ערב המלחמה היו בעיר עזה כמיליון תושבים. ב־12 באוקטובר הודיעה ישראל לאו"ם שאוכלוסיית צפון הרצועה צריכה להתפנות בתוך 24 שעות. בצפון הרצועה נותרו 200,000-150,000 פלסטינים. במהלך הלחימה בעיר הרסו כוחות צה"ל אלפי בתים, וחלקים נרחבים מהעיר נותרו חרבים. יש המגנים את פעולת צה"ל כ"טיהור אתני" של האוכלוסייה הפלסטינית בצפון הרצועה על ידי הרחקתה לדרום הרצועה ואל מחוץ לה.
המשפט הבין־לאומי אוסר גירוש או טרנספר בכפייה, כלומר העברה כפויה, של אנשים ממקום שבו הם נמצאים באופן חוקי שלא בהיתר על פי המשפט הבין־לאומי. איסור של העברה כפויה חל הן במצב שלום הן במצב לחימה. גירוש במהלך סכסוך מזוין הוא פשע מלחמה, וכשהוא מבוצע כחלק מהתקפה רחבת היקף על פי מדיניות ממשלתית, הוא עשוי להיות פשע נגד האנושות. טיהור אתני הוא מדיניות של קבוצה אתנית אחת להוצאת האוכלוסייה האזרחית של קבוצה אתנית אחרת מאזור גאוגרפי כלשהו באמצעים אלימים. טיהור אתני מצוי בתפר שבין פשע נגד האנושות, המתאפיין בריבוי קורבנות, לבין רצח עם, המתאפיין בכך שהקורבן הוא קבוצה אתנית בתור שכזו. טיהור אתני אינו משמיד את הקבוצה באופן פיזי, אך מנתק אותה מביתה באופן שמאיים על המשך קיומה כקבוצה.
אפיון הקריאה של צה"ל לתושבי צפון הרצועה לנוע דרומה – כגירוש, לא כל שכן כטיהור אתני – מתעלם מהקשרה. הקריאה נעשתה במסגרת סכסוך מזוין בין ישראל לבין חמאס, ומטרתה הייתה לצמצם את הפגיעה באזרחים במהלך הלחימה. אף שבתקשורת דיברו על "הוראה", מדובר באזהרה מפני ההתקפה הממשמשת ובאה. לא רק שהעזיבה לא נכפתה, אלא היא אף הייתה מימוש של החובה על פי דיני הלחימה לתת ככל שניתן התרעה מוקדמת לגבי התקפות שישפיעו על האוכלוסייה האזרחית. יתרה מכך, מניעת השיבה של אוכלוסייה לאזור הלחימה מוצדקת כל עוד נשקפת לה סכנה שם. כך למשל ציין הרמטכ"ל ש"לא נכון להחזיר אוכלוסייה לאזורים שמוגדרים עדיין כאזור לחימה".
אם כך, היכן הבעיה?
כאשר הלחימה שוככת, יש לאפשר לאוכלוסייה לחזור לביתה. ולא, מניעת החזרה היא בפני עצמה כפייה של העזיבה. זו הפרה של חובת המדינה, והיא אף עשויה להיות פשע בין־לאומי.
התבטאויות בדרגים הגבוהים של הנהגת המדינה מעוררות חשש לגבי כוונותיה של המדינה: בראש ובראשונה, בעת הפינוי ההמוני, קברניטי המדינה נמנעו מלהתחייב שבבוא העת תתאפשר החזרה לצפון הרצועה, ועשו זאת רק בלחץ אמריקאי. גם היום, יש מי שקורא להתנות את החזרה בהתקדמות במשא ומתן על החטופים. בה בעת, גורמים בממשלה ובקואליציה מעלים אלטרנטיבות לחזרה של הפלסטינים לצפון הרצועה, ביניהן "עידוד הגירה מרצון" (כשבתנאים הנוכחיים, ספק אם ניתן לדבר על רצון חופשי). אותם גורמים מובילים תנועה מסיבית לחידוש ההתנחלויות ברצועה, באופן שמעורר חשש שההחלטה בדבר אפשור החזרה לצפון הרצועה תהיה נתונה ללחצים פוליטיים כבדים. אחד מהוגי "עידוד ההגירה מרצון" טען שאסור לאפשר חזרה של תושבי צפון הרצועה לבתיהם כיוון שפינוי האזור הוא ההישג הצבאי היחיד של ישראל.
אם תושבי הרצועה לא יוכלו לחזור לבתיהם, נבחרי ציבור ימשיכו לקרוא למניעת חזרתם, וקברניטי המדינה לא יבהירו שהחזרה תלויה אך ורק במצב הלחימה, בל נופתע אם גם מי ששולל את ההאשמה בדבר רצח עם, יקבל את הטענה שישראל מבצעת "טיהור אתני"
האמירות האלו מעידות על הלך הרוח הפוליטי. יתרה מכך, לאחרונה החלו להישמע גם טענות שמבחינה משפטית אין לישראל שום מחויבות לאפשר חזרה לצפון הרצועה. דוגמה לכך היא חוות דעת שמשפטנים המזוהים עם פורום קהלת הגישו לדרג המדיני בתחילת ינואר 2024. כיוון שחוות הדעת מציעה כסות משפטית לעמדות שנשמעות לא פעם בשיח הציבורי, מן הראוי להציג את עיקרי הטיעונים המופיעים בה ולהשיב להם.
טיעון ראשון הוא שבדיני הלחימה יש לעקרון הצורך הצבאי עליונות למעט בחריגים הומניטריים שככלל אינם יכולים לגרוע מהשגת הניצחון, ושצורך צבאי מתיר הרחקה של האוכלוסייה וריכוזה הרחק מאזור הלחימה. טיעון זה תלוי על בלימה: ראשית, כל מהותם של דיני הלחימה היא ההכפפה של הצורך הצבאי לשיקולים הומניטריים. שנית, דיני הלחימה אינם מתירים הרחקת אוכלוסייה בכפייה. אדרבא, הם מחייבים לנקוט אמצעים לצמצום הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, אך הצבא אינו יכול לכפות על האוכלוסייה לצאת את האזור. יתרה מכך, קריאה לאוכלוסייה להתרחק מאזור הלחימה מחייבת קיומו של חוף מבטחים שאליו אפשר לפנות. האוכלוסייה שעזבה את צפון הרצועה למרכזה מצאה את עצמה מתפנה משם שוב, לעבר דרום הרצועה. המשבר ההומניטרי בדרום הרצועה הופך את האזור למסוכן בפני עצמו. עם הגעת הלחימה לדרום, לא תהיה שום הצדקה למנוע מאנשים לנוע חזרה צפונה, לאזור הפחות מסוכן.
טיעון נוסף הוא שאף כאשר תסתיים הלחימה, לא תהיה חובה לאפשר חזרה לצפון, כיוון שבין השבים יהיו לוחמים. טיעון זה מבקש להצדיק איסור גורף על כל האוכלוסייה האזרחית. הוא עומד בניגוד לחובה להבחין בין אזרחים לבין לוחמים. מימוש החובה הוא מורכב, אך אין פטור ממנה. נוסף על כך, הכלל בדיני הלחימה הוא שבמקרה של ספק, יש להניח שאדם הוא אזרח. לפיכך, אסור לפעול על סמך החזקה שכל החוזרים הם לוחמים. דיווחים בתקשורת מעוררים חשש לגבי הכיבוד של כלל זה. בסוף נובמבר 2023, כאשר החלה ההפוגה שעליה הוסכם לשם החזרת חטופים, היו מי שניסו לחזור לעיר עזה. על פי התקשורת, ניתנו לכוחות צה"ל הנחיות לירות במי שמבקשים לחזור. כוחות שביצעו את ההנחיות הרגו שני אנשים ופצעו חמישה עשר אחרים. אם ההנחיות לא התייחסו לאיסור לפגוע במכוון במי שאינם לוחמים ולחובה להניח שאדם הוא אזרח, הרי שהן הפרו את דיני הלחימה.
טיעון אחרון שחשוב לדון בו הוא שיש היתר למניעת החזרה של אזרחים לצפון הרצועה כחלק מהמאמץ הצבאי לשחרור החטופים. על פי טיעון זה, בהנחה שהחטופים נמצאים בדרום הרצועה, "סגירת שטח בו מצויים בני ערובה היא תנאי חיוני ליכולת לשחררם, אם באמצעות פעולה צבאית ואם באמצעות לחץ על המחזיקים". אמירה זו טומנת בחובה אוסף של קשיים. ראשית, ייתכן שפעולה ממוקדת בדרום הרצועה לשחרור החטופים מחייבת הטלת מצור על השטח. אבל מצור מותר להטיל על כוחות לוחמים בלבד. יש לאפשר לאזרחים לצאת מהאזור שתחת מצור. קושי גדול עוד יותר הוא הטענה שמותר לחייב את שהייתם של אזרחים בדרום הרצועה כדי ללחוץ על חמאס ועל שותפיו. החזקה של תושבי צפון הרצועה בעל כורחם בדרומה מטעמים אסטרטגיים, במיוחד בהתחשב במצב הבלתי־נסבל שם מבחינה הומניטרית, היא הפרה של האיסור הבסיסי לפגוע במכוון באזרחים. את החטופים יש להחזיר באמצעים מדיניים, לא על ידי פגיעה באזרחים.
ישראל מתמודדת בימים אלו עם ההשלכות של התבטאויות המתפרשות כביטויי כוונה לבצע רצח עם, התבטאויות שהממשלה לא התנערה מהן באופן ברור דיו. כתוצאה מכך, היו מי שהסיקו, בתום לב או שלא, שהיקף ההרוגים הרחב ברצועת עזה מעיד על מימוש הקריאות האלו, וזאת בהתעלם מהעובדה שברצועת עזה מתחולל סכסוך מזוין שהמאפיין העיקרי שלו הוא פעולה מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית וחשיפתה לסכנת חיים.
אי־נקיטת עמדה ברורה לגבי חזרת תושבי צפון הרצועה לבתיהם עלולה להתגלגל באופן דומה: אם תושבי הרצועה לא יוכלו לחזור לבתיהם, נבחרי ציבור ימשיכו לקרוא למניעת חזרתם, וקברניטי המדינה לא יבהירו שהחזרה תלויה אך ורק במצב הלחימה, בל נופתע אם גם מי ששולל את ההאשמה בדבר רצח עם, יקבל את הטענה שישראל מבצעת "טיהור אתני".
