בדצמבר האחרון התקיימו בעיראק בחירות למועצות המחוזיות ולמושליהן. העדפות הבוחרים העיראקים משקפות תנודות משמעותיות במדינה בשורה של נושאים. ניתוח התוצאות יכול להציע הסתכלות מעמיקה יותר על יחסי אזרח-מדינה, על הפסיפס העדתי המורכב ועל העתיד הפוליטי שעיראק צועדת אליו.
בפברואר האחרון נפל דבר בעיראק כאשר המועצות המחוזיות הנבחרות החלו לפעול לאחר תקופה ארוכה של השבתה. זאת לאחר הליך בחירות ארוך ומוקפד שתחילתו בבחירות שנערכו בדצמבר 2023, והמשכו בספירה קפדנית של הקולות ובאישור תוצאותיהן בינואר האחרון. בתהליך זה הועמדו לבחירה המועצות המחוזיות והמושלים העומדים בראשן. אין זה של עניין של מה בכך אם מביאים בחשבון את העובדה שלא התקיימו בחירות למועצות מאז 2013 וכי הן פסקו מלפעול לאחר שהפרלמנט העיראקי סגר אותן בעקבות המחאות העממיות באוקטובר 2019.
כמו כל סבב בחירות בכל מדינה, הבחירות האזוריות בעיראק עשויות לשפוך אור על תהליכי עומק במדינה. תהליכים אלו עומדים במוקד מחקרם של חארת' חסן וחידר סעיד מהמרכז הערבי למחקר ומדיניות הממוקם בדוחא שבקטר. החוקרים מציעים קריאה מעמיקה של תוצאות הבחירות תוך התייחסות לארבעה אינדיקטורים מרכזיים.
לאחר הפלישה האמריקאית, עוצבה ב־2005 חוקה חדשה אשר עיגנה את מעמדה המחודש של עיראק כמשטר פדרלי, את מעמד המחוזות ואת חלוקת הסמכויות ביניהן לבין המדינה הפדרלית
המועצות המחוזיות מתפקדות כעמוד השדרה של המערכת הפוליטית העיראקית המבוזרת. ביזורה של עיראק היה תנאי הכרחי בכינון משטר חדש בתר־שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין. ההנחה העומדת ביסוד ביזור המדינה היא כי מדינה שבה הסמכויות אינן מרוכזות בידי גורם בלעדי, תעכב הידרדרות נוספת לדיקטטורה נוסח סדאם חוסיין. לפיכך, עם כינונם מחדש של המדינה ושל מוסדותיה לאחר הפלישה האמריקאית, עוצבה ב־2005 חוקה חדשה אשר עיגנה את מעמדה המחודש של עיראק כמשטר פדרלי, את מעמד המחוזות ואת חלוקת הסמכויות ביניהן לבין המדינה הפדרלית. מפרספקטיבה של כעשרים שנה, ניתן לקבוע בהחלט כי המעבר לשלטון פדרלי לא היה סוגה בשושנים והעיבו עליו שורה של משוכות משפטיות, חברתיות, כלכליות ופוליטיות. על כך תעיד העובדה שלמן 2005 המדינה מתקשה לערוך בחירות סדירות למחוזות, ומכך נגזר תפקודן החלקי והבלתי־יציב.
הכישלון בקיום בחירות למועצות אזוריות ובביזור המדינה, החוקרים מדגישים, הוא בבואה של התרבות הפוליטית העיראקית. זו התבססה לאורך השנים על המודל הכלכלי הרנטיירי שבמסגרתו המדינה העיראקית מרכזת את הכנסותיה מיצוא משאביה הרבים, ומקצה את הכנסות הרנטה בין אזרחיה על פי שיקוליה הפוליטיים. גם במקרה של כורדיסטן העיראקית, שהתנתקה בהדרגה מלפיתתה של המדינה הפדרלית, לא הושגה עצמאות כלכלית, ובכל מקרה מאז המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות משאל העם על עצמאות כורדיסטן ב־2017, שב הממשל העיראקי לשלוט במחוז הכורדי ביתר ריכוזיות.
הינה כי כן, השאלה העיקרית העומדת ביסוד המחקר היא: האם בחירות למועצות אזוריות הם ביטוי לעצמאות המחוזות ולתהליך הפדרליזציה של עיראק, או שמא המועצות משמשות אמצעי שליטה יעיל יותר של הממשל? שאלה נוספת העומדת במוקד היא: אילו תהליכי עומק הרוחשים במדינה העיראקית סבב בחירות זה עשוי לשקף? כדי להשיב על שאלות אלו, בחרו החוקרים כאמור בארבעה אינדקטורים מרכזיים: שיעורי ההצבעה, מידת ההצלחה של הכוחות המקומיים, מרכיב הקליינטליזם בבחירות ודפוסי ההצבעה במחוזות המעורבים.
שיעורי הצבעה
שיעורי ההצבעה בבחירות המדוברות היו נמוכים ועמדו על כ־41% לפי הערכות של ועדת הבחירות. ארגוני מעקב אחרים אף הציגו מספרים עגומים יותר וטוענים כי שיעור המצביעים לא עלה על 27%. כך או אחרת, שיעור ההשתתפות הנמוך מזמן שאלות רבות שכותבי המחקר מבקשים להשיב עליהן במחקרם. לשיטתם ישנם שלושה גורמים מרכזיים שהניאו את הציבור העיראקי מהשתתפות גבוהה.
הגורם הראשון הוא תחושת המיאוס הכללית מהליך הבחירות במדינה. תחושת מיאוס וחוסר תוחלת מאפיינת אזרחים במדינות אשר חוו טרנספורמציה פוליטית דרמטית ונכנסו להתנסות ראשונית בדמוקרטיה תחרותית המבוססת על בחירות חופשיות. תחושת המיאוס, הם מסבירים, נובעת מן הפער האדיר בין הציפיות לבין המציאות. בשנים העוקבות לטרנספורמציה הפוליטית האזרחים שרויים במה שהחוקרים מכנים "התלהבות אלקטורלית". התלהבות זו פוקדת את האזרחים אשר חשים לפתע כי יש ערך לקולותיהם וכי בכוחם להרים תרומה לכינון המערכת הפוליטית המתחדשת. בחלוף השנים מתרחש תהליך דו־כיווני שבו ההתלהבות הדמוקרטית נסוגה ככל ששיעור ההשתתפות בבחירות יורד ולהפך, עד כי בשלב מסוים האזרחים מגיעים לכדי מצב של "סלידה אלקטורלית".
מגמה זו, הם טוענים, פקדה רבות ממדינות "בוגרות" האביב הערבי, והיא משתקפת בבירור בשיעור ההשתתפות הדועך. כך למשל, בבחירות הראשונות לפרלמנט בעיראק, כמו גם במשאל העם על החוקה החדשה בינואר ובאוקטובר 2005 בהתאמה, נרשמו מספרי שיא שנעו בין 77 ל־79 אחוזי השתתפות. בבחירות לפרלמנט ב־2010 עוד נרשמו מספרים גבוהים יחסית (סביב 63%), אך מאז חלה נסיגה הדרגתית עד שבבחירות האחרונות לפרלמנט כבר נשק שיעור ההצבעה ל־40%. הוא הדין בבחירות למועצות האזוריות, שירדו בפרק זמן זה מ־79% ל־41%. לטענתם, הסלידה האלקטורלית נובעת בפשטות מן הקטיעה בתהליך הדמוקרטיזציה, שעה ששחקנים פוליטיים רבים כלל אינם מחויבים לתהליך זה ומבטאים בגלוי את כוונותיהם ליטול את ההגמוניה הפוליטית אגב הפגיעה בדמוקרטיה.
תחושת מיאוס וחוסר תוחלת מאפיינת אזרחים במדינות אשר חוו טרנספורמציה פוליטית דרמטית ונכנסו להתנסות ראשונית בדמוקרטיה תחרותית המבוססת על בחירות חופשיות
הגורם השני קשור לאובדן של אמון הציבור בבחירות האזוריות. בעבור רבים מאזרחי עיראק הבחירות האזוריות הן בגדר ערוץ נוסף לשחיתות, כפי שהעידו כרוזי ההפגנות בתנועה המחאה האזרחית של 2019. בניגוד לשני הגורמים הראשוניים הנוגעים לתחושות כלליות העוטפות את הציבור, הגורם השלישי נוגע לחרם נקודתי של תומכי "התנועה הסדרית" בעיראק. התנועה הסדרית, שבראשה עומד הפוליטיקאי ואיש הדת (בעיקר בעיני תומכיו) הכריזמטי והשנוי במחלוקת מוקתדא א־סדר, כתבה גט כריתות עם המוסדות הפוליטיים בעיראק לאחר שזכתה ברוב קולות בבחירות 2021. לטענת סדר ותנועתו, יריביו הפוליטיים עשו יד אחת כדי למנוע מהם להרכיב את הממשלה, ולפיכך הם מרחיקים את עצמם מהמשחק הפוליטי כולו. החלטה זו השליכה על שיעור ההשתתפות בבחירות האזוריות במעוזים ידועים של התנועה. כך למשל, באזור מדינת א־סדר בבגדד נרשמו 19 אחוזי הצבעה בלבד.
כוחות מקומיים מוגבלים
מגמה חשובה שבלטה בבחירות הללו הייתה ירידת כוחם היחסי של גורמים פוליטיים מקומיים מובהקים לצד עלייה בשימוש ברטוריקה המקומית. כוחות אלו, אשר התארגנו במפלגות ובגושים פוליטיים שונים, אינם בעלי זיקה ארגונית או אחרת למפלגות הפוליטיות במסגרת הפרלמנטרית-לאומית-פדרלית. יתרה מכך, במסגרת הריצה של כוחות אלו לבחירות המחוזיות, שמו אנשיהם דגש על המיזמים המקומיים שברצונם לקדם וטשטשו כל זיקה שהייתה להם בעבר למפלגות הפדרליות. על פי תוצאות הבחירות, 76.5% מן הבוחרים הצביעו עבור רשימות שלהן זיקה פוליטית ישירה או עקיפה למפלגות הלאומיות; 20% בלבד מן הבוחרים הצביעו עבור כוחות מקומיים בלתי־תלויים, ו־3.5 אחוזים נקבעו מראש כמכסות עבור המיעוטים.
המסקנה העיקרית מהתוצאות היא שהפוליטיקה הלאומית עדיין מכתיבה את הנעשה בפוליטיקה האזורית. החוקרים נעזרים בבחירות שהתקיימו במחוז כירכוכּ (צפון מזרח המדינה) כנייר לקמוס למגמה זו. מחוז כירכוכ מגוון מאוד מבחינה אתנית ונתון למחלוקת פוליטית בהיותו ממוקם בין המדינה העיראקית לבין האוטונומיה הכורדית. בשל כך הטילו המפלגות הפוליטיות הלאומיות את מלוא כובד משקלן להצלחתן בבחירות המקומיות והותירו מעט מאוד מקום לכוחות מקומיים "מלמטה". כך, מהצד הכורדי של המתרס השתתפו באופן פעיל בבחירות לפרלמנט הכורדי המפלגות הדומיננטיות, כגון האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK), המפלגה הדמוקרטית הכורדית (KDP) ורשימות כורדיות קטנות יותר. באשר לרשימות הערביות, הרי שרובן נמנו עם הגוש הפוליטי הסוני הגדול בפרלמנט העונה לשם "קואליציית הריבונות" בהנהגת ח'מיס אל־ח'נג'ר ויו"ר הפרלמנט העיראקי עד לפני כמה חודשים מוחמד אל־חלבוסי. ההתארגנות הפוליטית היעילה של המפלגות המוכרות הותירה מקום מצומצם לכוחות מקומיים אשר הסתכמו ב"חזית הטורקמנית העיראקית המאוחדת", שזכתה בשני מושבים בלבד, וב"ברית הערביוּת", שהשיח' של אחד השבטים הדומיננטיים באזור מוביל, וזו זכתה במושב אחד בלבד.
הברית בין הפוליטיקה הלאומית והאליטות המקומיות מועילה לשני הצדדים ומגדילה את הסיכויים של האחרונים להיבחר, אולם כפי שפוסקים החוקרים, היא אינה מיטיבה בהכרח עם הקהילות המקומיות
עם זאת, אף הרשימות הלאומיות המובהקות הכירו בחשיבות המרכיב הלוקלי. לפיכך, חלקן בחרו למתג את עצמן כרשימות מקומיות, עניין שקיבל ביטוי בשמות הרשימות בבחירות האזוריות. אם בכירכוכ עסקינן, הרי שהרשימות נטלו לעצמן שמות בעלי קונוטציות מקומיות מובהקות. PUK קראו לעצמם "כירכוכ, כוחנו ורצוננו", הרשימה הערבית הסונית ביכרה את השם "הברית הערבית בכירכוכ" וכן הלאה. הוא הדין גם במחוזות נוספים היכן שהכוח הפוליטי מסור גם בידי המפלגות הפוליטיות השיעיות. לדוגמה, רשימתו של קייס אל־ח'זעלי, פוליטיקאי שיעי ומזכ"ל המיליציה השיעית, עסאיב אהל אל־חק, השתתפה במחוז נינווה תחת השם "איחוד בני נינווה".
אף על פי כן, הגדרת הרשימות כ"מקומיות" דורשת עיון נוסף. המחקר מראה כי לעיתים קרובות רשימות המזהות את עצמן כמקומיות, וכמשתמע מכך התארגנויות אורגניות שצמחו מלמטה, הן למעשה בריתות פוליטיות רופפות העומדות בצילו של מנהיג פוליטי מוכר. המנהיג בבחירות האזוריות אינו רק בבחינת פסאדה, אלא אישיותו עומדת במרכז תעמולת הבחירות והיא זו המבטיחה לרשימה את כוחה הפוליטי. במה דברים אמורים?
בחינה של כל הרשימות המזוהות עם כוחות מקומיים מעלה שרק 8.8% מכלל הנבחרים (חמישה מושבים בסך הכול) נמנו עם מנהיגים מקומיים פר סה, הווה אומר ראשי שבטים. יתר הרשימות העמידו בראשותן דמויות בכירות ובעלות שם כגון שרים או שרים לשעבר, חברי פרלמנט ומושלי מחוזות בהווה או בעבר. מושלי המחוזות, כך התברר, זכו לפופולריות הגדולה ביותר כראשי רשימות ובריתות פוליטיות כאשר כ־77% מכלל המושבים שנבחרו היו מרשימות בהובלת מושלי מחוזות בהווה ובעבר.
אם נותנים את הדעת על כך שאחוז ניכר מראשי המחוזות השתתפו בעבר גם כפרלמנטרים, כשרים או בתפקידי ממשל אחרים, הרי שניתן להסיק כי השליטה במחוזות קשורה בטבורה לשלטון המרכזי. נתונים אלו מצביעים על היווצרות שכבה פוליטית המורכבת מאליטות מקומיות (ובערבית נֻחַ'ב מחליה). שכבה זו מתאפיינת באפקטיביות רבה המוגבלת לתחום המקומי, המחוזי ולשליטה אפקטיבית במישור הבירוקרטי במחוז, בד בבד תוך ניהול קשר גורדי עד כדי כבילות לכוחות הפוליטיים הלאומיים. הברית בין הפוליטיקה הלאומית והאליטות המקומיות מועילה לשני הצדדים ומגדילה את הסיכויים של האחרונים להיבחר, אולם כפי שפוסקים החוקרים, היא אינה מיטיבה בהכרח עם הקהילות המקומיות. סדר היום המכתיב את פעולות הנבחרים במחוזות הוא האינטרס של המפלגה היושבת בבגדד למשל ולא רק סדר היום הקהילתי או האישי של תושבי המחוז.
הנטייה לקליינטליזם
זהות הנבחרים ועליית כוחם של ראשי המחוזות כמנהיגי הרשימות המקומיות כביכול אינם מלמדים בהכרח על מגמה של ריכוזיות אלא על התבססות של קליינטליזם. הקליינטליזם (זֻבוניה בערבית) הוא כינוי לתרבות פוליטית שבה פוליטיקאים ונבחרי ציבור מעניקים סחורות ושירותים לציבור מסוים המתפקד כלקוח הזקוק לשירות (ומכאן שם המושג באנגלית) באופן מותנה כדי לזכות בתמיכה פוליטית. השיח המקדים לבחירות והתוצאות עצמן מצביעים על דפוס קליינטלי המדגיש היבטים של מתן שירות וטובין יותר מאשר דפוס אידאולוגי-מפלגתי.
חוקרים מבחינים בין שני סוגים של קליינטליזם – רחב וצר. בסוג הראשון – הרחב, מקופלת ההבטחה להעניק הטבות ממשיות כדוגמת הקצאת קרקעות עבור מגזר רחב של מצביעים לפני הבחירות או אחריהן. הסוג הראשון, החוקרים טוענים, אפיין את משטרו של נשיא עיראק נורי אל־מאלִכּי ואת קואליציית דולת אל־קאנון בין השנים 2014-2006. לעומת זאת, הקליינטליזם הצר מאופיין בקשר הדדי, ממשי ובלתי־אמצעי למען השגת תועלת מוגדרת בין המועמד לבוחר.
הואיל והבחירות למועצות האזוריות הן מטבען מקומיות ומוגבלות יותר, הסוג השני של הקליינטליזם רווח בהן יותר. למשל, פעמים שרשימות מסוימות נדרשו למספר קולות ספורים כדי לחצות את אחוז החסימה או כדי שתושג מכסת הנשים שנקבעה מראש, והן ניצלו זאת לפנייה ישירה לקהל מצביעים כדי להציע להם הטבות מופלגות כגון תלושי רווחה. במקרים אחרים, החוקרים מניחים לאור ניסיון העבר, העניקו מפלגות השלטון ובעלי שררה אחרים למובטלים משרות ממשלתיות במשרדי הממשלה ובמנגנוני הביטחון בתמורה לקולותיהם. זוהי נורמה נפוצה בתרבות הפוליטית העיראקית והיא התגברה להערכת החוקרים לאחר המחאות ב־2019, שעסקו בין היתר בסוגיית האבטלה בקרב הצעירים. נורמה זו יצרה במהלך השנים מגזר ציבורי וממשלתי רחב, מסואב ועם פריון עבודה נמוך.
אינדיקציה נוספת לקליינטליזם בבחירות הנוכחיות מצויה בשיעורי ההצבעה הגבוהים של מגזרים מסוימים. מגזרים אלו חשופים יותר לתמריצים חיוביים או שליליים מצד גורמים פוליטיים ונכללים בהם: אנשי כוחות הביטחון ומשרד הפנים, חולים ואסירים ועקורים בתוך עיראק. עם אנשי כוחות הביטחון נמנים גורמי ביטחון מעצם מהותם, כגון חברי אל־חשד א־שעבי (הגיוס העממי), המשמש ארגון גג לעשרות מיליציות שיעיות. עובדה זו מסבירה כיצד עמד שיעור ההצבעה בקרב כוחות הביטחון על כ־76%, שיעור גבוה משמעותית משיעור ההצבעה הכללי. לצד התמריצים, הצבעתם של מגזרים אלו נתונה לפיקוח ולניטור הדוקים יותר, משיקולים ביטחוניים לכאורה, המנטרלים את הממד החשאי בהצבעה ואף סוללים את הדרך לזיוף תוצאות.
ההחלטה של החוקרים להטיל דופי בהגינות הבחירות אינה נשענת רק על תקדימים ועל הנחות מבוססות אלא גם על דוגמאות מובהקות לכך בהליך עצמו. למשל, בבחירות שהתקיימו במחוז סלאח א־דין (מרכז-צפון המדינה) זכתה במירב הקולות רשימה בשם "הציבור העממי" בהנהגת אחמד אל־ג'בורי, שר, חבר פרלמנט ומושל מחוז לשעבר. על פניו, אל־ג'בורי ורשימתו אינם אטרקטיביים – רשימתו של אל־ג'בורי חפה מאידאולוגיה סדורה או מאג'נדה פוליטית, וג'בורי הורשע לא פעם בשחיתות ואף ישב בכלא. אף על פי כן, הודות לרשת קשרים קליינטלית שפיתח כפטרון בעיר תיכרית בירת המחוז, הפליג אל־ג'בורי בהטבות ישירות או עקיפות לקהלים שונים. זאת ועוד, בלחץ מפלגות שיעיות שאיימו לפתוח מחדש את תיקי השחיתות שלו, הוא הרכיב בעיר בריתות פוליטיות לבקשתן.
הקליינטליזם (זֻבוניה בערבית) הוא כינוי לתרבות פוליטית שבה פוליטיקאים ונבחרי ציבור מעניקים סחורות ושירותים לציבור מסוים המתפקד כלקוח הזקוק לשירות באופן מותנה כדי לזכות בתמיכה פוליטית
גורל המחוזות המעורבים
עיראק היא מדינה המורכבת מפסיפס של עדות דתיות ושל קבוצות אתניות ולשוניות רבות, והמחקר מציע לתת לכך תשומת לב רבה, בעיקר במחוזות המעורבים. במובן מסוים, כל המחוזות בעיראק הם בחזקת מעורבים, לפיכך, לצורך המתודולוגיה, כוונת המחקר במחוזות מעורבים היא למחוזות שבהם הפסיפס הוא מוקד לטעינות פוליטית ולמאבקי כוח ומכתיב את הדינמיקה הפוליטית במחוז, את יחסו למשטר הפדרלי וכן הלאה. הבחירות במחוזות אלו נתפסות הן על ידי הבוחרים והן על ידי הנבחרים כמשאל עם הקובע את מעמדה של כל אחת מן הקבוצות האתניות, העדתיות וכו' ובמידה רבה מאשרר את מובחנותה ואת הלגיטימיות שלה להתקיים ככזו. לשיטת החוקרים, ישנם ארבעה מחוזות שהתקיימו בהם בחירות והם עונים על הקריטריונים אלו: כירכוכ, נינווה (צפון מערב עיראק), דיאלא (מערב עיראק) ומחוז בגדד.
מתוצאות הבחירות בארבעה מחוזות אלו ניתן להסיק כמה מסקנות מאלפות באשר להשפעה של גיוון התושבים על דפוסי ההצבעה. תחילה, אפשר להעריך שהגיוון השפיע במידה מסוימת על המוטיבציה של המצביעים, כאשר בארבעה מחוזות אלו נרשמו אחוזי הצבעה גבוהים בהשוואה לשאר המדינה, ובפרט בכירכוכ ובנינווה – המוכרים כמחוזות מגוונים במיוחד מבחינה עדתית ואתנית, ובהם ישנם אזורים אשר ההגמוניה העדתית/אתנית נתונה במחלוקת – שם נרשמו אחוזי הצבעה גבוהים במיוחד. עם זאת, נתוני ההצבעה מראים כי לא הייתה התגייסות עדתית מוגברת להצבעה ממוטיבציה עדתית בהכרח, וייתכן שאולי אף חלה ירידה בכך. כך למשל, בבגדד, שבה נרשם אומנם רוב לרשימות המזוהות כשיעיות (57.7%), אך רבים מהשיעים נענו לחרם של התנועה הסדרית ובכך ביכרו את הזהות הפוליטית-מפלגתית על פני הזהות והאינטרסים העדתיים.
נתון נוסף התובע מאיתנו לזנוח את ההסתכלות החד־ממדית על החברה העיראקית מבעד לפריזמה עדתית/אתנית בלבד, טמון בכך שרשימות המזוהות עם קבוצות עדתיות או אתניות התקשו לקיים ביניהן בריתות פוליטיות על בסיס מרכיב זה בזהותן. אפילו רשימות פוליטיות שיעיות שלהן מסורות מוצלחות יותר של בריתות פוליטיות, התארגנו בשש קואליציות גדולות שונות במחוזות אלו וברחבי המדינה כולה. בדומה להן, אף הרשימות הסוניות העמידו ארבע קואליציות שונות. רק במקרים מעטים התארגנו קואליציות שיעיות וסוניות למסגרות גג עדתיות, בייחוד היכן שהתחרות העדתית הייתה מתוחה, במיוחד עבור השיעים במחוז צלאח א־דין ועבור הסונים הערבים במחוז כירכוכ, שם ציפתה להם תחרות קשה על מושבים מול הכורדים והטורקמנים.
היעדר לכידות פוליטית על יסודות עדתיים מאפיין במיוחד את הרשימות הפוליטיות הכורדיות. בפעם הראשונה שתי המפלגות הכורדיות הגדולות לא הצליחו להרכיב רשימה מאוחדת, עובדה שגרמה לפיזור קולות כורדיים ולירידה במשקלם היחסי במועצות האזוריות. חוסר היכולת להתגבר על משקעי עבר ולהציב את הזהות הכורדית בראש סולם העדיפויות של הריצה לבחירות, הביא לכך למשל שבמחוז דיאלא השיגו הכורדים מושב אחד בלבד מתוך 33 מושבים בסך הכול, ובמחוז כירכוכ הכה מזוהה עם הכורדים, ניתנו פחות ממחצית המושבים לחברי המפלגות הכורדיות. ההערכה היא שמגמת הפילוג הפנים־מגזרית מאפיינת במיוחד את הכורדים, וזאת כתוצאה ממשאל העם על עצמאות כורדית שהתקיים ב־2017 במחוזותיהם ושכישלונו הביא לשסע פוליטי עמוק בחברה ובפוליטיקה הכורדית.
רשימות המזוהות עם קבוצות עדתיות או אתניות התקשו לקיים ביניהן בריתות פוליטיות על בסיס מרכיב זה בזהותן. אפילו רשימות פוליטיות שיעיות שלהן מסורות מוצלחות יותר של בריתות פוליטיות, התארגנו בשש קואליציות
היבט חשוב ואחרון העולה מהתוצאות הסופיות הוא השינויים הבין־דוריים והאפלה של היסוד המקומי המתוגבר בקליינטליזם על פני היסוד העדתי. במחוז נינווה, ששימש עבור החוקרים כמקרה בוחן, זכתה במקום הראשון רשימת "נינווה לאנשיה" בהובלת מוהנד אל־ג'בורי, בנו של ראש המחוז, כלומר "כוח מקומי" על פי המשגת החוקרים. ייחוסו כבן לראש המחוז והבטחות קליינטליות שפיזר הביאו אותו לגבור על קואליציה של "הדור הישן" של האליטה הסונית הוותיקה במחוז, אשר ייצגה את האוכלוסייה הסונית במחוז מאז 2003. נתון זה משקף לדעת החוקרים את התזוזה של האוכלוסייה הסונית בעיראק מעדתיות מובהקת להעדפת המקומיות והסטטוס קוו החדש שביחסי מדינה-מחוז. מגמה זו עשויה להסביר את הקונפורמיזם של האוכלוסייה הסונית ואת הבחירה של רבים מהם להימנע מהמחאות האזרחיות ב־2019 ומטלטול דפנותיה של המערכת הקיימת.
מסקנות כלליות
בסיכומו של דבר, החוקרים מבחינים בשלוש תופעות מרכזיות המשקפות במידה רבה את אופייה של התרבות הפוליטית בעיראק ואת המסקנות המתבקשות מכך. ראשית, שיעור ההשתתפות הכללי הנמוך מצביע בבירור על ירידה באמון האזרח במערכת הפוליטית על כל מוסדותיה. נראה כי הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים מעוניינים בקצירת הישגים פוליטיים קצרי טווח במקום לערוך שינוי מבני לטווח ארוך אשר ישיב את אמון הציבור מחדש. שינויים הכרחיים, כגון הגברת השקיפות, הקמת ועדת בחירות בלתי־תלויה וחיזוק מערכת המשפט, מאיימים מבחינתם על שימור הכוח הפוליטי הנוכחי.
מושל המחוז, כפי שסבורים רבים מאזרחי עיראק, אינו פועל בגדר קבלן ביצוע של המשטר הפדרלי, אלא כמנהיג פוליטי שתולים בו תקוות
שנית, הקשר הבלתי־אמצעי בין נבחר הציבור לקהילה ותופעת הקליינטליזם מסתמנים כמפתחות העיקריים להצלחה בבחירות האזוריות. קשה להפריז בסכנה שתרבות פוליטית זו, המבוססת בין היתר על אלימות, סחיטה וטובות הנאה, מגלמת. ניתן לראות בתופעה זו כמבשרת על "מות האידאולוגיה" בעיראק ועל ריקון המפלגות מתוכן ממשי. המפלגות בעיראק כיום, בפרט במחוזות, נדמות יותר כקליקות סגורות אשר בראשן עומדים אישים בעלי כושר מנהיגות ובעלי ייחוס משפחתי. באותה נשימה, ניתן לאתר גם זווית חיובית לכך: במספר לא מבוטל של מחוזות, כגון ואסִט וכרבלאא, זכו בבחירות מושלים מקומיים בזכות הטבות והישגים ממשיים שהוכיחו. במילים אחרות, מגמה זו יכולה לשקף גם פרגמטיזציה מסוימת בדפוס ההצבעה העיראקית – מות האידאולוגיה והיחלשות העדתיות כמבשרות על הצבעה עניינית.
ולבסוף, עליית כוחם של מושלי המחוז כגורם פוליטי מרכזי, ואולי החשוב ביותר בעיראק, מספרת אף היא סיפור חשוב באשר לתהליכים שעוברים על המדינה. לצד הנתונים שצוינו לעיל, ראוי להזכיר כי ראש ממשלת עיראק מוחמד שיע א־סודאני ויו"ר הפרלמנט עד לפני כמה חודשים חלבוסי, כיהנו כמושלי מחוזות בעברם. המשמעות היא כי מושל המחוז, כפי שסבורים רבים מאזרחי עיראק, אינו פועל בגדר קבלן ביצוע של המשטר הפדרלי, אלא כמנהיג פוליטי שתולים בו תקוות. יש לכך שני גורמים: השיטה הרנטיירית אשר האצילה את מושל המחוז כמי שאמון על ההיבטים החיוביים של השלטון, קרי חלוקת הטובין, והחלטת המפלגות הפוליטיות בעיראק לרכז בקרבן דמויות בעלות יכולות ביצוע גבוהות.
ניכר כי ראש הממשלה הנוכחי א־סודאני הוא מחסידי המגמות האלו (ובפרט האחרונה) ומבקש להטמיען בממשל הנוכחי. לפיכך, יהיה זה מסקרן לראות אם לקראת הבחירות הקרבות לפרלמנט (2025) ילמדו א־סודני או כל שחקן פוליטי אחר את נתוני ה"ססמוגרף" של נטיות הציבור מן הבחירות האזוריות ויעמידו בהתאם רשימה מותאמת, אשר תקרא תיגר על הכוחות הפוליטיים הגדולים ביותר כעת – "מסגרת התיאום" השיעית של נורי אל־מאלכי והתנועה הסדרית.
