טיוטה של הצעת חוק חדשה לחוק המעמד האישי שהודלפה לתקשורת הובילה לגל מחאה מצד נשים, ארגוני זכויות וארגוני נשים, ששוטף את הרשתות החברתיות במצרים, ואף נוסחה עצומה הקוראת להעלות את טיוטת החוק לדיון מחודש בפרלמנט המצרי בטענה שהוא מתעלם ממציאות חייהן של הנשים ומסבלן, ופוגע במעמדן המשפטי.
לפי החוק החדש שנוסח, נשללת מהנשים הזכות להכריע בעצמן בנושאים הקשורים במעמדן האישי, כמו נישואים, גירושים, הזכות לצאת לחו"ל, להנפיק לילדיה תעודת זהות, לקבל משמורת על הילדים במקרה של גירושים וכו'. תחת זאת, מי שרשאי להכריע בעניינים אישיים אלה של כל אישה הוא הגבר במשפחה שמוגדר כאפוטרופוס שלה – יהא זה אביה, בן־זוגה, אחיה או אפילו סבה – בזמן שמהנשים עצמן נשללת זכות זו, תחת ההנחה שהן "בלתי כשירות מבחינה משפטית" להכריע בעניינים אלה בעצמן.
בכך, יש הגורסים, החוק המצרי החדש מבטל למעשה את המעמד המשפטי של האישה בכל הקשור למעמדה האישי. כך נטען גם בשני מאמרים שפורסמו לאחרונה באתר התקשורת העצמאי דרג' שעוסקים בהצעת החוק השערורייתית ובגלי המחאה שהיא הכתה ברשתות החברתיות – אחד פרי עטו של תאמר מוואפי, פובליציסט מצרי בעל עמדות סוציאליסטיות, והשני פרי עטה של העיתונאית המצרית מרווה א־סוואף.
מוואפי פותח את מאמרו בסקירה מקיפה של מושגי היסוד הבסיסיים בתחום המשפט שיש להכיר בבואנו לדון במעמד אישי ומשפטי בפני החוק. הוא מסביר שלפי החוק המצרי, לכל אדם, עוד בהיותו עובר בבטן אימו, יש רמה מסוימת של כשירות משפטית המעגנת את מעמדו המשפטי, מגינה על זכויותיו, וקובעת את חובותיו בפני החוק. לא ניתן לשלול מאף אדם את הכשירות הזו, הוא מסביר, אולם ניתן להגבילה בנסיבות מסוימות (אם אדם סובל ממחלת נפש קשה, למשל, או בעת ריצוי עונש מאסר). רמת הכשירות המשפטית של כל אדם הולכת וגוברת ככל שהוא מתבגר ונהיה עצמאי, עד להפיכתו לבגיר (בגיל 21, במצרים) הכשיר להיות אחראי בפני החוק למעשיו ולהשלכותיהם וכן לחייו.
ברוב החוקים במצרים, מסביר מוואפי, לאישה ולגבר רמת כשירות משפטית זהה, אולם חוק המעמד האישי הוא יוצא דופן בעניין זה. לפי הצעת החוק החדשה, מוגבלת כשירותן המשפטית של הנשים במצרים לשאת באחריות לנושאים שונים הקשורים למעמדן האישי, ובשלושה נושאים עיקריים בפרט: זכות האישה להינשא ולהתגרש כאוות נפשה, זכותה להוות אפוטרופוס משפטי לילדיה הקטינים וזכותה לנוע בחופשיות ולצאת מגבולות המדינה ללא אפוטרופוס. החוק החדש למעשה קובע במפורש לאישה מעמד נמוך משל הגבר בסוגיות הקשורות במעמד האישי, משל הייתה קטין שאינו כשיר לשאת באחריות המשפטית למעשיו וזקוק לאפוטרופוס שיהיה אחראי לחייו ולמעמדו.
ישנם שני מקורות למגבלות אלה במעמד האישה שמצאו את דרכן לטיוטת החוק, מסבירים שני הכותבים: האחד נעוץ בדינים שונים מההלכה המוסלמית, שברוחה נחקק חוק זה, ולפיה הגבר הוא שליט המשפחה ובעל הסמכות הבלעדית לקבל החלטות בתוך המשפחה. השני נעוץ בנורמות תרבותיות רווחות בחברה המצרית הפטריארכאלית, טוען מוואפי, שלפיהן האישה אינה שווה במעמדה לגבר, ואינה יכולה לשאת באחריות למעשיה ולחייה באופן מלא ועצמאי. מסיבה זו, הוא מסביר, אישה רווקה החיה לבדה במצרים מחוץ לבית הוריה כאישה עצמאית, נתקלת בקשיים רבים בחייה – היא תתקשה למצוא בעלי דירה שיסכימו להשכיר דירה לה לבדה או עם שותפות, למשל, והיא לא תוכל להתארח לבדה במלון ברוב ערי מצרים.
הבעיה היא שלמגבלות שמשית החוק הזה על הנשים יש נגזרות מעשיות משמעותיות על חיי היום־יום. מוואפי מצטט, למשל, סעיף בחוק החדש שלפיו לאפוטרופוס של האישה עומדת הזכות לבטל את נישואיה בטרם מימושם אם היא נישאה ל"גבר שאינו ראוי לה", למשל, מבלי להתחשב ברצונה האישי. "החוק לא מאפשר לי להינשא בעצמי, לרשום את בני לבית הספר או להוסיף אותו לדרכון שלי, אבל מתיר להורים שלי לאסור עליי לטוס לחו"ל", מספרת העיתונאית והפעילה המצרית מיי א־שאמי בכתבתו של מוואפי. "ככה שבעיני המדינה, אני נחשבת לאזרחית נטולת כשירות [משפטית], אבל אם אבצע פשע כלשהו, אני איענש כקבוע בחוק כאילו שאני בעלת כשירות [משפטית]".
ההשלכות על חיי היום-יום
א־סוואף מתייחסת גם היא ובאריכות להשלכות שיש להגבלת הכשירות המשפטית של הנשים על חיי היום־יום של האישה המצרית. לטענתה, המחוקקים התעלמו בבוטות ממציאות החיים של משפחות רבות במצרים, שבהן האימהות נושאות בחלק הארי של גידול הילדים, של חינוכם ושל ניהול ענייני המשפחה והבית. לפי דוח הלשכה המרכזית המצרית לסטטיסטיקה לשנת 2017, היא מציינת, ישנן כ־3.3 מיליון משפחות מצריות שבראשן עומדות נשים (ובכך, הן המפרנסות העיקריות של כ־30% מתושבי מצרים, לטענתה), ושיעור האנאלפביתיות שלהן עומד על כ־59%. א־סוואף מביאה גם נתונים של מערכת בתי המשפט במצרים שלפיהם כ־88% מבני־הזוג הגרושים אינם משלמים את דמי המזונות שעליהם לשלם על פי חוק לגרושתם, וכ־92% אינם משלמים על הוצאות בתי הספר והחינוך של ילדיהם. אולם, בחוק, ששולל מהאישה בבוטות את הזכות להכריע בענייני נישואים וגירושים, אין כל התייחסות לסוגיה הבעייתית של דמי המזונות או לדאגה למגורים לאחר הגירושין ולדרכים להגנה על האישה ועל הילדים מפני אלימות מצד האב לאחר הגירושים. עם זאת, החוק החדש מתיר לגבר לקחת עימו את הילדים אל מחוץ לגבולות המדינה גם ללא אישור מצד אימם – מה שמעלה את החשש בקרב נשים רבות שאבות יברחו עם ילדיהן לחו"ל בשל ריב בין בני־הזוג.
כמו כן, החוק החדש, אם יאושר בפרלמנט, יצור מצבים אבסורדיים מבחינה חוקית. שכן לפי סעיפי החוק, אישה שלא נישאה ונותרה לגור בבית הוריה תמשיך להיחשב מבחינה משפטית כבמשמורת של אביה, שמוגדר כאפוטרופסה, אפילו אם היא מבוגרת ומפרנסת בעצמה את שני הוריה. כזהו מצבה של סלמא א־נקאש, מתאר מוואפי, שכתבה כך באחת התגובות ברשת לטיוטת החוק: "אני בת 34, עשיתי דבר או שניים בחיי: יש לי תואר שני, חייתי בחו"ל לבדי כמה וכמה פעמים […] אני דואגת למשפחה שלי לכל אורך חיי ואף אחראית בלעדית לעניינים שונים וחשובים ביותר שקשורים למשפחה, אפילו בעניינים פיננסיים. ולמרות זאת, בעיני החוק אין לי כשירות [משפטית] מלאה להתחתן בעצמי […] האמת, אני כבר לא יודעת מתי איחשב בעיני חוק המעמד האישי לבת אדם בעלת כשירות [משפטית] מלאה שלא צריכה להיות בחסותו של איש".
מצב אבסורדי נוסף מכשיר סעיף 103 של החוק, שקובע שהאב הוא האפוטרופוס על כספיהם של ילדיו, ובהיעדרו או במותו, החוק מדלג על האם ומעביר את האפוטרופסות על כספי הילדים לסב, אם האב לא קבע בצוואתו יורש אחר. למה? כי לפי החוק, האם אינה כשירה להיות אפוטרופוס לכספים של ילדיה הקטינים. האבסורד הוא שהמחוקק המצרי כנראה שכח שאותה אם ש"אינה כשירה דיה" בעיני החוק להיות אחראית לכספי ילדיה, עשויה להיות אחראית לנכסים ולכספים של אנשים אחרים במסגרת עבודתה, למשל.
יוצא מכך, קובע מוואפי, שהחוק החדש מבוסס על הנחיות יסוד בלתי ריאליות גם ביחס למעמד האישה ולתפקידה בחברה וגם ביחס לתפקוד המשפחה וחבריה. שכן במציאות הנוכחית, מודל המשפחה המסורתי ותפקידיהם של בני המשפחה השתנו מאוד ממה שהיה נהוג בעבר. כיום נשים נושאות בתפקידים ובעלות אחריויות כלפי עצמן וכלפי אחרים – ויוצא שחוק המעמד האישי החדש מבקש להנציח את מבנה המשפחה המסורתי שהיה נהוג בעבר ולכפות אותו על מציאות חיים שכבר השתנתה. בכך הוא כופה על המציאות סתירות אבסורדיות ביחסים שבין בני־הזוג ובין הגברים והנשים במשפחה ובחברה בכלל, וגורם לעוול נוראי כלפי הנשים, שנאלצות גם כך להתמודד עם יחס מפלה כלפיהן ועם מגבלות חברתיות שעדיין רווחות בחברה המצרית.
חשוב לציין שזו אינה הפעם הראשונה שחוק המעמד האישי עולה לכותרות במצרים בשנים האחרונות ומעורר סערה תקשורתית. בפעם הקודמת שחוק זה עורר סערה, בסוף שנת 2019, זה קרה לאחר שמוסד אל־אזהר, המוסד הסוני החשוב ביותר ללימודי האסלאם, ניסח הצעת חוק חדשה משל עצמו בנושא המעמד האישי במצרים והגיש אותה לפרלמנט. מהלך שנוי במחלוקת זה עורר קולות מחאה נרחבים בתקשורת המצרית וכן מצד חברי פרלמנט מצרים בשל כך שאל־אזהר נטל מסמכויות החקיקה של הפרלמנט ופעל בניגוד לחוקה. אולם משפטנים שונים וארגוני נשים מתחו ביקורת גם על כמה מסעיפי החוק שנוסחו ברוח ההלכה המוסלמית ופגעו, בין היתר, במעמד האישה ובזכויותיה (למשל בעניין הנישואים, בדיוק כמו טיוטת החוק הנוכחית).
נראה כי למרות קולות המחאה והביקורת שנשמעו אז, מנסחי הצעת החוק בפרלמנט המצרי לא סטו בהרבה מהקו השמרני והפטריארכאלי שנקטו חכמי אל־אזהר בכל הקשור לזכותן החוקית של הנשים להכריע בסוגיות הנוגעות למעמדן האישי, ובמקום להציע חלופה המותאמת לרוח הזמן, הם מבקשים להחזיר את האישה המצרית מאה שנה אחורה, טוענת א־סוואף. היא מוסיפה שגל המחאות הנוכחי ששטף את הרשת הוביל לבסוף להסרת הטיוטה המודלפת מאתר העיתון שפרסם אותה, ולכך שיו"ר הפרלמנט הספיק להודיע בינתיים שהצעת החוק שהגישה הממשלה הועברה לוועדת החוקה והחקיקה שתדון בהצעת החוק.
לסיכום, מוואפי טוען שכל הפרשייה הזו רק מחזקת עוד יותר את הצורך לחוקק חוק מעמד אזרחי שיהיה אזרחי מיסודו – כלומר, כזה שלא נשען על ההלכה או נחקק ברוחה, וכזה שאינו מעגן בחוק תפיסות מסורתיות וסטיגמטיות באשר למעמד האישה ולמעמד הגבר בחברה. הוא אף טוען שבענייני המעמד האישי, ובמיוחד בכל הקשור בנישואים, יש דברים שאינם אמורים להיות מעוגנים בחוק, ומציע ששני בני־הזוג יערכו ביניהם חוזה נישואים אזרחי כשני שווים, ושלחוזה זה יהיה תוקף חוקי מכוח החוק האזרחי בעניין המעמד האישי, שיחייב את שני הצדדים לקיימו. בחוזה נישואים זה יגדירו בני־הזוג בעצמם – ולא החוק יגדיר להם – מהם ההתחייבויות ההדדיות שלהם זה לזה בכל העניינים הקשורים לנישואים: איך ומה לעשות במקרה של גירושים, מהן הזכויות שיש לכל צד במקרה זה, מי יקבל את המשמורת על הילדים וכו'.
לא נראה שחוק כזה יחוקק בזמן הנראה לעין, מסכם מוואפי, אך לכך צריך לשאוף. בינתיים, על הנשים להמשיך להיאבק על זכויותיהן ועל כך שהחברה בכלל והמחוקק בפרט יראו בהן בני אדם שווים במעמדם לגברים ולא נתינות של גברים או "בעיה מוסרית" כשאין גבר בחייהן.
