גל המחאה האחרון בעיראק הוא הזדמנות טובה לבחון את המרחקים בין שלושת הציבורים שקיימים בעיראק: הכורדים, הסונים והשיעים. כל אחד מהם, בתורו, יצא למחאה עממית מסיבות שונות; לכל אחד עמדה שונה על השלטון בעיראק. נראה שלפנינו שלושה עמים שונים במדינה אחת.
הכורדים מוחים לבדם באזורים שלהם, תובעים מממשלתם – ממשלת אזור כורדיסטן העיראקית שבירתו אירביל – דרישות שנוגעות להם בלבד. לצידם, השיעים העיראקים מוחים בבירה בגדד ובדרום המדינה ותובעים את רווחתם מהממשלה שלהם, שנמצאת בבגדד. הם אומנם מוחים גם על השחיתות שפושה בשורות מפלגות השלטון, אבל המסגרת הכללית היא של שיח על צורך ברווחה ובשירותים. לעומתם, אצל הסונים, אשר מחו בשנת 2013 במחוזות מוכי האסון, המצב היה שונה. בתחילה, דרישותיהם נגעו לסוגיות של שירותים ורווחה, אולם בהמשך, הטענות הורחבו: הם הביעו את מורת רוחם על אופיים העדתי של מנגנוני השלטון והביטחון ועל ייצוג החסר שלהם בפוליטיקה; התלוננו על כליאתם ועל עינויים של אלפים מבני העדה ותבעו ממשלה מקומית עצמאית במסגרת הפדרציה, כזו שתגן עליהם משרירות ליבו של המרכז.
הטענות הללו חזרו על עצמן במחוזות השונים של הסונים, אולם הם מחו אז לבדם. יתר העיראקים – הכורדים בצפון והשיעים בדרום – לא יצאו להפגין לצידם ולא הגיבו למחאה בסימפטיה יתרה. הם אף הכפישו את הסונים בתיאורים כמו "טרוריסטים" ו"אנשי דאע"ש". אווירה כזו הכינה את הקרקע לדיכוי המחאות בידי כוחות הביטחון ביד קשה: הדברים הגיעו לשיא בהוצאתו להורג של בעל צרכים מיוחדים בעודו יושב על כיסא הגלגלים שלו, בהפגנה שהתרחשה באל־חויג'ה שבמחוז כירכוכ.
אף שהביקורת שהובעה הייתה רחבה וממושכת, עוצמת המחאות צפויה לשכוך בשבוע הבא לאור הנאום האחרון שנשא ראש ממשלת עיראק עאדל עבד אל־מהדי. היו בנאום הזה הבטחות לפתרון, אך גם נכונות להתעמת: עבד אל־מהדי סירב להתפטר וטען שהלגיטימיות של שלטונו נובעת מתוצאות הבחירות. הוא הדגיש שלא ניתן להפיל ממשלה שנבחרה על ידי חלק גדול של הציבור העיראקי, אלא בקלפי. אפשרות כזאת תתאפשר אם מתנגדי שלטונו של אל־מהדי יתאחדו לכדי זרם פוליטי מסודר.
היום, מרבית העיראקים אומנם תומכים במחאות, אלא שמניעיהם של חלקם אינם דווקא זהים לאלו של המוחים עצמם. כך, למשל, בין התומכים הנלהבים ביותר של המחאות, ניתן למנות דמויות בעלות אידיאולוגיה בעת'יסטית, פן־ערבית ואסלאמית-סונית. האחרונים מקווים שהמחאות ינחיתו מכת מוות על כל המערכת הפוליטית. באופן פרדוקסאלי, מרבית המוחים, שהם בני העדה השיעית, רואים את אותן תנועות בעת'יסטיות ואסלאמיות-סוניות כגרועות פי כמה וכמה מהמפלגות שבשלטון היום. ההתקוממות העממית שאנו רואים איננה, בסופו של דבר, אלא מחלוקת פנים־שיעית, והציבור השיעי ישכח בן רגע את המחלוקות שבקרבו ויתאחד נוכח כל מחלוקת עם אחרים. אם במחוזות הסוניים היו יוצאים למחאות היום, מחר כבר היו מחאות השיעים דועכות מייד.
בחינת מדגם מייצג של המוחים עשויה לשפוך אור על עמדתם הכללית של השיעים, הגם שהם מסוכסכים ביניהם, כלפי יתר הגורמים בחברה העיראקית. ההרוג הראשון במחאות הוא צעיר בשם מוחמד חביב א־סאעדי, בן שכונת סאדר סיטי שבבגדד. דמותו מייצגת את מרבית המוחים שמגיעים ממעוזי התנועה הסאדריסטית – השכונות השיעיות העניות, שיצאו להפגין אף שהתנועה לא הייתה זו שהובילה וארגנה את ההפגנות האחרונות. נקודה אחרת טמונה בנסיבות מותו של אחיו של א־סאעדי. אותו אח היה איש כוחות הגיוס העממי שהוקמו לפי צו המנהיג הרוחני השיעי. הוא נהרג לפני שנתיים בעיר אל־חדר הסמוכה למוסול במסגרת הלחימה נגד ארגון דאע"ש. יש בזה ללמד כי האוכלוסייה שהביעה את כעסה על הממשלה במחאות מחד גיסא, וגופי הביטחון המדינתיים והמיליציות המפלגתיות (שהביעו התנגדות למחאות) מאידך גיסא – מעורבים זה בזה. כל הגורמים המסוכסכים הללו שייכים לאותם אזורים שיעיים.
מה שגורם לרבים לא להבין לאשורו את המצב הוא הבלבול שלהם בין צמיחת תנועות אזרחיות שדוחות את הממסד הדתי השיעי, לבין תנועות ממרכז המדינה ששוללות את כלל התהליך הפוליטי בעיראק. אומנם, התנועה האזרחית שדוחה את המפלגות השיעיות הדתיות אכן צומחת במידת מה; אבל השפעתה עודנה מועטה, וייצוגה החברתי פחוּת מזה של התנועות השיעיות הגדולות שנתמכות בידי המנהיגים הרוחניים השיעיים. מה שחשוב להבין הוא שאפילו הייתה התנועה האזרחית השיעית מתרחבת – קווי הממשק שלה עם שותפים אפשריים במחוזות הצפון הכורדיים ובמחוזות המרכז הסוניים עודם מוגבלים, כרגע.
אדגים את דבריי: בבחירות האחרונות, הברית בין הסאדריסטים, הקומוניסטים והתנועה החילונית עוררה הדים רחבים שכן היא קראה לכינון מדינה אזרחית ולשבירת המחסומים העדתיים. היא אף ניצחה בבחירות, והישג זה מרשים אף יותר לנוכח העובדה שמרבית הקולות שהיא קיבלה הגיעו ממי שניתן היה להניח שיצביעו לרשימת הגיוס העממי, שהואשמה שהיא העדתית ביותר. למרות זאת, מרבית קולות המצביעים לברית זו הגיעו מאזורי מגוריהם של השיעים: היא לא זכתה ולו למושב אחד בפרלמנט מהצפון הכורדי ומהמרכז הסוני.
בדרומה של עיראק, אפילו הקומוניסטים אינם יכולים להינתק מהסביבה התרבותית המקומית. הם מקיימים את טקסי ההנצחה השיעיים לחוסיין כסמל לעושק ולקיפוח החברתיים, לא לאלו הדתיים. חיבור זה לסביבה התרבותית הוא היסטורי ומושרש: הוא עמד בעינו גם בתקופות שבהן המפלגות הדתיות היו חלשות יותר בעיראק; שורשו בימי המרד נגד שלטונו של עבד אל־כרים קאסם, אז התחלקה בגדד לשכונות סוניות שתמכו במהפכה ולשכונות שיעיות שהתנגדו לה. על תופעה זו שבה העם בסביבה דתית מסורתית פונה למפלגה חילונית, אמר המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית העיראקית ראא'ד פהמי: "השיעה והקומוניזם חולקים אותו רעיון בדיוק: מאבק נגד ניצול". מבקריו, לעומת זאת, מגיבים לדבריו וטוענים: "לקומוניסטים בעיראק לא נותר אלא לומר 'פועלי כל העולם, התפללו על הנביא מוחמד ובני ביתו'".
ואא'ל עיסאם הוא עיתונאי פלסטיני. המאמר במקור התפרסם ב־4 באוקטובר 2019 ביומון אל־ערבי אל־ג'דיד היוצא לאור בלונדון. מערבית: איתי מלאך
