לפני שלוש שנים החליטה ממשלת נתניהו על תוכנית חומש בהשקעה של מעל 2 מיליארד שקלים לצמצום ההזנחה והעוני שמהם סובלים תושבי מזרח ירושלים. מעבר להקצאה ההיסטורית של התקציב, המעורבות המוגברת של הרשויות בישראל ברווחתם של הפלסטינים במזרח ירושלים מייצרת בין שני הצדדים קשרים בהיקף ומסוגים שלא הכרנו בעבר.
יש הרואים בכך מהפכה של ממש, כמו שניכר בכתבתו המקיפה של ניר חסון, שהוא ללא ספק אחד העיתונאים הבקיאים ביותר בנעשה במזרח ירושלים. אולם האם השינוי המתרחש לנגד עינינו הוא אכן "ירח דבש"?
עבור הימין בישראל, הצלחת התוכנית איננה נמדדת בשיפור הכלכלי בלבד, אלא מביאה עימה גם בשורה של ריבונות. ככל שיותר מזרח ירושלמים רואים בגופים ובגורמים ישראלים כתובת לפתרון בעיות היומיום שלהם, כך גדלה בשטח תלותם בכיבוש הישראלי. אסור לשכוח: תוכנית החומש נהגתה בימין, אושרה בממשלה הימנית ביותר שכיהנה בישראל, ויושמה על ידי פוליטיקאים ניצים כמו זאב אלקין ורפי פרץ – בדרג הפוליטי, ועל ידי יוצאי שב"כ – בדרג הביצועי. היא מקדמת את מטרותיו הפוליטיות של הימין, שגם קוטף את כל הקרדיט על הצלחותיה.
השמאל המדיני נדחק גם מחוץ למגרש זה: שיפור תנאי החיים וקידום שוויון (גם אם כלכלי בלבד) עולה לכאורה בקנה אחד עם ערכיו. אולם העמקת הריבונות הישראלית במזרח ירושלים מנוגדת ליעד הראשי של סיום הכיבוש וחתימה על הסכם שלום עם הפלסטינים. השמאל עומד בפני שתי ברירות רעות: התעקשות על הסדר מדיני ועל דה־לגיטימציה לכיבוש – בחירה חסרת רלוונטיות בתנאים הנוכחיים, או קפיצה על עגלת הימין, שאולי תעניק תחושת מומנטום והצלחה, אולם תכשיר ותשריש את הכיבוש במזרח ירושלים. האם יש דרך שלישית?
התופעה הרחבה שבמסגרתה פרגמטיזם מבוסס אינטרסים דוחק לכאורה עמדות אידיאולוגיות נוקשות ואג'נדות לאומיות, זכתה לכינוי "שלום כלכלי". היא ניכרה, בין היתר, בהחלטת הממשלה 922 להשקיע ביישובים הערביים שבגבולות הקו הירוק; בהסכמי אברהם בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחרין, סודאן ומרוקו; ובשותפות הפוליטית בין המפלגות ימינה ורע"ם (וקודם לכן בין הליכוד ורע"מ). תוכנית "צמצום הסכסוך" בגדה המערבית הכבושה, שעל פי המדוּוח מקובלת על ראש הממשלה בנט, פועלת על פי היגיון זהה.
אלא שישראל איננה חותרת לשוויון מלא בין יהודים לערבים. מטרת מדיניותה בשטחה הריבוני, בירושלים ובגדה המערבית היא לבסס את עליונותם ואת זכויות היתר של יהודים לעומת הפלסטינים. עמדה אידיאולוגית זו אינה מוצנעת או נדחקת מפני "פרגמטיזם". זהו סדר היום הלאומי המוצהר של הימין, וכל מהלכיו כפופים להיגיון זה. כך גם בירושלים.
לצד תוכנית החומש, שני התהליכים הבולטים במזרח ירושלים בשנים האחרונות הם: זינוק חד בהיקף ההריסות של בתים בשל בנייה ללא היתר והחרפת האלימות המשטרתית. שניהם נולדו ביוזמת ממשלות הימין והם תוצאה של החלטות מכוונות. בניגוד לתוכנית החומש, שמטרותיה הן רווחת האוכלוסייה הפלסטינית ושיפור היחסים בינה לבין השלטון, הריסות הבתים ואלימות המשטרה משרתות מטרה הפוכה.
מה שנראה כסתירה פנימית במהלכיה היזומים של ישראל בשטח אינו "פיצול אישיות" הנובע מחוסר הפנמה של הרשויות את השינוי במדיניות המוכתבת מלמעלה, כמו שמציע ניר חסון. המדיניות של ישראל קוהרנטית ונועדה להשיג מטרות ברורות וידועות.
נתחיל מהריסות הבתים. בשנים האחרונות חל זינוק בהיקף ההריסות של בתים בשל בנייה ללא היתר במזרח ירושלים, ומספר יחידות הדיור הנהרסות בכל שנה הוכפל מממוצע שנתי של כ־50 יחידות דיור בשנה ל־100 דירות ויותר. על פי נתוני עיר עמים, מאז שנת 2018 (השנה שבה אושרה תוכנית החומש להשקעה תקציבית במזרח ירושלים) ועד היום נהרסו במזרח ירושלים למעלה מ־400 יחידות דיור.
סקר של מכון ירושלים למחקרי מדיניות, שהתפרסם גם באתר המשרד לענייני ירושלים, העלה שחוסר האפשרות לקבל היתרי בנייה הוא גורם המצוקה המרכזי עבור הפלסטינים בעיר. זה עשרים שנה שהמדינה אינה מאשרת תוכניות מתאר לפיתוח השכונות הפלסטיניות בירושלים, וברוב השכונות תוכניות המתאר הן בנות 30 ו־40 שנה. זאת בניגוד לשכונות הישראליות של ירושלים אשר בהן מאושרות בכל שנה תוכניות בהיקף של אלפי יחידות דיור. מתוך שני מיליארד השקלים בתוכנית החומש לא הוקצה ולו שקל אחד לתוכניות מתאר חדשות בשכונות הפלסטיניות של העיר כדי להקל את מצוקת הדיור הבלתי־נסבלת בהן. אולם המדינה דווקא כן הקצתה תקציבים ופיתחה שיטות פעולה אגרסיביות כדי להכפיל את קצב ההריסה של הבתים.
כל זה קורה אף שברור לכול שתחום התכנון והבנייה הוא בעל השפעה מכרעת על המצב הכלכלי של התושבים ושל העיר. 400 יחידות הדיור שנהרסו מאז שנת 2018 למשל הן שוות ערך לאחוז ניכר מהתקציב שהושקע עד כה במסגרת תוכנית החומש, וזאת מבלי לחשב את ערכן של חנויות ושל בתי עסק שנהרסו באותן שנים. יעדים חשובים של תוכנית החומש אינם ניתנים להגשמה ללא תוכניות מתאר: כחצי מיליארד שקל מוקצים לחינוך, אולם ללא תוכניות מתאר נאותות אי־אפשר לבנות בתי ספר. פיתוח כלכלי אינו אפשרי ללא בנייה של אזורי תעסוקה ושל מרכזים מסחריים, התלויה מצידה באישור של תוכניות מתאר שכונתיות.
ההזנחה של תחום התכנון והבנייה אינה טעות מקרית ומצערת של תוכנית החומש המקיפה והיקרה: זה ייעודה. החנק התכנוני דוחף עשרות אלפי מזרח ירושלמים, מלכתחילה או בעקבות הריסת נכסיהם, אל צידה הפלסטיני של גדר ההפרדה, המוחרג מתוכנית החומש אף שהוא כלול בתחומה המוניציפאלי של ירושלים.
בשכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר (אזור כפר עקב והשכונות שמסביב למחנה הפליטים שועפאט) מתגוררים כיום כ־120 אלף מתושבי מזרח העיר; במילים אחרות, למעלה משליש מהאוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים נדחס בפחות מ־5 אחוזים משטחה, שבהם העוני וההזנחה הם הקשים ביותר. באותה שנה שבה קידם השר אלקין את ההחלטה על תוכנית החומש, הוא קידם גם את שינוי חוק יסוד ירושלים במטרה להוציא מתחומי העיר את השכונות שמעבר לגדר. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה אך נבלמה בדקה ה־90. כל דיון ציבורי בתוכנית החומש חייב אם כן לכלול גם את העובדה שהשר שקידם אותה דחף בה בעת לסילוק שליש מהאוכלוסייה הפלסטינית מגבולות העיר.
אלקין אינו סובל מפיצול אישיות. הוא פוליטיקאי ימני חריף וערמומי ביותר, המשרת את האסטרטגיה הידועה והוותיקה של ישראל: צמצום האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים. השילוב בין היעדר תוכניות מתאר ראויות לבין מדיניות ההריסות האגרסיבית והתגברות איומי הפינוי (בשיח' ג'ראח ובסילואן) מעמיד בסכנה את עתידה של כל משפחה פלסטינית בעיר, ורבות מהן אכן נדחקות אל צידה הפלסטיני של גדר ההפרדה.
תוכנית החומש היא פיתוח ציני של ארגז הכלים שבו ישראל משתמשת כדי להבטיח את העליונות היהודית בירושלים. המדינה מבקשת להמשיך למרר את חייהם של הפלסטינים בעיר כדי שיעזבו אותה, אך בד בבד מבקשת להקטין את ממדי העוני בקרב אלה שהחזיקו מעמד ונותרו בצד הישראלי של גדר ההפרדה. אלה הם חלק מהמערכת העירונית, ולכן יש לישראל אינטרס כלכלי לשפר את רווחתם. אפשר להוסיף שהרשויות מייחסות את האלימות הפלסטינית בעיר בשנים 2014 ו־2015 לעוני, ולהשקעות התקציביות במסגרת תוכנית החומש יש נימוק ביטחוני מוצהר שאינו פחות חזק מהאינטרס הכלכלי.
באשר למשטרה במזרח ירושלים, זו מבוססת על הכוחות הצבאיים של משמר הגבול ופועלת בעיקר נגד התושבים ולא למענם. לכן שיטור מוגבר ואגרסיבי אינו סותר את תוכנית החומש אלא משלים אותה. אלא שמטרתו אינה אכיפה בלבד; לא היה כל צורך ביטחוני בפשיטות המשטרתיות האלימות בעיסאוויה בשנים 2020-2019, בחסימת הרחבה של שער שכם ברמדאן האחרון ובפיזור האלים של ההתאספויות בשיח' ג'ראח. היד הקשה של המשטרה בירושלים היא זו שערערה בתהליך הדרגתי את היציבות בעיר עד שיצרה את התנאים שאפשרו לחמאס לירות טילים לעבר ירושלים. למעשה בשיח' ג'ראח, בעיסאוויה ובשער שכם היו תהליכים דומים: אגרסיביות יזומה, לא מוסברת לכאורה, של המשטרה, מסתיימת באפקט בומרנג ובמחירים שישראל משלמת מבלי שהרוויחה דבר.
דפוס משטרתי זה יישאר "לא מוסבר" כל עוד נחשוב שהמשטרה מתמקדת בסיכולה של התנגדות פלסטינית ונתעלם מהעובדה שהדומיננטיות הפלסטינית במקומות כמו העיר העתיקה, סילואן ושיח' ג'ראח היא בעיה עבור השלטון הישראלי. ייהוד המקומות הללו לא יקרה מעצמו והוא מצריך אקטיביזם כוחני מצד גורמי האכיפה בישראל, המשלים את המדיניות המובלת בידי שחקנים חזקים בחברה האזרחית הימנית-דתית: ארגוני מתנחלים מתקדמים לקראת פינוי של מאות פלסטינים מבתיהם; המדינה מעבירה לידי עמותת אלע"ד נתחים הולכים וגדלים מהמרחב הציבורי במזרח ירושלים; והגיבוי הממסדי לתנועות המקדש הולך וגובר. פעילים של אלע"ד ושל עטרת כהנים היו מעורבים גם בתוכנית החומש, ואלקין הוא בעל ברית קרוב של הארגונים הפועלים לייהוד של אגן העיר העתיקה.
התקציבים של תוכנית החומש לא יגרמו לפלסטינים במזרח ירושלים להרכין ראש נוכח מהלכי ההתנחלות באגן העיר העתיקה, ויוכיח זאת המאבק הנחוש על שיח' ג'ראח. אולם ישראל נהנית מכוח רב, מאמצעים בשפע ומנחישות גדולה למימוש של תוכניות העליונות היהודית בירושלים ומעֵבֵר לה. מאבק יעיל של השמאל מותנה בהבנה נכונה של המתרחש.
