מבעד לאובך המכסה עדיין את האופק הפוליטי בסוריה קשה להבחין במדויק בתרחישי העתיד הקרוב שם, וודאי שקשה לזהות בתוכם נתיב דמוקרטי. אולם באינדונזיה, הדמוקרטיה שלישית בגודלה, מצפים לראות את החברה הסורית מתנערת משנות שלטון אימים וצועדת לעבר דמוקרטיה. כך בהודעת משרד החוץ האינדונזי נאמר כי המשבר בסוריה יכול לבוא על פתרונו רק באמצעות תהליך מעבר מכיל ודמוקרטי בדרכי שלום. מסר שכזה מאינדונזיה אינו מפתיע: זה כשני עשורים עידוד דמוקרטיה הוא אחד מדגליה הבולטים של מדיניות החוץ שלה לצד עניין במעורבות באזורנו.
משכיל אינדונזי ואקטיביסט למען ערכי שלום סובר כי ארצו "ראויה להיות כיוון התפילה הדמוקרטי בעולם המוסלמי" ("…pantas menjadi kiblat demokrasi di dunia Islam"). אמירה שאולי גם מבקשת להעביר מסר שאסלאם ודמוקרטיה הולכים יחדיו. הוא, שמצפה ששגרירי אינדונזיה יגלו ביטחון רב יותר בדברם על אודות דמוקרטיה, גורס כי ארצו יכולה למלא תפקיד דיפלומטי בסוריה שלאחר אסד על ידי יצירת קשר עם צדדים בעלי עניין למען כינון מדינה דמוקרטית.
בה בעת הוא מודע למורכבות ולנזילות של המצב בסוריה. את תשומת הלב תופס גם מאמר מערכת בג'קרטה פוסט, העיתון המוביל באינדונזיה בשפה האנגלית, בכותרת: Mission to Syria :Democracy is Indonesia’s most substantial offer. בפתח הדברים, פתגם באינדונזית, "lepas mulut harimau, masuk mulut buaya"ובתרגום מילולי: "מחוץ ללועו של הנמר ואל תוך לועו של התנין", כלומר "מן הפח אל הפחת".
שומה על העם הסורי שנחלץ עתה מדיקטטורה אכזרית, נאמר, להיזהר ממלכודות האורבות לפתחו. יש מדינות היכולות לסייע בבנייה מחדש של הכלכלה הסורית. אינדונזיה אינה אחת מהן, אך כמי שנחלצה משלטון סמכותני ועלתה בהצלחה על נתיב הדמוקרטיה, ביכולתה לסייע לעם הסורי, מה גם שהוכיחה התאמה בין אסלאם לדמוקרטיה. אף מדינה ערבית, כך מוטעם, אינה יכולה לעשות זאת.
לפיכך מופנית קריאה לנשיאה החדש של אינדונזיה פראבואו סוביאנטו (Prabowo Subinato) להקים צוות להכנת משימת הסיוע. עם זאת, גם כאן עולה מסר משתמע שלפיו אין לשגות באשליות וכי אפשר שיידרשו עשורים להתאוששותה של סוריה.
ב־2007 הצליחה אינדונזיה להביא את ארגון מדינות דרום־מזרח אסיה לאמץ אמנה משותפת הכוללת גם שאיפה לקידום דמוקרטיה, זכויות אדם וחירויות בסיסיות
אכן, בשנות המעבר הראשונות לדמוקרטיה התנסתה אינדונזיה במציאות קשה: התפרצות מתחים אתניים ובין־דתיים, מגמות בדלניות, מיליטנטיות דתית ואף טרור. רבים חששו שהדמוקרטיה הצעירה קרובה להתרסק. אך לא כך אירע. הבחירות הדמוקרטיות השניות ב־2004 נתפסו כעדות מובהקת לכך שאינדונזיה צלחה את המכשולים הקשים, ואכן עולה על נתיב הדמוקרטיה.
תחושת ההצלחה החלה להקרין גם על מדיניות החוץ. ב־2007 הצליחה אינדונזיה להביא את ארגון מדינות דרום־מזרח אסיה (ASEAN) לאמץ אמנה משותפת הכוללת גם שאיפה לקידום דמוקרטיה, זכויות אדם וחירויות בסיסיות. הישג לא מובן מאליו, שכן רבות מחברות הארגון רחוקות מדפוס דמוקרטי ולוקות בכיבוד זכויות אדם וחירויות. שנה לאחר מכן היא הקימה את פורום באלי לדמוקרטיה (BDF) וכזרוע מסייעת לו את המכון לשלום ודמוקרטיה (IPD) במטרה לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם במרחב אסיה-פסיפיק תוך שיתוף בניסיונה. עוד טרם האביב הערבי הוזמנו גם מספר שוחרי דמוקרטיה ממדינות ערביות לפורום זה.
נראה שיוזמות אלה מתכתבות עם עיקרון מעצב במדיניות החוץ של המדינה – עצמאות ואקטיביזם (bebas dan aktif), המבטא שאיפה ליוזמה בזירה הבין־לאומית ולנקיטת עמדה עצמאית וניטרלית. כנגזרת מכל אלה ניתן גם להבחין בעניין אינדונזי גובר במעורבות בנושאי מזרח תיכון, לרבות בתהליכי פיוס, יישוב סכסוכים, שלא לדבר על ציפיות במערב לראות באינדונזיה מודל לדמוקרטיה עבור מדינות בעלות רוב מוסלמי. עבור אינדונזיה מעורבות שכזו באזורנו נראתה חשובה למען מאבק בקיצוניות הדתית הגואה בו, שגלי ההדף שלה הגיעו גם לתחומה.
על רקע זה פרסם כותב דברים אלה מאמר בג'קרטה פוסט ב־2007, אירוע חריג כאשר מדובר בחוקר ישראלי. בבסיס המאמר בחינה של כלי תקשורת מקוונים בעולם הערבי במגמה לבדוק אם בניית דמוקרטיה באינדונזיה, הבית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, זוכה לתשומת לב במזרח התיכון.
ניתן היה להבחין בעניין כלשהו בדמוקרטיה הנבנית באינדונזיה במעגלים מצומצמים של שוחרי דמוקרטיה במצרים, שכמו התבוננו בה בחלקם בעיניים כלות ובתקווה
מלכתחילה הייתה מובנת הבעייתיות, מכיוון שמרחב הביטוי החופשי מצומצם בעולם הערבי שדומיננטיים בו משטרים סמכותניים. ועלה מכשול מתודולוגי נוסף: דלות העיסוק בנושא האינדונזי בתקשורת בעולם הערבי גם כתוצאה מעיסוק אקדמי מצומצם מאוד בה באזורנו. למרות הכול ניתן היה להבחין בעניין כלשהו בדמוקרטיה הנבנית באינדונזיה במעגלים מצומצמים של שוחרי דמוקרטיה במצרים, שכמו התבוננו בה בחלקם בעיניים כלות ובתקווה כעדות לכך שדמוקרטיזציה יכולה להתרחש גם במדינות עם רוב מוסלמי.
שנה לאחר מכן פרסם כותב דברים אלה מאמר בכותרת: האם משב הדמוקרטיה מאינדונזיה יגיע לכאן?
והמשב הגיע שנים אחדות לאחר מכן, ולו לפרק זמן קצר, אך לא מכיוון אינדונזיה. עם זאת האופטימיות שליוותה את ראשית האביב הערבי העניקה רוח גבית למדיניות החוץ האינדונזית. באופן מפתיע משהו הייתה זו מצרים של ראשית "האביב הערבי" שפנתה לאינדונזיה הרחוקה בבקשה שתסייע לה במעבר לדמוקרטיה. התוצאה: מספר מפגשי דיאלוג בהשתתפות בני־שיח משני הצדדים.
והיה משהו אולי מסמליות היסטורית: במערכת הזיקות העמוקות בין מצרים לארכיפלג האינדונזי, שעיקרן בקונטקסט האסלאמי, עברו במשך עשורים רבים ידע ורעיונות בכיוון חד־סטרי – ממצרים לאינדונזיה. והינה כמו לרגע התהפך הגלגל… ולא רק מצרים. במהרה פנתה גם תוניסיה בבקשה דומה לאינדונזיה, ובאפריל 2012 הצטרפו נציגים תוניסאים לדיאלוג בנושא המעבר לדמוקרטיה. אך לא רחק היום ודעך הדיאלוג האינדונזי-מצרי בשל התהפוכות הפוליטיות במצרים, שהרחיקו אותה מנתיב דמוקרטי. וכך נותרה תוניסיה – התקווה האחרונה של "האביב הערבי" – לבדה בניהול הדיאלוג עם אינדונזיה, ואף זה התפוגג לאחר כעשור כאשר הרחיקו תהפוכות פוליטיות בתוניסיה כנראה גם אותה ממעבר קרוב לדמוקרטיה.
בכך תם פרק מעניין של ניסיון אינדונזי לסייע בפועל לקידום רפורמות דמוקרטיות משעלתה לפרק זמן קצר הזדמנות לכך. ייחודו של פרק זה כמו מתעצמת על רקע הרושם הנמשך כי אינדונזיה נמנעת אף מלהזכיר את המילה "דמוקרטיה" במערכת יחסיה הרשמיים עם כלל המשטרים בעולם הערבי, אולי מהבנת הרגישות הפוליטית.
ניתן להניח שאינדונזיה כיום מפוכחת יותר גם בשל אכזבות שנחלה מקידום רפורמות במיאנמר בעקבות ההפיכה שביצעה החונטה הצבאית ב־2021 ובאפגניסטן
כמו כן, עלו תהיות, לרבות באינדונזיה, באשר ליכולתה להציב מודל דמוקרטי עבור מדינות ערביות בשל קווי הייחוד שלה: מדינה שהמסד הפילוסופי או האידאולוגי שלה (Pancasila – "חמשת העקרונות") מקובל לראותו כחילוני במהותו – אסלאם מתון וסובלני כזרם מרכזי, חברה אזרחית מוסלמית חזקה שמילאה תפקיד משמעותי בנפילת המשטר הסמכותני, וממלאת מאז תפקיד מרכזי בבניית הדמוקרטיה.
לתהיות מתווספים המרחק הגאוגרפי הרב והבדלים תרבותיים עמוקים בין שני האזורים. ובמבט היסטורי רחב כאמור גם אינטראקציה א־סימטרית בין שני האזורים, שבבסיסה זרימת ידע ורעיונות דתיים מהמזרח התיכון לאינדונזיה. זו טיפחה בחלקים ניכרים של הרוב המוסלמי באינדונזיה הערכה רבה כלפי חברות מוסלמיות במזרח התיכון, כמי שחיות בערס הציוויליזציה המוסלמית וכמודל לאמונה דתית. מנגד, מוסלמי המזרח התיכון אינם מגלים כנראה גם כיום עניין של ממש בארכיפלג האינדונזי, שכמו נותר עבור רובם המכריע מרחב בלתי־מוכר במהותו, המתואר לא אחת כ"פריפריה" של העולם המוסלמי.
לדמוקרטיה האינדונזית הצעירה יחסית יש עדיין לא מעט חולשות, אך לא ניתן להתעלם מהדרך המרשימה שעשתה מאז 1998. גם לא פגה האמביציה לסייע בקידום רפורמות דמוקרטיות באזורה ובעולם המוסלמי. אך ניתן להניח שאינדונזיה כיום מפוכחת יותר גם בשל אכזבות שנחלה מקידום רפורמות במיאנמר בעקבות ההפיכה שביצעה החונטה הצבאית ב־2021 ובאפגניסטן עם השתלטות הטליבאן באותה שנה.
לפיכך ניתן להניח כי גם מסיבה זו מתבוננים עתה באינדונזיה בפיכחון רב בסוריה. מהטעם הזה כנראה הודיעה אינדונזיה כי לא תזדרז להכיר בשלטון החדש בסוריה, וכי החשוב ביותר עתה הוא לראות כיצד המצב בסוריה "יכול לשוב לנורמלי".
המסר הדמוקרטי ששלחה אינדונזיה לעם הסורי מבטא את עניינה הגובר באזורנו ורצון לתרום לתהליכי יציבות, פיוס והתמתנות רעיונית בו. הוא גם נראה כמתכתב עם עקרון הליבה הנזכר במדיניות החוץ האינדונזית "עצמאות ואקטיביזם". אפשר שלא בכדי מינה הנשיא האינדונזי את אניס מאאטה (Anis Matta) לתפקיד סגן שר החוץ, המופקד על תיק העולם המוסלמי; העובדה כי מדובר במינוי של מי ששליטתו בשפה הערבית מרשימה היא אולי ביטוי לעניין רחב יותר של הנשיא לראות את אזורנו דרך פחות פילטרים, בעיקר עת הוא עובר שינויים טקטוניים.
