זה כשנה, על אף שמועד הבחירות לנשיאות הוא פברואר 2024, המערכת הפוליטית האינדונזית כדרכה כמו דרוכה לקראתן. דומה לא פעם שכל נקודת זמן במציאות הפוליטית שם נמדדת בראש ובראשונה בהתייחס לבחירות הבאות, בעיקר לאלה לנשיאות. והפעם נתיב זה מאופיין במידה רבה במלל ובפעלתנות פוליטיים, ובצידם שמועות, שעניינם רעיונות להאריך את הקדנציה השנייה, הנוכחית, של הנשיא ג'וקו וידודו (ג'וקויי) מעבר למשך הזמן הקבוע, וזאת על ידי דחיית מועד הבחירות הבאות לנשיאות או על ידי שינוי בחוקה שיאפשר את ריצתו לקדנציה שלישית. החוקה הקיימת מאפשרת שתי קדנציות בלבד, כל אחת בת חמש שנים.
פוליטיקאים בולטים ממפלגות הקואליציה הביעו תמיכה בהארכת הכהונה, ובמרחב הציבורי ממשיכים חוגים אקטיביסטיים, אוהדי הנשיא, להביע תמיכה ברעיון. אחד הנימוקים להארכת הכהונה הוא הטענה שיש לפצות את הנשיא על "הזמן האבוד" של תקופת הקורונה, זאת בשעה שהוא עמל על ביצוע תוכניות לאומיות שאפתניות להישגים כלכליים ולקידום פיתוח המדינה. במיוחד בולט הפרויקט המרשים במיוחד שכבר הותנע – הקמת הבירה החדשה במזרח קלימנטאן שבמזרח האי בורנאו, הרחק מהאי המרכזי ג'אווה הדומיננטי ו"הפריווילגי". זאת תוך העברת מסר של צמצום פערים בין האי ג'אווה לבין חלקיו הרבים האחרים של הארכיפלג הענק. מנגד, ניכרת התנגדות להארכת כהונת הנשיא הן בקרב פוליטיקאים בכירים במפלגות הקואליציה וודאי שבאופוזיציה. מומחים טוענים כי סקרים מצביעים על כך שרוב הציבור, לרבות המרוצים מהישגי הנשיא, רוצים שהבחירות תיערכנה במועדן.
אין ספק, מעבר לאינטרסים פוליטיים מנוגדים המניעים את ההתנגדות להארכת כהונת הנשיא או את השינוי החוקתי שיאפשר לו לרוץ לקדנציה נוספת, ניצב חשש מפגיעה בנתיב הדמוקרטי, שראשיתו ב־1998, תוך העלאת צללי העבר – עשרות שנות שלטון אוטוריטטיבי טרם המעבר לדמוקרטיה. ייאמר כי כנראה לא מעטים מוטרדים ומאוכזבים זה כמה שנים, וביטוי לכך ניתן על ידי משקיפים חיצוניים אך לא רק על ידם, ממה שמוצג ככרסום במידת מחויבותו של הנשיא הנוכחי לדרך הדמוקרטית. זאת דווקא מכיוון שבראשית דרכו בנשיאות לפני שמונה שנים הוא נתפס בציבור כנשיא הראשון שצמח והתפתח בעידן הדמוקרטי, המנהיג הראשון המגיע מחוץ לאליטות הכוח המסורתיות, בעל דימוי של איש העם שצמח בחברה האזרחית. עצם עלייתו נתפסה כעדות להתבססות הדמוקרטיה, בבחינת היותו סמלו של העידן הדמוקרטי. זאת בשונה מפוליטיקאים בכירים לא־מעטים המזוהים עם העידן שטרם הדמוקרטיה, וביניהם בולטים גנרלים בדימוס שראשית צמיחתם בצבא בתקופת שלטון סוהרטו, עת הצבא היווה כלי מרכזי עבורו למאבק במי שנתפסו כ"אויביו" מבית תוך רמיסת חירויות אישיות. גנרלים אלה הזדרזו להתאים עצמם לחילופי העיתים והשתלבו בפוליטיקה של העידן הדמוקרטי. אך במצב דברים שכזה, בהיותו שחקן מחוץ לאליטות המסורתית הנעדר בסיס פוליטי רחב ומוצק משלו, נזקק ג'וקואיי לפטרונות הפוליטית של מגואטי סוקרנופוטרי, בתו של הנשיא הראשון של המדינה, הנשיאה השנייה בעידן הדמוקרטי והמנהיגה הדומיננטית של מפלגה בולטת – PDI-P. מבקריו טוענים כי מחויבותו לקבוצות כוח שסייעו לו בסלילת הדרך עולה במחיר מחויבות לערכים דמוקרטיים.
מסתבר כי הנשיא לא יכול היה להתעלם מהביקורת הגוברת לרעיון הארכת כהונתו, גם אם הרעיון לא נתפס כיוזמה מצידו. כך, בתחילת אפריל השנה הוא הודיע בישיבת ממשלה, למען מניעת ספקולציות בציבור בנושא, כי ממשלו דוחה הצעות להארכת כהונתו ולדחיית מועד הבחירות, ואלה תיערכנה כמתוכנן בפברואר 2024, תוך שהוא קורא לשרים לחדול מהעלאת הנושא. נטען כי עיתוי הדברים נועד למנוע הפגנות סטודנטים שתוכננו ליום שלמוחרת ההודעה. אך הדבר לא הועיל: סטודנטים, מגזר חברתי ששמור להם מקום של כבוד בזיכרון ההיסטורי כמי שהאיצו לפני למעלה משני עשורים את נפילת המשטר האוטוריטטיבי, ערכו הפגנות למוחרת היום, ולצד מחאה על יוקר המחיה מחו גם נגד הארכת כהונת הנשיא.
נראה כי הסטודנטים הבינו, כמו לא־מעט אחרים, שדברי הנשיא אינם מביאים את הנושא לסוף פסוק. דבריו של הנשיא שיקפו את עמדתו לעת הזאת, אך מתקבל הרושם שבמעגל הקרוב סביבו ישנם בעלי אינטרס פוליטי ברור בהארכת הכהונה שכן הם רואים בכך דרך לשמר כוח פוליטי ופריווילגיות שמהם הם נהנים בממשל הנוכחי. עם זאת, אפשר שברקע גם מצויה ההערכה כי לנשיא עצמו עניין להספיק להציב מספיק יסודות חזקים להנצחת מורשתו, לא במעט מתוך הבנה כי דרכו מצעידה את המדינה קדימה, למשל בתחום הפיתוח, העלאת רמת החיים של כלל האזרחים ורפורמות מוסדיות. והחשוב אולי יותר מכול היא תוכניתו השאפתנית לבניית בירה חדשה במזרח קלימנטאן. לשון אחר, לנשיא עניין מובן להציב את הבירה החדשה הנבנית כעובדה עוד טרם עזיבתו בנקודה שאין ממנה חזרה. דווקא משום שהוא חסר, באופן חריג לנשיא, מפלגה פוליטית מובילה שהוא שולט בה, אין הוא אף יכול לנסות ולקדם מועמד שימשיך את מורשתו; כל מתמודד לנשיאות באינדונזיה זקוק לתמיכה של מפלגה או של קואליציה של מפלגות שמחזיקות בלפחות 20 אחוזים מהמושבים בפרלמנט, או שזכו בלפחות 25 אחוזים מהקולות בבחירות האחרונות. נכון, ניתן להניח כי הנשיא אינו רוצה להיזכר כמנהיג שכמו סירב לסיים את כהונתו לאחר תום התקופה המקסימלית שמאפשרת החוקה. נראה כי גם מטעם זה הוא נמנע מלהרחיק עצמו מהקריאות להארכת הקדנציה שלו. אך לדינאמיקה הפוליטית חיים משלה. שכן דומה שתומכיו, לא רק פוליטיקאים בצמרת אלא גם קבוצות אקטיביסטים בחברה האזרחית, לא ויתרו על רעיון הארכת כהונתו, ואולי מקווים עדיין שיצליחו להביא תמיכה רחבה בנושא בשורות חברי הפרלמנט עד כדי נכונות לקדם תיקון בחוקה שיאפשר זאת. אלה יכולים אולי להיאחז דווקא בהתבטאות פומבית של הנשיא במרס השנה. בהתייחסו לרצון בציבור להוסיף קדנציה שלישית לנשיאות, אמר כי אכן שמע קריאות בציבור בכיוון זה, "אך מה שברור הוא שהחוקה עצמה ברורה. כן עלינו לציית, עלינו לציית לחוקה". באותה התבטאות, ולכך ניתנה תשומת לב, הוא נמנע מלומר מה תהייה עמדתו בנושא הארכת כהונתו הוא, לרבות קדנציה נוספת, במקרה שבו יוכנס שינוי מתאים בחוקה שישנה המצב נוכחי באשר למשך כהונת הנשיא. לשון אחר, המשחק אולי עדיין פתוח.
בשלב זה לא ניתן שלא להתרשם ממחויבות לנתיב הדמוקרטי העולה מתוך השיח הפוליטי והציבורי בנושא משך כהונת הנשיא, ואולי מרשים יותר מכול מעמד הקדושה שכמו מוענק לחוקה כחלק מזהות לאומית וזיכרון היסטורי קולקטיבי מאחדים ומגבשים. מהטעם הזה גם לא מזדרזים באינדונזיה לבצע שינויים בחוקה, אלא בעיקר בצומתי דרכים. דומה כי מעמד זה, שהוא בבחינת עוגן רב־משקל למדינה זו על מכלול גווניה הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים והדתיים, מעניק את אחד ההסברים המשמעותיים לעצם קיומה ולהתפתחותה של מדינת ענק זו, אשר כונתה בחוכמה רבה בפי אליזבט פיסאני "אומה בלתי־אפשרית".
