ביוני 2021 פורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד תחקיר לגבי סכסוכי דמים בין שבטים בדרום עיראק (מחוזות בצרה, נאסרייה, מיסאן וקאדסיה). לפי התחקיר, שחתום עליו העיתונאי מוחמד נסראללה, היו בשנתיים האחרונות בבצרה לבדה 280 סכסוכים שבטיים חמושים, ובהם נהרגו 35 אנשים.
התחקיר עוסק רק במחוזות הדרומיים (ולא בכולם), אלא שתופעת הסכסוכים השבטיים מוכרת, למי שעוקב אחר עיראק – מכל רחבי המדינה. המונח "סכסוך שבטי" או בלהג העיראקי "דגה עשאארייה", הפך שם כיסוי לתופעות פליליות, כגון גביית דמי חסות, חובות ואיומים. אחת מצורות האיום המקובלות היא לרשום על קיר ביתו של הקורבן את הכתובת "מבוקש על ידי השבט" ( مطلوب عشائريا מטלוב עשאאריאן) גם אם אין ממש באיום.
התחקיר מציין כמה סיבות לסכסוכים בדרום. הוא מבליט במיוחד את ההימצאות של שדות נפט עשירים במחוזות אלה ואת דרישת השבטים לתעסוקה בשדות הנפט. החברות הזרות הפועלות באזור אינן תמיד ששות להעסיק עובדים מהשבטים ומוצאות עצמן בעימות עימם. לעיתים, הן מעסיקות חברות שמירה בין־לאומיות כדי להגן על השדות, ואלה פועלות נגד ניסיונות חבלה מצד השבטים המקומיים. השבטים אינם מסתפקים בדרישות תעסוקה, אלא גובים דמי חסות מהחברות ודורשים חלק מהרווחים. המתיחות גרמה לכמה חברות מערביות וסיניות לעזוב את עיראק, והיא ללא ספק מרתיעה אחרות.
גורם נוסף הוא הנשק הרב הנמצא בידי השבטים. שבטים חומשו על ידי המדינה כבר בתחילת שנות התשעים, וכיום חוק משנת 2017 מאשר לשר הפנים לחלק נשק למי שיחפוץ, כמעטה חוקי לחימוש השבטים. הימצאות הנשק כשלעצמה איננה מחוללת סכסוכים. היא עלולה להפוך סכסוכים לקטלניים.
מתבקש לציין שהמחוזות הדרומיים, וכל הפריפריה העיראקית, סובלים מירידה משמעותית ברמת החיים. מחוז בצרה סובל במיוחד ממחסור בחשמל ובמים. הפגנות המחאה במחוז החלו כבר בשנת 2018, כלומר שנה לפני שהמחאה הפכה ארצית. שיעור האבטלה בקרב צעירים במחוז עומד על 30%, והוא כנראה אף גבוה יותר. אלא שקשה להוכיח קשר בין הסכסוכים השבטיים לבין מצב המחיה. בכל המחוזות, השבטים מעורבים מאוד בניהול העניינים וגורפים הכנסות רבות. העוני קיים בעיקר בקרב צעירים עירוניים שהתרחקו מהגרעין השבטי.
נשק לגורמים שערערו את משטר סדאם
גם הנושא הפוליטי מפלגתי משחק תפקיד משני בתופעת הסכסוכים השבטיים. נשק חולק לשבטים עוד מימי סדאם חוסיין כדי להילחם בגורמים שערערו את יציבות המשטר בשנות התשעים, בעיקר פעילי המפלגות השיעיות שהיום הם בשלטון. כבר אז התלונן סדאם חוסיין כי השבטים משתמשים בנשק במלחמותיהם. היום מחולק הנשק לשבטים על ידי משרד הפנים, שנמצא בשליטת הגורם השיעי. אולם אין הוכחה לכך שהנשק משמש לקידום האינטרס של מפלגה, של מיליציה או של גורם כוח מקומי מסוים, כמו למשל מושל מחוז. בגל המחאה שהחל בסוף 2019, השבטים השקיפו מהצד על ההפגנות ועל דיכויין, ולא הביעו עמדה.
דרום עיראק הוא שער עיקרי להברחות מאיראן. השבטים נוטלים חלק פעיל מאוד בהברחות, ובעיקר בהברחות הסמים. קריסטאל מת' וקפטאגון (סם מעבדה ממריץ) מועברים במעברי הגבול עם איראן על ידי רשתות של בני השבטים, ומציפים את הערים הגדולות. סביר להניח שפעילות פלילית זאת נעשית בשיתוף פעולה עם המיליציות השיעיות אשר שולטות על מעברי הגבול, ומתחת לעיניהן של רשויות שמירת החוק. הסכסוכים השבטיים נובעים בחלקם מפעילות פלילית זאת.
מעבר להסברים השטחיים והתקופתיים לתופעה, מחויב גם הסבר עומק לתופעת הסכסוכים השבטיים. במהלך המאה ה־20 התפוררה מאוד המערכת השבטית בעיראק. הסיבות לכך רבות, ואין באפשרותנו לעסוק בהן במסגרת מאמר זה. התוצאה הייתה שבמקום מערכת שבטית הנשלטת על ידי כמה קונפדרציות שבטיות (צורת היחיד: קבילה) או על ידי שבטים גדולים, הקונפדרציות התפוררו ונוצרה מערכת המורכבת מיותר מאלף שבטים (צורת היחיד: עשירה). תהליך זה נמשך, ועתה השבטים מתפוררים למרכיביהם הקטנים. מעבר לכך, מוסדות השבט המשיכו לאבד את חשיבותם המסורתית, בעיקר כמיישבי סכסוכים.
תהליך זה בלט בעיקר בדרום עיראק שבו הקונפדרציות השבטיות, כגון קונפדרציית המונתפכ, היו מלכתחילה פחות מלוכדות. לעומתם, באזורים הסונים במערב, במרכז ובצפון עיראק, נשמרה במידה רבה יותר המסגרת המסורתית השבטית, בעיקר בקרב השבטים הגדולים, כגון שמר. גם שם, קונפדרציות ענק, כגון ג'בור (המונה בין 4 ל־8 מיליון איש), התפרקו למרכיביהן השבטיים, אולם אלה ממשיכים להתנהל על פי המסורות המשפטיות, כפי שעולה ממחקר שדה שעורכת לאחרונה החוקרת הצרפתייה מליסאנד ז'נה (Melisande Genat). הקרע הגדול המשפיע על לכידות השבטים הסונים קשור לעמדתם כלפי דאעש. בכמה שבטים סונים, נוטים לבודד ולהרחיק משפחות שהצטרפו לדאעש, ואלה, בעיקר הנשים והילדים, מאכלסות כמה מחנות עקורים בעיראק ובסוריה.
הגורם האקולוגי
גורם חשוב נוסף המשפיע בעיקר על מחוזות הדרום הנזכרים בתחקיר הוא הגורם האקולוגי. חלקים ניכרים משלושת המחוזות המוזכרים בתחקיר (מיסאן, ד'יקאר ובצרה) היו מכוסים ביצות (اهوار – אהוואר). הביצות היו ביתם של ערביי הביצות – ה"מיעדאן". במהלך שנות התשעים, משטר הבעת' עשה מאמץ לייבש את אזור הביצות באמצעות הקמת צינורות לניקוז מי הביצות ולהעברתם לאזורי מדבר. מטרת הצעד הייתה בעיקר פוליטית: הביצות שימשו מקלט למתנגדי המשטר. התוצאה: ייבוש שטח ניכר מביצות נהר הפרת – אהוואר אלג'באיש. הנזק האקולוגי היה עצום. היום מנסים לשמר ואף להרחיב את שטח הביצות שנותר, אולם בשנות התשעים נוצר תהליך הגירה מואץ של ה"מיעדאן" לאזור העירוני הסמוך, ובעיקר לבצרה, לעמארה, לנאסרייה ולקורנה. כמקובל בעיראק, יחידות שבטיות עברו כמעט בשלמותן. השבטיות של הביצות הועתקה לאזורים עירוניים, ובעיקר לשכונות עוני בשולי העיר שקיבלו את הכינוי "חואסם": מונח שהומצא על ידי סדאם כדי לתאר את הלוחמים נגד הפלישה האמריקנית ב־2003, וקיבל משמעות אירונית. היום משמעותו היא בעיקר "פורעי חוק". משיחות עם תושבי בצרה, עמארה, נאסרייה וקורנה, עולה כי רוב הסכסוכים השבטיים קשורים בדרך זו או אחרת לערביי הביצות שהיגרו לסביבה עירונית.
משנות התשעים, כתוצאה ממלחמת המפרץ, נחלשה מאוד המדינה העיראקית, אשר הגיעה בעשור הקודם לשיא כוחה. תופעת עידוד השבטיות, שהנהיג סדאם חוסיין, ושהאצילה סמכויות שהיו בידי המדינה לשבטים, הייתה ביטוי להיחלשות זאת. סדאם התכוון להפוך את השבטים לקבלני משנה בשמירת יציבות משטרו לאחר שנוכח כי מוטות המשטר הרשמיים כשלו במניעת המרד השיעי במרץ 1991. הפלישה האמריקנית בשנת 2003 והשינוי המהפכני שחוללה בעיראק דרדרה עוד יותר את המדינה המוחלשת. אל תוך הואקום שנוצר נכנסו השבטים עם נשקם. הם מנצלים את חוסר האונים של שירותי הביטחון בפריפריה ואת עיסוקם של שירותי הביטחון השונים במאבקים חמושים אחרים – נגד דאעש באזור הסוני ובבגדאד ונגד המיליציות השיעיות בכל המדינה – ונהנים מההפקר.
לא כל הסכסוכים נמשכים לנצח. במחוז מיסאן שבדרום הושגה לאחרונה סולחה (בעגה העיראקית "פסל", מהפועל להפריד) בין שני שבטים גדולים – בני כעב וא־סוואעד, בעקבות רצח שיח' מאחד השבטים. מדובר על שני שבטים שיעים. באירוע הסולחה קשרו הניצים את "דגל האמאם עבאס" – בד לבן קשור למקל הנקרא בפי הפלסטינים בישראל "ראיית א־סולח". עבאס, אחיו למחצה של האמאם חוסיין שנהרג עימו בקרב כרבלא, נחשב בקרב השיעים לגיבור נוקם, ושבועה בשמו היא מחייבת מאוד. בטקס נכח גם איש דת שיעי.
השבטים בעיראק התקיימו כמעט תמיד לצד המדינה. תהליך הקמת המדינה היה מלווה בניסיון להכפיף את השבטים למרותה של המדינה – ניסיון שמעולם לא הביא להכפפה מלאה. השבטים הערבים, השיעים והסונים יוצרים מארג חברתי שעליו בנויה החברה העיראקית. חברה זאת נוטה להתנגד לניסיונות המדינה לשלוט בה. נראה שגם היום, המדינה מנועה מלכפות את משפטה באזורים השבטיים, כולל במקרים קיצוניים של רצח. השבטים יגיבו על רצח בנקמת דם או בניסיון להרגיע הרוחות בדרך להסדר תשלום של דמי דם (דיה). בעבר נהוג היה לשלם את דמי הדם בכסף, ברכוש, בבעלי חיים ובנשים (פסל נסאאי). לאחר מהפכת 1958 נאסר התשלום בנשים, ונראה שהנוהג צומצם מאוד. לאחרונה הובאו עדויות לכך שהמנהג השתמר, וזאת למרות גינוי התופעה על ידי הסמכות הדתית השיעית העליונה (המרג'עיה בנג'ף) בשנת 2017.
השאלה החשובה היא האם הגורמים השונים שציינתי מעיבים על תפקודו של השבט כיחידת שיפוט המיישבת סכסוכים. במחקר השדה שלה, ז'נה מתרשמת כי מערכת השיפוט השבטי דווקא מתפקדת היטב ביישוב סכסוכים. היא עסקה בעיקר בשבטים הסונים, אולם עמדה בקשר עם ראשי שבטים שיעים מהדרום והיא סבורה שגם הם ממלאים תפקיד חשוב ביישוב סכסוכים. היא מתכוונת להמשיך את מחקר השדה החשוב שלה בדרום עיראק בעתיד הקרוב, ונראה כי מחקרה ייתן תשובה מעמיקה יותר לשאלה מאשר דיווחים תקשורתיים.
הסכסוכים השבטיים החמושים גובים מדי חודש מחיר בחיי אדם בכל רחבי המדינה. הם משפיעים על תחושת הביטחון, הנמוכה ממילא, של האזרח העיראקי. ריבוי נקמות הדם הופך רבים לקורבנות פוטנציאליים, אשר נכללים ב"יחידת נקמת הדם" – קבוצת בני שבט שנקמת דם חלה עליהם ומונה חמישה דורות (ח'ומס). הסכסוכים משיקים לפעילות פלילית הכוללת דמי חסות, איומים והפצת סמים נרחבת. הסכסוכים והאלימות השבטית מרתיעים משקיעי חוץ, בעיקר בתחומי הנפט והתשתיות, ופוגעים מאוד בפיתוח המדינה. תהליכי הפיצול בקרב השבטים, מאבקי כוח וההגירה לערים – מלבים סכסוכים נוספים.
מאז 2003, ובאופן בולט יותר מתחילת העשור השני של המאה ה־21, עיראק חיה במצב היברידי. היא בעת ובעונה אחת מדינת כל מרכיביה ומדינת הרוב השיעי. יש בה מנגנון מדינה ולצידו מנגנון מקביל של "המדינה העמוקה". היא לכאורה מדינה חילונית, אולם לאנשי הדת יש השפעה גדולה על הפוליטיקה ועל החיים עצמם. היא מדינה עירונית שמרכזה המובהק הוא הבירה בגדאד, אולם במקביל רוחשים בה חיים שבטיים, גם במרכזים העירוניים ביותר. נראה כי מבחינת המדינה, המצב ההיברידי יכול להימשך. המדינה לא תיזום מהלך שיתערב באוטונומיה השבטית ויסתכן בערעור נוסף של היציבות.
למרות זאת, אף אחד בעיראק איננו מתייחס לבעיה כאל אחת הבעיות המרכזיות שעל הפרק. ראש הממשלה מסטפא אל־כאזמי, נוהג לדבר נגד "אלה החורגים מהחוק" ועל "הנשק שלא בידי המדינה", אולם מתכוון בעיקר למיליציות השיעיות ולא לשבטים. הסכסוכים השבטיים נחשבים לבעיה מינורית. אומנם בפרלמנט יושבת ועדה לפתרון סכסוכים שבטיים, ומשרד הפנים הקים במחוזות הדרום כוח ייעודי למטרה זאת, אולם הישגיהם שוליים. הנושא איננו נמצא גבוה בסדר היום של הממשלה, של המפלגות, של הפרלמנט, של החברה האזרחית, ואפילו ברשתות החברתיות הוא מוזכר באופן אגבי. במדינה עם כל כך הרבה בעיות קרדינאליות, בעיית הסכסוכים השבטיים נדחקת לשוליים.
