מאז ה־29 ביולי המזרח התיכון כולו ממתין לתגובה שצפויה להגיע במסגרת סבב חילופי המהלומות האחרונים בין חזבאללה ואיראן לבין ישראל, שהחל להסלים לאחר ירי רקטה מלבנון שהרגה 12 ילדים במג'דל שמס. בעקבות אירוע זה תקפה ישראל בניין בלב הדאחייה בביירות והתנקשה בפואד שכר, המפקד הצבאי הבכיר ביותר בחזבאללה. יום למוחרת חוסל אסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, במלון בלב טהראן, שם התארח במסגרת השבעתו של נשיא איראן החדש מסעוד פזשכיאן.
במשך כמעט חודש מאז האירועים הללו מנסים בכל האזור לפענח כיצד ייראו התגובות של איראן וחזבאללה לשתי ההתנקשויות האלו והאם ישתנו חוקי המשחק מאז התקיפה האיראנית בחודש אפריל בתגובה לחיסולו של מפקד כוח קודס בקונסוליה האיראנית בדמשק. שני מאמרים שפורסמו באתר אל־ערבי אל־ג'דיד במהלך אותה תקופת המתנה (שהסתיימה חלקית בניסיון של חזבאללה לבצע ירי מסיבי לצפון ישראל ולעבר בסיסי צבא ומוסד בגלילות בבוקר ה־25 באוגוסט) מנסים להשיב על שאלה זו.
ד"ר מוחמד אבו רומאן, חוקר ואינטלקטואל ערבי חשוב ושר לשעבר בממשלת ירדן מנסה להסביר במאמרו מה־11 באוגוסט את הלך המחשבה האיראני סביב התגובה ולפתור את אי־הבהירות האסטרטגית הקיימת בנושא. הוא סבור כי אי־בהירות זו, לצד הנטייה להביט על המצב במשקפיים צבאיים בלבד, מזינים השערות לא־מבוססות רבות, החל במחשבה שאיראן לא תגיב כלל על ההתנקשות בהנייה, או תגיב באמצעות חברי "ציר ההתנגדות" כמו חזבאללה או החות'ים, וכלה במחשבה שהיא תפתח במלחמה כוללת ורחבת היקף.
חוסר תגובה או תגובה חלשה תכרסם את יסוד אסטרטגיית ההרתעה האיראנית שנבנתה במשך שני עשורים מאז המלחמה בעיראק שהפילה ב־2003 את משטר סדאם חוסיין, אויבה הגדול של איראן
ד"ר אבו רומאן: איך חושבת טהרן?
לטענת אבו רומאן, התגובה האיראנית להתנקשות היא מחויבת המציאות, והיא מוכרחה להיות קשה וכואבת. אבו רומאן מזכיר כי בהצהרות פומביות של המנהיג העליון ח'אמנאי, של בכירי משמרות המהפכה ושל בעל בריתם חסן נסראללה, תוארה ההתנקשות בהנייה בלב טהראן ובאירוע סמלי כמו השבעת הנשיא כפגיעה בכבוד האיראני. בשל כך, הובטחו בהצהרות אלו תגובה או "עונש כבד" לישראל, ולא סביר כי האיראנים יחזרו בהם מהאמירות הללו.
כמו כן, בדומה לקולות שנשמעים בישראל לאחר כל מתקפה של אויביה, גם באיראן יש כעת קריאות לנקמה וחשש מאובדן ההרתעה. חוסר תגובה או תגובה חלשה תכרסם את יסוד אסטרטגיית ההרתעה האיראנית שנבנתה במשך שני עשורים מאז המלחמה בעיראק שהפילה ב־2003 את משטר סדאם חוסיין, אויבה הגדול של איראן. אסטרטגיה זו בנויה על בעלי בריתה השיעיים של איראן ברחבי המזרח התיכון, החל בחזבאללה בלבנון, המשך במיליציות השיעיות של "הגיוס העממי" בעיראק וכלה בחות'ים בתימן. כל אלו הם ליבו של "ציר ההתנגדות" (אם כי הם אינם הגופים היחידים בו), והם מאפשרים למשטר האיראני להפגין כוח בכל רחבי האזור.
ומצד שני, אבו רומאן קובע כי התגובה האיראנית חייבת להיות מוגבלת, שכן לטענתו, מתחילת המלחמה קיימים כללי עימות מתואמים בין איראן והממשל האמריקני, שבמסגרתם איראן משקיעה מאמץ רב בניסיון להימנע ממתן תירוצים (לישראל) להרחיב את המלחמה.
בהחלטה על סוג, גודל ועוצמת התגובה, איראן מביאה בחשבון גם את השיקולים המדיניים והאסטרטגיים שמכתיבים הימנעות ממלחמה אזורית כוללת. זאת מפני שמלחמה כזו תכניס את איראן למאבק שאינה בנויה למידותיו, לא רק מול ישראל אלא מול ארצות הברית וכנראה גם מול בריטניה, והיא עלולה לתת לבנימין נתניהו את התירוץ שהוא זקוק לו כדי לתקוף ולנסות להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית.
ארנסט ח'ורי: בדריכות ובחשש
במאמר נוסף שפורסם ב־14 באוגוסט, ארנסט ח'ורי, העורך הראשי של אל־ערבי אל־ג'דיד, מחדד נקודה זו – הוא מסביר כי המשטר האיראני, כמו כל מדינה אחרת, אינו שואף להתאבד, ובעוד איראן טוענת למעמד של מעצמה, היא בפועל מדינת עולם שלישי שחולשתה מתבטאת בכול – מהצבא ועד לכלכלה. ח'ורי גם מצהיר בביקורת מופגנת שאיראן מפגינה כוח אך ורק מול אזרחיה שלה ובאמצעות חרחור אי־יציבות ומלחמות אזרחים ברחבי העולם הערבי.
פרט לחשש שמלחמה אזורית תסכן את קיומה, איראן נמצאת מאז שתי ההתנקשויות בסוף יולי תחת לחץ דיפלומטי עצום מצד המערב ובפרט מדינות אירופה להימנע מתגובה חמורה שתצית את האזור. אבו רומאן מסביר כי לחץ זה מתמקד בנשיא איראן החדש מסעוד פ'זשכיאן, שנחשב מהזרם הרפורמיסטי ואף הביע עניין בחידוש הקשרים של איראן עם המערב. הלחצים המערביים הללו מופעלים כדי לקדם את עמדתם של המתונים בתוך איראן כגון פ'זשכיאן ואנשיו שתומכים בתגובה "רציונלית", מדויקת ומוגבלת.
ממשלו של פ'זשכיאן יוכל להשתמש באירוע כזה כדי להשאיר את הדלת פתוחה לחזרה למשא ומתן מול המערב על הסרת הסנקציות שמוטלות על איראן ופוגעות קשות בכלכלתה.
אפשרות אחרת שעלתה לתגובה האיראנית – מתקפה של חברות "ציר ההתנגדות" שאיראן מובילה, במקום תקיפה מאיראן גופא – נשללת לחלוטין על ידי אבו רומאן
עם זאת, אפשרות אחרת שעלתה לתגובה האיראנית – מתקפה של חברות "ציר ההתנגדות" שאיראן מובילה, במקום תקיפה מאיראן גופא – נשללת לחלוטין על ידי אבו רומאן. בעוד לחזבאללה היה בעת פרסומם של שני המאמרים חשבון משלו לסגור עם ישראל בעקבות ההתנקשות במפקד הבכיר פואד שכר, בעת כתיבת שורות אלו כבר הגיב הארגון באמצעות ירי רקטות מסיבי לצפון ושיגור כטב"מים, שנסראללה הכריז כי פגעו במטרותיהם בבסיס גלילות.
ח'ורי מקדיש חלק גדול ממאמרו להערכה שחזבאללה אכן יפעל כפי שלמעשה פעל, שכן הארגון הפך כבר למדינה האמיתית בלבנון ומנהיגו שואף לשמר כוח שלטון זה, והוא לא יסתכן בפגיעה מהותית בו. כמו כן, נסראללה גם קבע בעבר כי מטרתה היחידה של פתיחת החזית מול ישראל מלבנון היא סיוע לפלסטינים בעזה והקלת הנטל של המלחמה מעליהם. בשל כך, ח'ורי במאמרו העריך וקיווה שאופיו המדינתי של חזבאללה יגבר על אופיו המיליציוני והג'יהאדיסטי, והוא יבחר בתגובה מוגבלת, וכך אכן קרה.
שלילת תגובה באמצעות "ציר ההתנגדות"
לפיכך, עד עתה לא נראה כי חזבאללה או אחת המיליציות האחרות באזור שזוכות לתמיכת איראן יובילו את התגובה על ההתנקשות בהנייה, וכך גם אומרים בגלוי בכירי משמרות המהפכה. אבו רומאן מונה מספר סיבות לכך, הראשונה בהן היא ששלוחיה של איראן עלולים להסתבך כתוצאה ממתקפה כזו לא רק עם ישראל, אלא גם עם כוחות יריבים בחברות שבתוכן הם פועלים. לדוגמה, בלבנון קיימת תסיסה בקרב מתנגדי חזבאללה שחוששים כי הארגון, בפעולותיו מול ישראל, עלול לסבך אותם במלחמה נוספת עם ישראל.
כידוע לנו, במצבה הנוכחי של לבנון, שסובלת ממשבר כלכלי, חברתי ופוליטי עמוק במיוחד, מלחמה כוללת עלולה למוטט את המדינה באופן סופי. מצב כזה יוריד לטמיון את ההשקעה ארוכת השנים של איראן ושל חזבאללה בחיזוק מעמדו והשפעתו של הארגון בלבנון, מה שמסביר את הזהירות שבה חזבאללה נוהג מתחילת המלחמה, אפילו בתגובה לחיסול איש הצבא הבכיר ביותר שלו.
האפשרות שאיראן תגיב לישראל באמצעות אחד החברים האחרים בציר ההתנגדות סבירה אפילו פחות. אבו רומאן מזכיר שהמשטר הסורי משקיע מאמץ רב כדי להימנע מכל סכסוך אזורי (והיה למשטר אסד גם סכסוך ארוך שנים עם חמאס, שלא נפתר במלואו, כך שלא סביר שהוא יהיה נלהב להגיב על מותו של מנהיג חמאס). למשטר אסד ברור, לטענת אבו רומאן, שהמחיר שהוא ישלם על מתקפה מאדמותיו על ישראל עלול להוביל לקריסתו.
בעיראק, זירה שממנה דווקא מופעל בעקביות כוח נגד ישראל וארצות הברית מאז תחילת המלחמה, יש מורכבות נוספת. מצד אחד, יש לאיראן השפעה רבה במדינה וכוחות חמושים רבים שמשתייכים לציר ההתנגדות, אך מצד שני, יש בה גם בסיסים אמריקניים וקשר ישיר של ארה"ב לממשלה, והעם העיראקי מפוצל קשות. כמשתמע מדבריו של אבו רומאן, תקיפה משמעותית מעיראק כנגד ישראל, שתוביל לתגובה ישראלית קשה בעיראק, עלולה דווקא להקשות על איראן לשמר את מעמדה בעיראק.
איראן אינה משתווה לארצות הברית ולמדינות המערב במעמדה כמעצמה, למרות ההצהרות של המנהיגים האיראנים. בשל כך, ח'ורי טוען, איראן מסוגלת לעסוק רק בפירוק החברות במדינות ערב על בסיס הדמוגרפיה שלהן
ולבסוף, אבו רומאן מזכיר שתגובה באמצעות בעלי בריתה של איראן תפגע בכוח ההרתעה שלה. ההתנקשות בהנייה, שבוצעה בלב טהראן ועוד בעת שהנייה היה אורח באירוע סמלי כמו השבעתו של נשיא איראן, מחייבת מבחינת איראן תגובה ישירה שתהיה גם היא בפרופיל גבוה כל כך. לפי תפיסתו, אם איראן תימנע מתגובה ישירה ותסתמך רק על בעלי בריתה, הדבר ייצור רושם שהאיראנים חוששים כל כך ממלחמה עם ישראל שהם מעדיפים להקריב את בעלי בריתם.
ח'ורי תומך בעמדה זו ואף טוען בגלוי כי איראן אינה משתווה לארצות הברית ולמדינות המערב (וישראל ביניהן) במעמדה כמעצמה, למרות ההצהרות של המנהיגים האיראנים. בשל כך, ח'ורי טוען, איראן מסוגלת לעסוק רק בפירוק החברות במדינות ערב על בסיס הדמוגרפיה שלהן.
בסיכומו של דבר, אבו רומאן מציב בפנינו שתי אפשרויות לתגובה האיראנית. האחת, הסבירה יותר, שבה פ'זשכיאן ואנשיו תומכים, היא תגובה מוגבלת וממוקדת שתזכיר את אירועי אפריל. תגובה כזו כנראה לא תצית מלחמה אזורית ותותיר דלת פתוחה לחזרה לדיונים עם מדינות המערב על הסרת הסנקציות ועל תוכנית הגרעין (מה שאכן נרמז שהמנהיג ח'אמנאי מעוניין בו). זו גם הבחירה שעשה נסראללה בתגובה המוגבלת, שלאחריה נראה שהאזור חוזר לשגרה. אך עדיין קיימת האפשרות של תגובה חריפה ובלתי־פרופורציונלית מאיראן, שבה תומכים ככל הנראה אנשי הממסד הצבאי ומשמרות המהפכה. אותם אנשים ממשיכים השכם והערב להזכיר שגם אם היא תתאחר – התגובה האיראנית בוא תבוא.
