בשנה שעברה התקיימה בלבנון חתונה שעוררה סערה תקשורתית, חתונתם של איש העסקים אנטוני קאעור והדוגמנית סרינה ממלוכ. הסיבה לסערה: קאעור נוצרי ואילו ממלוכ מוסלמית. סרטונים מחתונתם עוררו דיון ברשתות החברתיות: בעוד שחלק מהמגיבים ראו בכך צעד חשוב מבחינה תרבותית ופוליטית, באחרים התעוררה דאגה שמא מדובר בערעור על האיזון העדתי-דתי, הדק ממילא, שמתקיים במדינה. בלבנון, יש לזכור, קבוצות דתיות ואתניות מגוונות מתקיימות, וכל ענייני המשפחה והאישות מנוהלים בבתי דין דתיים של כל אחת מהן. הדבר עשוי לגרום לבעיות חוקיות במקרה של נישואי זוגות מעורבים, ומוביל זוגות מעורבים רבים להתחתן בחו"ל.
עניין זה, כפי שבישראל אנו יודעים היטב – אינו נוגע רק ללבנון ולאסלאם. במאמרו שפורסם בדפה ת'אלת'ה, מגזין תרבות ערבי, דן הכותב חוסאם אבו חאמד בסוגיית הנישואים המעורבים ובקשר שלה לאמונה ולחופש בחירה. מעניין לראות כי אבו חאמד אינו מנסה להצדיק את תמיכתו בנישואים מעורבים באמצעות נימוקים מהצד החילוני בלבד – שעשויים להיות בבחינת "לשכנע את המשוכנעים", אלא גם מנסה להסביר מדוע וכיצד חוקי ההלכה צריכים להתיר נישואים אלה.
ברוב המדינות שיש בהן רוב מוסלמי קיימים חוקים האוסרים על נישואי תערובת של אישה מוסלמית לגבר לא־מוסלמי. היוצאת מן הכלל היא תוניסיה – דמוקרטיה צעירה שנחשבת לחילונית יחסית וקרובה מבחינה תרבותית למרחב האירופי – שבה חוקים אלה בוטלו בשנת 2017, לאחר מאבק ממושך של ארגוני נשים. האם בשלה השעה לצעד כזה במדינות מוסלמיות אחרות? על פי אבו חאמד, בעולם שבו תופעה זו הולכת ונעשית נפוצה יותר, מוטב שאנשי הדת ימצאו דרך חדשה לחשוב על הדברים.
קל לטעון כי הדבר בלתי אפשרי וכי ערכים כגון שוויון מגדרי ופתיחות לאחר עומדים בסתירה לאופן שבו חוקי הדת מפורשים על ידי המוסדות הדתיים הרשמיים. אבו חאמד אכן תוקף את התפיסה הדתית, וטוען כי הנישואים אינם דרך לעבודת האל, כפי שטוענים חכמי הדת, אלא חוזה תרבותי וכלכלי שנוצר על ידי תהליכים היסטוריים. הוא סוקר מודלים שונים של נישואים בתרבויות עתיקות, ומתאר את המעבר מקהילות ברבריות, שבהן התקיימו נישואים בין־קבוצתיים בין כמה גברים ונשים (group marriage) לתרבות שבה סיבות כלכליות הובילו לעלייתם של נישואים מונוגמיים. בתרבויות עתיקות הסיבה לנישואים לא הייתה כמובן דת או גורמים רגשיים, אלא בהתחלה דחפים מיניים, ובהמשך נסיבות כלכליות ורצון לשמירה על רכוש. במקרים אחרים אנשים נישאו במסגרת בריתות פוליטיות וצבאיות. המעבר למודל הנישואים המונוגמיים הנחית מכת מוות על מעמדן של נשים, והיווה בסיס לתרבות פטריארכאלית.
רק בתקופות מאוחרות יותר החלו לראות בנישואים ברית דתית וקדושה. הדבר כמובן אינו נחלת האסלאם בלבד, אלא רווח גם ביהדות, בנצרות ובדתות רבות נוספות שרואות בנישואים אמצעי לרבייה ובכך לשמירה על יציבותה של קהילת המאמינים ולהגדלת מספר חבריה. מכאן גם הטאבו על פעילות מינית שלא מובילה לילודה. על פי תפיסה זו, זוגות שמתחתנים אינם פרטים חופשיים אלא אמצעי ליצירת מאמינים נוספים.
עד לנקודה זו הדבר נראה טריוויאלי – ישנו קשר הדוק בין התנגדות לנישואים מעורבים לבין הדת. אימוץ ערכים הנוגעים לחירותו של האדם ולחופש הבחירה שלו מוביל לרוב לתמיכה בזכותו של אדם להתחתן עם מי שירצה. ואולם, אבו חאמד ממשיך וחוקר את מקורות האיסור האסלאמי על נישואי אישה מוסלמית לגבר לא־מוסלמי ומנסה להציע דרך אחרת לפירושם.
האסלאם מתיר לגבר מוסלמי להתחתן עם אישה מהקבוצה המכונה "אהל אל־כתאב" (אנשי הספר, והכוונה היא ליהודים ולנוצרים), אך לא עם אישה מדתות אחרות (למשל עם עובדות אלילים). האיסור על כך מופיע בקוראן בסורת הפרה (אל־בקרה, 221), אך למעשה לא נאמר שם דבר לגבי נשים. פרשנים וחכמי דת הסיקו שלנשים אסור להתחתן עם אדם לא מוסלמי, ואף הגדילו את האיסור כך שיכלול גם נוצרים או יהודים. הדבר מבטא את התפיסה שהגבר הוא אדון המשפחה והוא שולט באישה, ולכן אם אישה תתחתן עם גבר לא־מוסלמי הוא עלול לאלץ אותה לעזוב את הדת שלה, ונוסף על כך ילדיה לא יהיו מוסלמים. פרשנות זו מעוררת שאלות. ראשית, מנקודת מבט דתית – מדוע פירשו את היעדר האישור לנשים להתחתן עם אנשי "אהל אל־כתאב" בהכרח כאיסור על כך? ושנית, מנקודת מבט מודרנית: מה קורה בעולם שבו האישה שווה לגבר ואינה נחותה ממנו? מה אם בעלה מסכים לא לכפות עליה את דתו?
כפי שהכנסייה הקתולית ריככה את חוקי הנישואין שלה אחרי ועידת הוותיקן השנייה ואפשרה לקתולים להתחתן עם נוצרים לא־קתולים וגם עם בני דתות אחרות, כך גם אנשי דת מוסלמים רפורמיסטים מבינים שחוקי השריעה (ההלכה האסלאמית) אינם מתאימים למאה ה־21. לדידם, ואבו חאמד תומך בכך, יש לגלות גמישות בפירוש פסוקי הקוראן, ולהבחין בין הציוויים הספציפיים שבו שקשורים לזמן ולמרחב הספציפיים שבהם הוא נכתב, לבין הערכים שעומדים מאחורי אותם ציוויים. האיסור על נישואי נשים מוסלמיות מחוץ לאסלאם קשור לנסיבות ההיסטוריות של אותה תקופה, כאשר נשים היו כפופות לחלוטין למרות הגבר והיו מוכרחות לקבל את הדת שלו במקרה שזו הייתה שונה משלהן. אולם, המוסלמיות של היום חיות בעידן אחר – במקרים רבים (אם כי בהחלט לא תמיד) האישה שווה לגבר, ואי־אפשר לכפות עליה, גם לא מבחינה חוקית, להמיר את דתה אם היא מתחתנת עם לא־מוסלמי. אבו חאמד אף מגדיל לעשות ובניסיונותיו להצדיק את הנישואים המעורבים בנימוקים מתוך הדת טוען כי לו אלוהים היה מוסר את הקוראן היום, כמעט בוודאות הגבלות הנישואים שמוטלות על גברים ועל נשים היו זהות מפני שהתנאים החברתיים והפוליטיים שונים מאלה שהיו בעבר. מה שהיה נראה הגיוני בעבר כאשר המוסלמים היו עם קטן שנלחם על קיומו מול עובדי אלילים והיו צריכים להגן על המשך קיומם, כבר אינו רלוונטי היום.
אבו חאמד מסכם בהבעת עמדתו הנחרצת בעד זכותם של אנשים לנישואים שאינם מוגדרים על ידי הדת. נישואים הם חוזה בין שני אנשים ולא פעולה דתית, והיחסים בין אותם אנשים הם שקובעים את הצלחתם. נישואים מעורבים, על אף הקשיים שבהם, יכולים להביא להסתכלות פתוחה ומגוונת יותר על העולם ולחינוך הילדים לחופש בחירה – גם בנוגע לדת שלהם עצמם.
אבו-חאמד לא עוסק בכך כמובן, אך קשה להתעלם מהקשר הברור של הנושא לחברה בישראל, שעדיין לא הצליחה להתקדם לעבר נישואים אזרחיים ונישואים מעורבים המותרים על פי חוק, שלא לדבר על נישואים גאים. תחושת הנרדפות והתפיסה של הנישואים ככלי להמשך הישרדות הקהילה גם הם מאפיינים של החברה היהודית בישראל, שבה שיעורי הילודה הם מהגבוהים בעולם המערבי. מעניין יהיה לקיים דיון דומה, הכולל ניסיון למציאת פרשנויות פנים-הלכתיות ש"יאפשרו" הצדקת נישואים מעורבים, גם במקרה היהודי.
