לפי אמונה נפוצה, האסלאם והיהדות נבדלות מהנצרות בכך שהן אוסרות הצגת בני אדם בציורים. אמונה זו אולי נשענת בבסיסה על המקום השונה שיש לדימויים דמויי אדם (אנתרופומורפיים) באומנות הפיגורטיבית של כל אחת מהדתות, אולם מדובר ללא ספק בהכללה פשטנית שחוטאת לאמת. ההיסטוריה מראה שלכל אחת משלוש הדתות היו לאורך תקופות שונות יחסים שונים ואף מנוגדים עם אומנות אנתרופומורפית, ושבהקשרים שונים פורש האיסור "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" בדרכים רחוקות מאוד זו מזו.
לאחרונה זכתה עמדת האסלאם בסוגייה זו לעניין ציבורי גדול בעקבות מקרה שאירע במינסוטה. מרצה לתולדות האומנות מאוניברסיטה פרטית במדינה שהציגה בכיתה איור קדום של הנביא מוחמד פוטרה מעבודתה לאחר שסטודנטים מוסלמים התלוננו כי אותה מרצה פגעה ברגשותיהם וגילתה כלפיהם יחס אסלאמופובי שכן האסלאם אוסר תיאור חזותי מפורש של פניו של הנביא. אולם מה מקור הטענה לקיומו של איסור כזה לכתחילה? וכיצד ניתן ליישב אותו עם העובדה הפשוטה שגם מוסלמים יצרו לאורך ההיסטוריה דימויים מצוירים של הנביא מוחמד? בטור שפרסם לאחרונה באתר אל־ערבי אל־ג'דיד חוקר הספרות הקוסוברי-סורי מוחמד אל־אַרְנַאוּט נדרש לשאלות אלה.
התהיות בעניין היחס המוסלמי לאומנות אנתרופומורפית, מספר אל־ארנאוט, התעוררו בו בעקבות סיור באגף אוסף האומנות המוסלמית במוזיאון אוניברסיטת ייל. למול שפע שכיות החמדה שאצורות שם, הוא מספר, "המבקר עשוי ללכת לאיבוד בין הממצאים הארכיאולוגיים המפתיעים, הפסלים, הציורים, הפסיפסים וכתבי היד העתיקים". מפתיע במיוחד היה לגלות בין אותם אוצרות גם כתב יד מוסלמי מאויר, שבין איוריו העשירים ניתן למצוא לפחות שלושה תיאורים של הנביא מוחמד – באחד מהם מופיע הנביא מוחמד במלוא הדרת פניו (באיור אחר פניו נראים מטושטשים, כנראה כתוצאה מהשחתה או ממחיקה מאוחרות).
כתב היד המדובר הוא אוצר גם מסיבות אחרות. הוא נוצר בהראט (כיום באפגניסטן), בירתה התרבותית של האימפריה הטימורית המונגולית, במחצית הראשונה של המאה ה-15, ומופיע בו החיבור "מַגְ'מַע אַ־תָּוַארׅיח'" ("אסופת החיבורים ההיסטוריים"), אוסף נרטיבים מהמיתולוגיה האסלאמית ומן ההיסטוריה הפוליטית של העולם המוסלמי מאת המלומד האיראני חאפז אברו (Abru). כתב היד עצמו אינו שלם כך שקשה להעריך כמה איורים של הנביא הוא כלל במלואו, ולפחות עוד שניים שמורים במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. כך או אחרת, לא מדובר באנומליה היסטורית, וידועים במחקר עוד כמה וכמה כתבי יד מוסלמיים שמציגים את דמות הנביא על מלוא תווי פניה – אחד מהם, מן המאה ה-14, כולל את האיור שהביא לפיטוריה של אותה מרצה ממינסוטה.
נראה אפוא שלכל הפחות בהקשרים מסוימים, נטלו לעצמם מוסלמים את החירות ליצור דימויים של הנביא. ובאמת, לאיסור האמור אין זכר בקוראן, ומקורו הוא במסורות אסלאמיות אוראליות קדומות ("חדית'") על הנביא מוחמד
נראה אפוא שלכל הפחות בהקשרים מסוימים, נטלו לעצמם מוסלמים את החירות ליצור דימויים של הנביא. ובאמת, לאיסור האמור אין זכר בקוראן, ומקורו הוא במסורות אסלאמיות אוראליות קדומות ("חדית'") על הנביא מוחמד. בערב הטרום-אסלאמית, מסופר בחדית', היה מקובל לכלול דימויים אנתרופומורפיים בציורי קיר ובעיטור ריהוט, מה שכלל לא מצא חן בעיני הנביא מוחמד. מסורת אחת מספרת עליו שהוא סירב להיכנס לביתו של חתנו ובן דודו עלי מכיוון שהיה מעוטר בציורים: "הציורים", אמר הנביא, "מרחיקים את המלאכים מן הבית". בהשראת מסורות אלה, בין היתר, בימיו הראשונים של האסלאם אכן נמנעו חלק מהמאמינים מעיטור אנתרופומורפי, והיו שסירבו אפילו לבקר בחללים שהציגו דמות אדם. עם זאת, כבר במאה ה-8 הממצא הארכיאולוגי מלמד שהיו לכלל זה גם חריגות: השליטים המוסלמים משושלת אוּמַיּה, למשל, עיטרו את ארמונותיהם גם בדימויים אנושיים.
למעשה, טוען אל־ארנאוט, העוינות העמוקה לדימויים אנושיים – והמיקוד בפרט בדימויים של קדושים דתיים ובראשם הנביא מוחמד – הגיעה אל האסלאם הקדום דווקא מהנצרות הביזנטית. במחצית המאה ה-8, בשל שורת משברים חברתיים ופוליטיים פנימיים, התפתחה באימפריה הביזנטית "התנועה האיקונוקלסטית" שביקשה לעקור מן השורש את השימוש באיקונות דתיות בפולחן (ביוונית, "איקונוקלסמוס" פירושו ניתוץ פסלים או איקונות). התנועה זכתה להצלחה מסחררת, והיא הכתיבה את מדיניותם של הקיסרים הביזנטים לאורך עשרות שנים. בשל כוחה באימפריה הביזנטית חלחלה הסלידה מדימויי קדושים גם אל הקהילות המוסלמיות באזור, שהתאימו אותה לצורכיהם ואסרו בהתאמה הצגת דימוייו של הנביא מוחמד.
אולם כפי שהנטייה האיקונוקלסטית נולדה כך היא גם גוועה, וזאת בין היתר משיקולי "מיתוג". מהמאה ה-9 ואילך החל תהליך התנצרות הדרגתי של האוכלוסייה הסלאבית בבלקן, והדבר עורר תחרות בין הכנסייה הביזנטית לבין האפיפיור ברומא: מי יגייס לצידו את המאמינים החדשים? בשני הצדדים הבינו שבהקשר מיסיונרי, תמונה שווה אלף מילים: המאמינים שעד לא מזמן היו עובדי אלילים נמשכו במיוחד לדימויים, לדוקטרינות ולמיתוסים דתיים נוצריים שהולבשו בצורתן של המסורות האומנותיות והחזותיות הקדם-נוצריות האנתרופומורפיות. עד מהרה פיתח כל אזור איקונות דתיות נוצריות בסגנונו הייחודי, ששיקף את הסגנון המקומי ובפרט את האופן שבו מיוצגים בני אדם באותו סגנון.
התפתחויות אנלוגיות הובילו לדברי אל־ארנאוט לשינויים דומים גם באסלאם. עם התפשטות הדת בקרב השבטים המונגוליים והשבטים הטורקיים של מרכז אסיה לאורך המאה ה-13 וה-14, הוטמעו הרעיונות והנרטיבים האסלאמיים המסורתיים במסורות האומנותיות המקומיות; והדברים נכונים בפרט לגבי מסורת איור האפוסים ההיסטוריים-מיתולוגיים הייחודית של מרכז אסיה. היות שבמסורת איור זו היה מקובל בהחלט לתאר גיבורים דתיים באופן אנתרופומורפי, במרכזי התרבות האסלאמית המונגולית והטורקית נוצרו שלל כתבי יד מאוירים שהציגו סצנות מפורשות ודמויות מהמסורת המוסלמית, כולל אירועים מחייו של הנביא מוחמד. הלה זכה לתווים מקומיים לעילא ולעילא, ותואר בכתבי היד כאציל מונגולי – "על עיניו המלוכסנות, חוטמו המעוגל ושפמו המשוך כלפי מטה". אחד מכתבי היד שמדגים תווים אלה הוא לא אחר מ"אסופת החיבורים ההיסטוריים", שאותו פגש אל־ארנאוט באוניברסיטת ייל.
תהליכים דומים קרו לפני כן בתולדות האסלאם וגם לאחר מכן, ומסורת האיור של כתבי היד באימפריה הטימורית בהראט במאה ה-15 היא רק דוגמה אחת להקשר היסטורי שאפשר גם לאסלאם לאמץ מסורת פיגורטיבית אנתרופומורפית. דוגמה אחרת היא מסורת האיור שהתפתחה באיראן תחת השושלת האילח'אנית מאה שנים לפני כן, והולידה את כתב היד שהוצג לאחרונה באוניברסיטה במינסוטה, וישנן דוגמאות נוספות. טבעי הוא שתרבויות בעלות מסורות אומנותיות משוכללות ירצו להשתמש בכלים הפיגורטיביים שלרשותן כדי לתת לבוש חדש למיתוסים שנושאים בעיניהן חשיבות מיוחדת, דהיינו סיפורי הקוראן ועלילותיו של הנביא. אין זה מפתיע, אפוא, שכפי שאל־ארנאוט מציין, "ככל הידוע, אותם איורים לא נתקלו בזמנו בהתנגדות מצד פוסקי ההלכה המוסלמים". מה שמפתיע, מנגד, הוא שיש מי שמכליל בימינו וגורס בפשטנות שהאסלאם אוסר הצגת דימויים של הנביא מוחמד כאשר המציאות ההיסטורית בבירור מורכבת יותר, ולעיתים סותרת.
בנקודה זו מסיים אל־ארנאוט את הדיון שלו, וחבל שכך. אחרי הכול, מהעובדות ההיסטוריות שהוא מתאר נובעת שאלה מעניינת לא פחות: מדוע הזרם האיקונוקלסטי באסלאם מתעורר שוב כיום, ולאילו מגמות אחרות הוא קשור? אפשר להעלות על הדעת, למשל, את המתח סביב פרשיית הקריקטורות של הנביא מוחמד שעדיין לא שכך, ומנגד את מקרי ההשחתה האיקונוקלסטית של נכסי תרבות "לא־מוסלמיים" בידי פונדמנטליסטים אסלאמים; לבסוף, בהקשר למקרה שהובא בפתח הכתבה, קשה שלא לתהות אם הלהט המחודש לאסור הצגת תמונות של הנביא מוחמד איננו ניזון מהרגישויות הפוליטיות הייחודיות שהאקדמיה האמריקנית מכלכלת בשנים האחרונות. כך או אחרת, אפשר לקוות שאוצרות תרבותיים ויצירות מופת של הכישרון האנושי – בין היתר כתב היד ששמור באוסף אוניברסיטת ייל – לא ייפגעו כתוצאה מתמורות אלה.
