בכל רחבי המזרח התיכון בולטות תנועות ומפלגות של האסלאם הפוליטי על גווניו השונים, ובחלקו הן גם מחזיקות בשלטון – מאיראן השיעית, שבה המשטר מוגדר כ"רפובליקה אסלאמית", לטורקיה הסונית, שבה מפלגת "הצדק והפיתוח" המקושרת לתנועת האחים המוסלמים שולטת.
אחת המדינות שבה יש מגוון רב של תנועות פוליטיות אסלאמיות היא עיראק, שהמשטר בה דמוקרטי-לכאורה מאז הפלישה האמריקנית והפלת משטרו של סדאם חוסיין ב־2003. במסגרת זו, יש מספר רב ותחלופה רבה של מפלגות ומסגרות פוליטיות המתחרות על קולותיהן של שלוש הקבוצות המרכזיות במדינה: הערבים הסונים, הערבים השיעים והכורדים. מסגרות אלו בחלקן מקושרות לאסלאם הפוליטי על גווניו, ואחרות נוטות להתמקד במאבק בשחיתות או באינטרסים לאומיים, אזרחיים ועדתיים ללא גוון אסלאמי.
במאמר שפורסם ב־14 בספטמבר 2024 באתר מרכז המחקרים של אל־ג'זירה, החוקר המתמחה בענייני עיראק פארס חסן אל־מהדאווי סוקר את הזרמים האסלאמיים השונים בעיראק, את מקומם ואת כוחם במפה הפוליטית העיראקית, את ההיסטוריה שלהם ואת הכיוונים האפשריים בעתידם.
אומנם עיראק נשלטה במשך שנים בידי מפלגת הבעת' החילונית, שדיכאה בכוח כל ניסיון לייצוג של האסלאם הפוליטי, אך ב־20 השנים האחרונות השתנה המשטר לחלוטין. המשטר שצמח מתוך הפלישה האמריקנית מפולג, חלש יותר ומבוזר, ומורכב ממגוון רחב בהרבה של כוחות וזרמים פוליטיים.
בקרב השיעים יש מגוון של תנועות פוליטיות, מי מהן שמדגישות את הזהות האסלאמית ומי מהן שמתעדפות את הזהות השבטית או הלאומית. מתוכן, התנועות האסלאמיות הן החזקות
רובה של האוכלוסייה העיראקית (כ־65-60 אחוזים) הוא מוסלמי-שיעי, ואכן מאז 2003 הכוחות הפוליטיים המובילים הם כמעט תמיד שיעים, בעוד המפלגות האסלאמיות-סוניות ואלו שמייצגות את הכורדים (שזוכים לאוטונומיה באזורי מגוריהם בצפון עיראק, ורובם מוסלמים סונים) מתמקדות בעיקר בשמירת האינטרסים של המיעוטים הללו ולא תמיד זוכות למקום משמעותי בממשלה.
גם בקרב השיעים יש מגוון של תנועות פוליטיות, מי מהן שמדגישות את הזהות האסלאמית ומי מהן שמתעדפות את הזהות השבטית או הלאומית. מתוכן, התנועות האסלאמיות הן החזקות, והן גם לרוב אלו שמחזיקות גם בעוצמה קשה ולא רק בתמיכה ציבורית ופוליטית, ומפעילות מיליציות חמושות היטב שמצייתות למנהיגיהן ולא למוסדות המדינה.
מהם הכוחות האסלאמיים המובילים בפוליטיקה העיראקית?
אל־מהדאווי מציע להבדיל בין 3 סוגים של כוחות פוליטיים אסלאמיים בעיראק.
ראשית, ארגוני הג'יהאד ובראשם "המדינה האסלאמית" (דאעש). הארגון הידוע לשמצה עבר תהפוכות רבות מאז פרץ לזירה הציבורית בשנת 2014, כאשר בשיאו שלט בשטחים עצומים בעיראק ובסוריה, כולל במוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק. לאחר שהובסה הח'ליפות שהקים הארגון ופורקה בשנת 2017 בעקבות לחימה עיקשת מול הצבא העיראקי, המיליציות הכורדיות, הקואליציה הבין־לאומית שהובילה ארה"ב וכן מיליציות עיראקיות שיעיות (ברובן) שאוחדו תחת מסגרת "הגיוס העממי" (אל־חשד א־שעבי), ירדו חברי הארגון למחתרת.
מטבע הדברים, לארגון מדינה האסלאמית אין כל עניין בפעילות פוליטית במסגרת המדינה העיראקית, שהוא מחשיב ככופרת, והוא פועל בעיקר באמצעות מתקפות טרור וגרילה באזורי המדבר הקרובים לגבול עם סוריה, שמרבית אוכלוסייתם סונים. לדברי אל־מהדאווי, שמצטט דו"חות מודיעין אמריקניים, הארגון מנצל בשנים האחרונות את הידרדרות ההרתעה, הביטחון והמשילות של המדינה העיראקית באזורים מבודדים אלו, מה שגורם לאמריקנים להתנגד לרעיון הנסיגה המלאה מעיראק.
עם זאת, בעוד בעבר החליש המשטר העיראקי של אחרי 2003 את הקהילה הסונית ובכך יצר כר פורה לצמיחתם של דאעש ושל אל־קאעדה, היציבות הפוליטית היחסית של השנתיים האחרונות הקלה את שיקום הקהילות הסוניות ואת חיזוק הקשר הפוליטי שלהן עם השלטון, וכך גם נפגעה התמיכה בארגוני הג'יהאד.
הפלגים הללו עצמאיים, ורובם זוכים גם למימון של המדינה ובו בזמן למימון, חימוש והכוונה מכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, והם נחשבים חלק מ"ציר ההתנגדות"
שנית, הפלגים השיעיים החמושים. פלגים אלו, שרבים מהם מורכבים הן מזרוע צבאית והן מזרוע פוליטית, הוקמו בתקופות שונות. הראשונים שבהם צמחו בעת הכיבוש האמריקני בעיראק ונלחמו גם בצבא האמריקני, גם בדאעש בגלגוליו הקודמים וגם בקבוצות יריבות; אחרים הופיעו בעת המלחמה בארגון המדינה האסלאמית, וכולם אוחדו תחת מסגרת רשמית של המדינה העיראקית – "הגיוס העממי". גוף זה הוקם בעקבות הפתווה של עלי א־סיסתאני, איש הדת השיעי הבכיר במדינה שמושבו בעיר נג'ף, הקדושה לשיעים, כדי להגן על עיראק מפני דאעש.
למרות זאת, נותרו הפלגים הללו עצמאיים, ורובם זוכים גם למימון של המדינה ובו בזמן למימון, חימוש והכוונה מכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, והם נחשבים חלק מ"ציר ההתנגדות". המרכזיים מבין פלגים אלה, שעליהם נפרט כאן, מחזיקים בתפיסת "ולאית אל־פקיה" (שלטון חכם ההלכה), ובשל כך נאמנים לפסיקותיו ולהנחיותיו של המנהיג העליון חמינאי.
לדברי החוקר מייקל נייטס, שאותו אל־מהדאווי מצטט, אותם פלגים מאוחדים תחת גוף בלתי־רשמי בשם "מסגרת התיאום", שלמעשה מרכז את ההשפעה האיראנית במדינה, והחשובים מבין הפלגים הללו הם:
- גדודי חזבאללה בעיראק (כתאא'ב חזבאללה) – פלג חמוש שמחזיק גם בכמה חברי פרלמנט מטעמו במפלגת אל־חוקוק (הזכויות), אך פעילותו היא בעיקר צבאית. הפלג זוכה לתמיכה ולמימון רבים מכוח קודס האיראני, ומנהיגו דאז אבו מהדי אל־מוהנדס, נהרג יחד עם קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס, בתקיפה אמריקנית בשדה התעופה בבגדד בשנת 2020.
הפלג פעיל ביותר בתקשורת בהבעת התנגדות ל"פרויקט האמריקני-ציוני באזור" וביצע כמה מתקפות של טילים וכטב"מים לעבר אתרים מרכזיים בישראל מאז תחילת המלחמה בעזה, ואף נמצא בקשר הדוק עם חזבאללה הלבנוני. הארגון גם חטף באכזריות את עמיתת הפורום אליזבט צורקוב מבגדד, שם ערכה עבודת מחקר, והוא מחזיק בה עד היום. פרט לכך, אל־מהדאווי מצטט את האחראי הביטחוני בארגון אבו עלי אל־עסכרי, אשר הצהיר כי ארגונו הכין כ־12 אלף לוחמים לחדור לירדן ולהצטרף משם למלחמה בישראל. - ארגון בדר, שמוביל אותו חבר הפרלמנט השיעי הבולט האדי אל־עאמרי, הוא גם המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט מבין הפלגים הנאמנים לאיראן (שמאוחדים בקואליציה שמכונה פתח), וגם אחד הארגונים הצבאיים המרכזיים מביניהם. אל־עאמרי משמש גם בתפקיד בכיר ביותר בגיוס העממי, תחת ראש ממשלת עיראק.
- עסאא'ב אהל אל־חק, פלג חמוש נוסף שגם לו ייצוג בפרלמנט בדמות מפלגת סאדקון, ומנהיגו הוא השיח' הדומיננטי קיס אל־ח'זעלי. הפלג פעיל גם הוא במאבק בישראל ובארה"ב ומתמקד בעיקר במתקפות של רקטות וכטב"מים על בסיסים אמריקניים בעיראק ובסוריה. הפלג פרש מהתנועה הסדרית (שעליה יורחב בהמשך) והחל את פעילותו כבר בשנת 2006. לפי הערכות שמצטט אל־מהדאווי, הפלג יחד עם ארגון בדר עתידים לרוץ יחד לפרלמנט בבחירות 2025 ולהשיג עשרות מושבים.
- תנועת א־נוג'באא' – פלג חמוש ללא ייצוג פוליטי, שמנהיגו הוא השיח' אכרם אל־כעבי, הנחשב לטענת אל־מהדאווי לארגון העוין ביותר לארצות הברית מבין המיליציות השיעיות החמושות, וביצע את מרבית המתקפות על הבסיסים האמריקניים בכורדיסטן הסורית מאז תחילת המלחמה. התנועה זוכה ליחס מיוחד מצד משמרות המהפכה האיראניים, שמספקים לה תמיכה רבה.
- גדודי אדון השהידים (כתאא'ב סיד א־שוהדאא') – ארגון נוסף שהתפצל מגדודי חזבאללה בעיראק, ומחזיק באמצעי תקשורת כגון ערוץ טלוויזיה בלוויין ובייצוג בפרלמנטים המחוזיים. כמו שאר הארגונים שנמנו כאן, גם הוא מקושר למשמרות המהפכה, ובו בזמן מחזיק בחטיבה ספציפית תחת הגיוס העממי.
קיימות גם מפלגות שיעיות חשובות שאין להן כוחות חמושים… הותיקה והחשובה בהן היא מפלגת הדעווה שבשל תחרות רבה מצד פלגים רדיקליים יותר, נמצאת כיום בקשיים פיננסיים וסובלת מאובדן תמיכה ציבורית
בעוד הפלגים הללו מייצגים חלק גדול מכוחות הבוחרים השיעים בעיראק, וגם את מרבית לוחמי הגיוס העממי, קיימות גם מפלגות שיעיות חשובות שאין להן כוחות חמושים (לפחות לא־משמעותיים). הוותיקות והחשובות מתוכן הן מפלגת הדעווה (מילולי: ההזמנה לאסלאם), שהוקמה עוד בשנות השמונים בתמיכת איראן, ומתוכה צמחו מרבית הפלגים השיעיים הקיימים בימינו. כיום היא מונהגת על ידי ראש הממשלה לשעבר נורי אל־מאלכי ומשתפת פעולה עם מרבית הפלגים החמושים. אל־מאלכי ומפלגתו אחזו זמן רב בראשות הממשלה (בתמיכה אמריקנית), אך כיום הם לכודים בין החזון האסלאמי למציאות של המשטר הדמוקרטי שמקשה את יישום החזון. בשל כך, ובשל תחרות רבה מצד פלגים רדיקליים יותר, המפלגה נמצאת כיום בקשיים פיננסיים וסובלת מאובדן תמיכה ציבורית.
כמוה גם המועצה האסלאמית העליונה בעיראק, שהוקמה כזרוע איראנית משפיעה וחשובה ותמכה בשנות השמונים באיראן במלחמתה נגד סדאם חוסיין, אך כיום נחלשה ורצה בבחירות רק במסגרת קואליציה עם מפלגת הדעווה ועם זרמים נוספים. מנהיגה לשעבר עמאר אל־חכים פרש ממנה והקים את זרם אל־חכמה (החוכמה) המתון יותר והדוגל באחדות לאומית בין־עדתית.
ולבסוף, תומכים צעירים עוזבים את המועצה לטובת מפלגות הרפורמה שהוקמו בעקבות המחאות והמשבר הפוליטי של 2019, וקוראות לחיזוק השירותים הציבוריים והמלחמה בשחיתות.
רביעית, הזרם השיעי החזק ביותר – הזרם הסדרי. זרם זה שפופולרי במיוחד בקרב צעירים ועניים בני העדה השיעית, מונהג על ידי משפחת א־סדר שבניה הקימו תנועות פוליטיות שיעיות בעיראק, באיראן ובלבנון. כיום מנהיגו הוא איש הדת הכריזמטי וההפכפך מוקתדא א־סדר. בעבר נחשב א־סדר לגדול מתנגדיה של ארה"ב בקרב השיעים בעיראק ואנשיו לחמו וביצעו פיגועים (תחת השם "צבא המהדי") כנגד הצבא האמריקני, אך בהמשך הפסיק את מאבקו החמוש באמריקנים והפך את המיליציה שלו (ששינתה את שמה ל"פלוגות השלום") לחלק מהגיוס העממי. א־סדר גם נחשב בעבר כמתנגד חריף למעורבות האיראנית בעיראק וליריב פוליטי של פלגי מסגרת התיאום.
בזירה הפוליטית, זכתה מפלגתו ב־2018 וב־2021 בבחירות לפרלמנט העיראקי, ולטענת פרשנים שונים במאמר שפורסם באל־ג'זירה, הניצחון הגיע בזכות תדמיתו של א־סדר כמתנגד לשחיתות, הרקע המשפחתי, האישיות שלו וכן ניצול מתוחכם של חוקי הבחירות העיראקיים. עם זאת, בעקבות ברית של מתנגדיו, ובראשם פלגי מסגרת התיאום והקואליציה של אל־מאלכי, הוא לא הצליח להקים ממשלה, הורה בפזיזות לכל מפלגתו להתפטר מהפרלמנט, מה שהוביל למהומות ואף לפלישה לפרלמנט על ידי תומכיו, ולבסוף הכריז במפתיע על פרישה מהפוליטיקה.
בשל קפריזיות זו, אל־מהדאווי טוען, א־סדר לא הצליח לנצל את כוחו הרב, ובבחירות הבאות צפוי מספר המושבים שלהם לרדת. כמו כן, הזרם סובל מפילוג פנימי, ממחסור בבעלי ברית ומחוסר יציבות עקב תלותו המוחלטת בא־סדר עצמו, ולכן השפעתו אינה גדולה כפי שהיה מצופה.
לבסוף, קיימות גם מפלגות אסלאמיות סוניות שאינן ג'יהאדיסטיות. המרכזית שבהן הייתה "המפלגה האסלאמית העיראקית", ששימשה כסניף העיראקי של האחים המוסלמים, אך לטענת אל־מהדאווי נכשלה בייצוגם של הערבים הסונים בעיראק, צוירה כעושת דברם של האמריקנים השנואים, ולבסוף התפצלה ומספר מושביה בפרלמנט קרס.
כיום מרכז כוחה הוא השליטה בהקדשים האסלאמיים ובקשר האישי של מנהיגה רשיד אל־עזאווי עם מנהיגים שיעים שונים. זאת כיוון שכיום בקרב הסונים המפלגה המובילה היא "ברית הקדמה", שמוביל יו"ר הפרלמנט מוחמד אל־חלבוסי, ושהביאה להישגים ולרפורמות חשובות, וצביונה עיראקי-לאומי ולאו דווקא אסלאמי. פרט לכך, קיים ייצוג לאחים המוסלמים גם בקרב הכורדים בעיראק על ידי "האיחוד האסלאמי של כורדיסטן", מפלגה שמעמדה בקרב הכורדים הוא משני לעומת המפלגות העדתיות הגדולות, ועיקר כוחה מרוכז במחוז דהוכ הגובל בטורקיה.
התרחיש השלישי שאל־מהדאווי מציע הוא שינוי עומק במדינה והתחזקות משמעותית של זרמי המחאה שיבצעו תיקוני שורש לבעיות המשילות והשחיתות, ויחזקו את השלטון העצמי של האזורים השונים על חשבון השלטון המרכזי
עתיד הזרמים האסלאמיים בעיראק
לדברי אל־מהדאוי, הזרמים האסלאמיים תלויים ביכולתם להצליח לבנות קואליציות רחבות שיתחרו בזרמים אחרים, מתונים ולאומיים יותר, ובמפלגות השינוי והרפורמה שקמו בעקבות המחאות נגד השחיתות ב־2019. כמו כן הפיצולים והמאבקים הבלתי־נגמרים בין המפלגות האסלאמיות ובעיקר בקרב השיעים, עתידים להקשות את הצלחתן הפוליטית. פרט לכך, גם הגורמים החיצוניים, ובראשם איראן וארצות הברית, מחזיקים בהשפעה רבה על הפוליטיקה בעיראק – ארצות הברית בזכות נוכחותה הצבאית והאפשרות שתיסוג, ואיראן בזכות השפעתה הכספית והצבאית הרבה על הפלגים השונים. המאבק בין השתיים יכול לקבוע את עתידם של הזרמים האסלאמיים בעיראק.
הגורמים האחרונים הם הפנימיים – המצב הכלכלי-חברתי והביטחוני במדינה ובאזור – שיקבעו את המסלול שבו תתקדם עיראק.
אל־מהדאוי מציע שלושה תרחישים לכך. הראשון – המשך המצב הקיים, שיפור הדרגתי במצב הכלכלה והביטחון תוך המשך הבריתות הפוליטיות הקיימות ושימור היציבות והפיתוח האיטי בתמיכת מדינות האזור וארה"ב שישתמשו בהשפעתן לטובת שיתוף פעולה פנימי. במצב כזה יתחזקו הזרמים "הלאומיים", כמו מפלגת "הקדמה" של אל־חלבוסי ומפלגתו הלאומית-עיראקית של ראש הממשלה מוחמד א־סודאני, על חשבון זרמים דתיים שלא ישתפו איתם פעולה.
השני – כישלון הזרמים האסלאמיים המובילים לשפר את המצב ולהתגבר על המכשולים העומדים בפני עיראק. אז צפויים לעלות כוחות פוליטיים חדשים שישאפו להרחיק לגמרי ממוקדי הכוח ומהפוליטיקה את המפלגות האסלאמיות השולטות. במקרה כזה יגבר הפיצול הפנימי ויתחזקו המריבות העדתיות; ייחלש השלטון המרכזי, ויש חשש להתערבויות בוטות בהרבה מצד גורמים חיצוניים. התרחיש השלישי שאל־מהדאווי מציע הוא שינוי עומק במדינה והתחזקות משמעותית של זרמי המחאה שיבצעו תיקוני שורש לבעיות המשילות והשחיתות בעיראק, ויחזקו את השלטון העצמי של האזורים השונים על חשבון השלטון המרכזי.
לסיכום, ניתן לראות שבכל מקרה אל־מהדאווי מעריך כי זרמי האסלאם הפוליטי בעיראק עתידים במקרה הטוב לשמור על מעמדם הקיים ואולי אף להיחלש. כמו כן, הוא קובע כי עשרים השנים האחרונות מוכיחות שזרמי האסלאם הפוליטי, הן בתצורה הג'יהאדית והן כמפלגות במסגרת דמוקרטית, כשלו בניהול המדינה ולא הצליחו להעלותה על מסלול היציבות והשגשוג למרות השנים הרבות שבהן החזיקו בשלטון מאז שינוי המשטר ב־2003. לפיכך, המפתח לעתידה של עיראק נמצא בידי הכוחות הפוליטיים החדשים – מהקואליציות ה"לאומיות" והמפלגות המתונות ועד לרפורמיסטים שצמחו ממחאות 2019.
