; מאמינים מוסלמים ראו בה פגיעה באחדות האסלאמית; וליברליים-לאומיים ראו בו ערעור על המסגרת הלאומית הלבנונית" (הריאיון כולו מעניין מאוד לקריאה והוא מצטרף לדברים דומים שאמר יזיד סאיג בריאיון לאדם שץ ב־LRB).
מנקודת מבט כלל־ערבית, עלייתו ונפילתו של חזבאללה יכולה להתפרש כמחזה עם מוסר השכל: לאחר שזנח הארגון את מטרתו המקורית להגן על לבנון מפני פלישה ועבר לפעול בתוקפנות במדינה ערבית שכנה – הוא נחל מפלה נחרצת.
ללמוד מההיסטוריה במקום "לעשות סדר"
נקודת המבט הערבית שאנחנו מביאים כאן חשובה כדי להבין שהביקורת על חזבאללה אין משמעותה הסכמה ערבית לפלישה הישראלית ללבנון כדי "לעשות סדר" במדינה. אומנם נרטיב הנס וההצלה שממשלת נתניהו מנחילה בעקבות הפלישה ללבנון מגיע עם ציפייה כי כעת יפרקו הלבנונים את חזבאללה מנשקם וכך ישררו שוב השקט והשלווה בגבול הצפון, אך עמיתנו יריב מוהר מזכיר במאמר באתרנו כי הסיכויים לכך קלושים.
הוא מציע להפוך את סדר הדברים: בהינתן "עתיד מדומיין שבו ישראל מגיעה להסדר הוגן מול הפלסטינים, חזבאללה יכול לראות בכך נקודת יציאה מכובדת מהסכסוך", מוהר מסביר.
ישראל פלשה כבר ארבע פעמים ללבנון, לא רק ללא הועיל, אלא שבכל פעם כזו הורע מצבה של ישראל. לעומת זאת יש דברים שלא נוסו, למשל עצמאות פלסטינית
עמיתנו אורן ברק מתריע מפני שקיעה נוספת בבוץ הלבנוני. כדי לשמור על ההישגים הצבאיים, ברק טוען, על ישראל יהיה להפעיל משטר כיבוש בדרום לבנון שעלול להתברר כיקר בצורה מחרידה, וזאת "בשעה שהלקח משני המקרים האחרים – של מצרים ושל ירדן – הוא שרק שלטון חזק ובעל משילות מעברו השני של הגבול הבין־לאומי המוכר הוא הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל בטווח הארוך".
דברים דומים כותב עמיתנו שמוליק לדרמן בהתייחס לחות'ים בתימן. גם שם התקיפה הישראלית של מתקני הנפט בנמל חודידה אומנם מסיבה נזק למדינה, אך מחזקת למעשה את התנועה החות'ית, בעלת ברית נוספת של איראן. החות'ים דומים לחזבאללה בכך שגם הם מיעוט דתי, שמשתמש באיראן כדי להתחזק במדינתו ונוקט בתמורה סולידריות מוגבלת בדמות מלחמת התשה נגד ישראל. אם רוצים להביס את החות'ים אין מנוס מאלטרנטיבה פוליטית, לדרמן מזכיר, וזו לא תבוא בדרכי מלחמה בלבד.
שיחה על הסכמים מדיניים בימים שבהם ממשלת הימין הקיצונית ביותר אי פעם שולטת בישראל, היא כמובן משאלת שווא. באותה שעה כדאי למתנגדי הממשלה להביט אל ההיסטוריה: ישראל פלשה כבר ארבע פעמים ללבנון, לא רק ללא הועיל, אלא שבכל פעם כזו הורע מצבה של ישראל. לעומת זאת יש דברים שלא נוסו, למשל עצמאות פלסטינית. השכחה הישראלית של הצהרת בלפור שאיתה פתחנו יכולה לשמש כאן כמשל לשכחה של אירועים קרובים יותר.
