שנה לאחר שפרשה מהתחייבויותיה במסגרת הסכם הגרעין עם איראן (מאי 2018) והטילה עליה סנקציות כלכליות הגיעה ארצות הברית, כך נראה, למסקנה שהסנקציות האלה אינן מספיקות כדי לדחוק את איראן לפינה ולחלץ ממנה ויתורים משמעותיים. בעקבות זאת היא הגבירה בשבועות האחרונים את הלחץ על טהראן, ובמסגרת זו הוכרז שמשמרות המהפכה הן ארגון טרור והוכנסו לתוקף הגבלות נוספות, ובהן איסור גורף על רכישת נפט מאיראן, גם על מדינות שקיבלו היתר זמני להמשיך ולעשות זאת עד כה. כמה ימים לאחר מכן הוטל גם איסור על סחר במתכות. בד בבד שלחה וושינגטון למפרץ כוח ימי ואווירי, כדי להתמודד עם מה שהגדירה איום פוטנציאלי מצד איראן לפגוע באינטרסים שלה, או של מי מבעלי בריתה באזור (סעודיה?), ישירות או באמצעות גורם שלישי (חזבאללה? מליציות? חות'ים?) ורמזה שעל הפרק צעדי ענישה כלכליים נוספים.
בבסיס התפיסה האמריקנית, ובעידודה ובסיועה של ישראל, ניצבת ההערכה שלחץ על איראן, בעיקר לחץ כלכלי, האמור לחנוק את המשק, יביא לאחת משתיים:
- לכניעה מוחלטת של איראן כדי להסיר את ההגבלות שהוטלו עליה, ולנכונותה לקבל את תכתיביה של ארצות הברית (12 הנקודות של שר החוץ פומפיאו), ובהן פירוק מלא של תוכניותיה הגרעיניות והבליסטיות ונסיגה מתמיכתה בטרור ומגישתה החתרנית בזירה האזורית והבין־לאומית. פרדוקס הוא שהנחת היסוד שבבסיס התרחיש הזה היא שהמשטר האיראני הוא פרגמטי ביסודו ויהיה נכון לוויתורים מפליגים כדי לשרוד.
- לקריסת המשטר באיראן עקב לחץ פנימי נוכח חוסר יכולתו לספק לאוכלוסייה את צרכיה הבסיסיים – מעין גרסה פרסית של אירועי האביב הערבי. תפיסה זו נשענת על ההנחה שגם בלי הסנקציות המשטר אינו נהנה מלגיטימיות ציבורית רחבה וניצב בפני שורה של גילויי התנגדות והתמרמרות נוכח אוזלת ידו בטיפול בבעיות החברה והכלכלה. מכאן שדי בהכבדה נוספת של העול הכלכלי כדי להוציא את הציבור לרחובות.
לכאורה מדובר בנוסחה מנצחת, העשויה להצליח ולהביא לשינוי במדיניותה של איראן במחיר לא גבוה ובלי עימות צבאי. עם זאת, גישה זו – הימור אמריקני־ישראלי על "הכול או לא כלום", המבקש להביא את איראן לכניעה מוחלטת ולהתפרק מנכסיה בלא תנאי – אינה מביאה בחשבון שורה של נעלמים, כמו מידת הציות של מדינות כמו סין, הודו, יפן, דרום קוריאה וטורקיה לאיסורים החדשים, או שאלת יכולתה ורצונה של סעודיה להגביר את היצוא מתחומה כדי לפצות על המחסור בנפט האיראני ולמנוע עליית מחירים, ומתעלמת ממרכיב הכבוד והגאווה הלאומית של האומה הפרסית, גם בקרב מי שאינם נחשבים אוהדי המשטר הנוכחי.
הצעדים האחרונים הכניסו את איראן למלכוד, בין עניינה שלא להצטייר כמי שנכנעת לתכתיבים זרים, לבין ההכרה בחוסר יכולתה להתמודד עם הכבדה נוספת על המשק, הנמצא כבר חודשים רבים בקשיים. במיוחד משעה שנכזבה תקוותה שדי יהיה בהמשך דבקותה בהסכם הגרעין כדי לזכות באהדת מדינות האיחוד האירופי, סין ורוסיה ובסיוען, ובכך להכשיל את מדיניותו העוינת של הנשיא טראמפ. מעל איראן מרחף גם איום צבאי מוחשי חדש מצד ארצות הברית, הרואה בה, גם אם לפי שעה בלא הוכחות, אחראית למעשי החבלה במיכליות נפט סמוך לחופי איחוד האמירויות ולפגיעה במתקני נפט בסעודיה.
ביטוי למלכוד זה אפשר למצוא במאפייני תגובתה של איראן ללחץ המופעל עליה: בתחילה היא ביקשה לטעת את הרושם שיש ביכולתה להתמודד עם משטר הסנקציות (מסר שכוון בעיקר פנימה כדי להגביר את האחדות ולמנוע פאניקה או תסיסה), ואף ניסתה ליצור מעין סימטריה בינה לבין ארצות הברית (בהבלטת עצמאותה ובאימוץ צעדי נגד סמליים, כמו ההכרזה שהממשל והכוחות האמריקניים הם תומכי טרור), ואילו בימים האחרונים היא פונה ללשון איומים. במסגרת זו הודיעה איראן שאם רוסיה, סין והאיחוד האירופי לא יסייעו לה להתמודד עם הלחץ הכלכלי האמריקני, בכוונתה לסגת בתוך חודשיים ממרכיבים בהסכם הגרעין, ובעיקר מהאיסור על העשרה ברמה גבוהה.
נוסח האולטימטום המותנה יכול להתפרש אפוא כעדות למצבה הקשה של איראן וכקריאת ייאוש והצלה לשותפותיה הנותרות להסכם להצילו מקריסה, ואגב כך לחלץ את טהראן עצמה מהמשבר הכלכלי הצפוי. אם כך, נראה שהחלטת טהראן לאותת על כוונתה לשבור כלים היא פשרה מוגבלת בזמן בין הקו הקיצוני של משמרות המהפכה: שבירת כלים מיידית וחזרה למדיניות מתריסה, לבין גישתם הפרגמטית של הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף, מאדריכלי הסכם הגרעין, המוצאים את עצמם עתה בעמדת התגוננות ומבקשים להעניק עוד סיכוי לפעילות דיפלומטית.
איראן מנסה להמחיש, בעיקר למדינות המתנגדות למדיניותה של וושינגטון, את הסכנה הטמונה בלחץ המתמשך והגובר עליה: פגיעה בהסכם הגרעין, שנתפס על ידן כאמצעי לרסן את שאיפותיה הגרעיניות של טהראן, בוודאי כשאין הוכחה לכך שהיא מפרה אותו. ההתעלמות המסתמנת מאיתותיה של איראן, עלולה להוביל לחיזוק הקו הניצי בטהראן ולחידוש מרכיבים קריטיים בתוכניתה הגרעינית, בין היתר, משיקולי כבוד וגאווה לאומית. זאת, אף על פי שאיראן אינה מעוניינת בעימות עם הקהילה הבין־לאומית, שרק יחמיר את מצבה, ומודעת היטב הן לקו התקיף שמגלה ממשל טראמפ כלפיה, עד כדי נכונות להגיע לעימות צבאי, והן לאפשרות שמהלך כזה יגרום לפחות לחלק משותפותיה להסכם, לתמוך במדיניותה הנוקשה של ארצות הברית כלפיה.
בשורה התחתונה: גם אם הסנקציות הכלכליות יכולות להיות שוט מול איראן, בנסיבות שנוצרו עלול שכר המהלך לצאת בהפסדו. לא רק שהציפיות לכניעתה מוקדמות ומופרזות, וכך גם הסיכוי להפלת המשטר מבית בטווח הקרוב, אלא שמדיניות אמריקנית, בעידודה של ישראל, השוללת על הסף כל הסדר עם איראן ומעוניינת להשפילה ולגמד את הישגיה, עלולה להביא לתוצאות הפוכות: החמורה שבהן היא פגיעה בהסכם הגרעין, חידוש הפעילות האיראנית בתחום, חזרה לתקופת אי־הוודאות והמתיחות שלפניו ולאפשרות של עימות צבאי במפרץ, שהשלכותיו יחרגו מגבולות האזור. כמו כן, ייתכן שהציבור באיראן יתייצב מאחורי המשטר, שהיסודות הקיצוניים בטהראן יתחזקו בניסיון להבטיח את שרידות המשטר ושבני השיח הפרגמטיים עם המערב יאבדו.
לכאורה, הלחץ האמריקני הגובר על איראן מקדם גם את מטרותיה של ישראל, ואיומיה של איראן לסגת מהסכם הגרעין משרתים את הקו העקבי שמוביל בשנים האחרונות ראש הממשלה ומוכיחים את טיעוניו בדבר שאיפותיה הגרעיניות והעויינות של איראן. אולם, למעשה, ישראל נוטלת על עצמה סיכונים לא מבוטלים: פגיעה בהסכם הגרעין, שיעקרו ממנו גם מרכיבים חיוביים, שהסירו, ולו לזמן מה, איום שהוצג כקיומי, עלול להחזיר באחת את המצב לעידן המסוכן של טרום ההסכם ואת העיסוק המחודש בשאלה כיצד לנטרלו, בשעה שברור שפעולה צבאית אמריקנית, קל וחומר ישראלית, עלולות לגרור תגובת נגד, נפגעים ועימות אזורי נרחב. לא ברור גם אם הסנקציות אכן יובילו לכניעת איראן, והמהלך עלול שלא להבשיל ואף להסתיים בלא כלום (הישג לאיראן), או בהסדר חדש (דווקא בשושבינות טראמפ ונוכח חילוקי דעות בממשל), שלא יהיה שונה בהרבה מקודמו ולא בטוח כלל שיהיה בו כדי להביא לסילוק הנוכחות האיראנית בסוריה ובלבנון, או להסיר את איום הטילים והטרור.
רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן וחוקר ומרצה עצמאי לענייני המזרח התיכון.
